לפני כחודשיים: איילה חסון בתחזית מדוייקת של חלוקות התיקים בממשלת בנט-לפיד  

3 בינואר:
מספר 3 ברשימת ימינה הינו בצלאל סמוטריץ׳, ויחד עם בנט ושקד הם מובילים את הרשימה ומקבלים את כל ההחלטות, ובין השאר מנהלים את הקמפיין לקראת הבחירות שעתידות להתקיים פחות מ-3 חודשים לאחר מכן.
בנט מעלה בפורום ה-3 הצעה להפר את הברית ההיסטורית עם הליכוד, ולחתום הסכם עודפים עם תקווה חדשה.
סמוטריץ׳ ההמום בודק, ומגלה שבנט מתואם עם סער ולפיד מאחורי גבו.
סמוטריץ׳ מעמת את בנט עם העובדות, אך לא מקבל תשובות הולמות, והוא מחליט להתפצל.

4 בינואר:
בנט, למרות התנגדותו החריפה של סמוטריץ׳, מדהים את המערכת הפוליטית בהכרזתו על הסכם עודפים עם תקווה חדשה.

5 בינואר:
סמוטריץ׳ משנה את שם מפלגת ״האיחוד הלאומי״ ל״ציונות הדתית״, ומאותת בכך על כוונתו לרוץ בנפרד. לשאלות העיתונאים, הוא עונה שהוא גילה שבנט זומם לחבור לשמאל לאחר הבחירות, ובתור אדם שנאמן לנתניהו ולמחנה הימין ולהתחייבויות לבוחרים, הוא (סמוטריץ׳) לא מסוגל לתת יד למזימה כזאת.
טענת סמוטריץ׳ מתקבלת בספקנות (גם ע״י עבדכם הנאמן - אלמר).

31 בינואר:
לאחר מכבש לחצים של בנט ושקד, אלון דוידי ניאות לפרוש מהליכוד ולעבור לרשימת ימינה, במקום השלישי, מיד לאחר בנט ושקד.
בין ההבטחות שניתנו לו:
א. תפקיד שר.
ב. התחייבות ללכת עם הליכוד בכל מחיר, אלא אם כן אין שום אפשרות כזאת, וגם אז - לא להכתיר בשום אופן ראש ממשלה מהשמאל, לא להתבסס על קולות מפלגה ערבית וגם לא על מרצ.

17-23 במרץ:
אחרי שבנט ממשיך להתדרדר בסקרים, וכשמתברר לו שממילא כמעט כל הרל״בים נטשו אותו לטובת מפלגות עם קו ברור יותר נגד נתניהו (כמו תקווה חדשה), הוא מחליט לכוון לבייס המקורי שלו, ומציג את ארבעת הלאווים, ובתוכם השלושה שממילא כבר הובטחו לאלון דוידי:

1. לא למתן ראשות הממשלה ללפיד, גם לא ברוטציה
2. לא להישענות על מפלגה ערבית
3. לא להישענות על מרצ
4. לא להישענות על מראענה

מתוך חשש שהמפלגה שוב לא תעבור את אחוז החסימה, כמו בבחירות 2019 הראשונות, ארבעת הלאווים מפומפמים שוב ושוב, ללא הפסק, בכל הערוצים, בציוצים, בנאומים, בשלטים, ב״חוזים״ שמוצגים באולפני טלוויזיה, ובלוויית ביטויים כמו ״תסתכלו לי בעיניים״.
סמוטריץ׳ שיודע עוד מתחילת ינואר לאן פניו של בנט מכוונות, מזהיר שמדובר בהונאה, אך חוטף בחזרה מ״ימינה״ ביטויים חריפים כמו ״שקרן״.

23 במרץ:
קמפיין ארבעת הלאווים של ימינה מצליח, והיא מקבלת 7 מנדטים, כמעט כולם של תומכי ממשלת ימין על מלא.
הימין (כולל רל״בים) מביס בענק את השמאל, אך שני הצדדים זקוקים למפלגות או אף בודדים שיפרו הבטחות בחירות. נתניהו מקבל 52 ממליצים לעומת 45 ללפיד, כשה-45 של לפיד כוללים ח״כים שמצהירים בפני הנשיא שלא יישבו עם ח״כים אחרים מה-45.
ריבלין מסביר שהוא מתכוון להתחשב לא רק במספר הממליצים, אלא לתת את המנדט למי שקרוב יותר ל-61 שלא פוסלים אותו, ומהבחינה הזאת היתרון של נתניהו אף גדול יותר (יש לו 59).
כבר ברור לכולם שימינה תקבל כמעט כל מה שתבקש, ובטוח שדוידי (מספר 3 בימינה) עומד להיות שר.

24-31 במרץ:
המנדט עדיין לא הוטל על נתניהו, אך כבר יש גישושים להקמת קואליציה;
אלון דוידי מופתע מכך שהעניינים עם הליכוד כל כך יגעים, למרות שידוע לו על ח״כים בתקווה חדשה שכל כך מאוכזבים מששת המנדטים שהמפלגה קיבלה (אחרי שהתחילה את דרכה עם 23 מנדטים בסקרים), ושמוכנים לחבור לממשלה עם הליכוד, בהבינם שגדעון סער כבר לא יזכה להקים ממשלה ימנית-לאומית בלי הליכוד. למעשה, סער עצמו מוכן לשקול רוטציה עם נתניהו, ובינתיים לא ממליץ לנשיא על אף אחד מהאחרים.

אי שם בסביבות ה-1 באפריל, יום השקרנים הבינלאומי:
שקד ודוידי, מספר 2 ומספר 3 ברישמת ימינה, המתוסכלים מכך שבנט תוקע מקלות בגלגלי המו״מ עם הליכוד, נפגשים עם נתניהו, ככל הנראה מאחורי גבו של בנט.
בנט רותח עליהם ואומר שהם דופקים לו את ראשות הממשלה המוצעת לו ע״י השמאל ולא ע״י הימין.
כשהם נחרדים מהרעיון של ממשלת שמאל, הוא ״מרגיע״ אותם:
״אל דאגה, אני ראש ממשלה ראשון ברוטציה, ליברמן שר אוצר, גדעון במשפטים, ולפיד רק שר חוץ ובתור ראש ממשלה שמעליו לא אתן לו לעשות שטויות, ורק עוד שנתיים יהפוך לראש ממשלה בעצמו״.
למותר לציין שזה לא מרגיע אותם, במיוחד כשכמעט כל שאר התפקידים והסמכויות בידי השמאל, ושזה כרוך בהפרת 4 (!) הבטחות בחירות.
למעשה, אלון דוידי, מספר 3 בימינה, מגלה את מה שמי שהיה מספר 3 שלושה חודשים לפני כן (סמוטריץ׳), גילה:
בנט ״סגור״ עם לפיד וסער, והמו״מ המתוכנן עם הליכוד מיועד רק למשוך זמן ולשרוף את כל 28 הימים שעומדים לרשות נתניהו.

3-4 באפריל:
דוידי מנסה לשכנע את בנט לרדת מהרעיון הזה שכרוך בהפרת כל ארבעת הלאווים שהובטחו לבוחרים, ואף מציג שתי אפשרויות שונות להשגת 61, אך מגלה ששום דבר לא עוזר ושבנט כבר נעול על ברית עם השמאל.
דוידי מעדכן את אורבך וסילמן, אך הם מסרבים להאמין לו שזו כוונת בנט. הוא גם מציג להם את שתי האפשרויות להגיע ל-61, אך גם לכך הם לא מאמינים.

5 באפריל:
דוידי, אוטוטו שר, מדהים את המערכת הפוליטית בהכריזו על פרישה מהכנסת וחזרה לתפקיד ראש עירייה. הוא מקווה שלפחות הפרישה שלו תזעזע את ימינה ותגרום לבנט לחזור בו מהכוונה לחבור לשמאל, אך זה לא קורה.

6 באפריל:
דוידי, המאוכזב מכך שבנט ממשיך לשעוט לכיוון ממשלת שמאל, ושאפילו הפרישה ההפגנתית שלו לא עזרה, משתף פוליטיקאי בכיר בליכוד בהרכב המסתמן של ממשלת השמאל:

שר אוצר: ליברמן
שר משפטים: סער
ראש ממשלה ראשון: בנט
שר חוץ + ראש ממשלה שני: לפיד

הבכיר הנ״ל לא חושב פעמיים ומדווח על כך לאיילה חסון.
איילה חסון מציגה את ההרכב הנ״ל בטלוויזיה, אך הוא זוכה להכחשות מכל עבר ולהאשמת הליכוד בהפצת שקרים וספינים.

5 במאי:
עם עליית הסיכוי להרכבת ממשלת שמאל, עמיחי שיקלי (מספר 5 בימינה) מודיע שיתנגד לממשלה כזאת.

1-2 ביוני:
התקשורת מפרטת את חלוקת התיקים המסתמנת, וראו זה פלא: זה בדיוק, אבל בדיוק, כמו ההרכב שדוידי גילה ושגרם לו לפרוש, ושהוצג ע״י איילה חסון בטלוויזיה, ושהוכחש ע״י ימינה ומפלגות השמאל.

2 ביוני:
לפיד מודיע לנשיא ״עלה בידי״, ומבהיר שהיה מרכיב ממשלה בדיוק באותו הרכב, בלי קשר למספר המנדטים שכל מפלגה קיבלה, וגם אם ״יש עתיד״ היתה מקבלת 40 מנדטים.
בלי לשים לב, זו היתה פליטת פה שחשפה שהוא היה סגור עם בנט ושאר חברי ממשלת השינוי עוד לפני הבחירות ובלי קשר לתוצאות שלהן.

3 ביוני:
דוידי נפגש עם אורבך וסילמן (בנפרד), ואומר לכל אחד מהם:
״אמרתי לכם?! אז כמו שעכשיו אתם יודעים שצדקתי לגבי המזימה של בנט, ושהרכב ממשלת השמאל המתוכננת הוא בדיוק כמו שאמרתי לכם עוד לפני הטלת המנדט על נתניהו, כך גם תאמינו לי שיש שתי אפשרויות להגיע ל-61 תומכים בממשלת ימין״.
במקביל, מתבקשת איילה חסון להמתין מעט עם ההתפארות (המוצדקת) בסקופ המטורף שלה מה-6 באפריל, מתוך תקווה שסילמן ואורבך ישתכנעו לפני כן ויחסכו לעצמם את המבוכה שהסרטון של חסון צפוי לגרום להם.

4 ביוני:
סילמן מכריזה שהחליטה לתמוך בממשלת השינוי, וגם אורבך משמיע קולות כאלה, אז ההמתנה לחרטה שלהם הופכת למיותרת, ואיילה חסון מצייצת שוב את החשיפה שלה מה-6 באפריל.