חלק מהמפגינים מול הבית של בנט בעד הקמת ממשלת שינוי הם אנשי שמאל ו''שלום עכשיו''.  

תחליף המוסר של המקובלים
מעריצי דן בן אמוץ, שידעו על מעשיו ושתקו, נחשבו לאליטות קובעות טעם והציעו במקביל גם פתרונות לסכסוך הישראלי־פלשתיני • מה השתנה אז מהיום? לא הרבה
עירית לינור

קשישי התקשורת, ואני ללא ספק נמנית עימם, זוכרים את הימים שבהם כל העיתונים היו עשויים נייר, ארכיון היה מקום אמיתי, ומנוע החיפוש היה מורכב מעיניו ומרגליו של המחפש. לכן שמחתי מאוד שכמעט כל גיליונות עיתון "חדשות" עלו לאתר הספרייה הלאומית והזכירו לי את נעוריי האבודים. "חדשות", מקבוצת שוקן, יצא בשנים 1984-1993, עד שנסגר מחמת מחסור חמור בקוראים.
טורים רבים כתבתי בשנים שעבדתי ב"חדשות", ושיא הקריירה שלי היה כאשר נבחרתי להחליף את הטור של דן בן אמוץ בעמוד האחרון של המוסף לשבת. בן אמוץ מת מסרטן הכבד בשנת 1989, ותהרגו אותי אם אני זוכרת מתי בדיוק מילאתי את מקומו. לא נורא. בגילנו, ראוי אדם לראות את עצמו בר־מזל אם הוא זוכר בכלל מי היה דן בן אמוץ.

ובכן, בן אמוץ היה כוכב. הוא כתב רומן או שניים שלא זכו להערכה ספרותית, השתתף בפאנלים הומוריסטיים ברדיו, הנחה תוכניות נוסטלגיה בטלוויזיה, חיבר מילון משעשע לעברית מדוברת, השתתף בכתיבת אוסף קטעי הומור של הפלמ"ח, כתב ב"חדשות" מאז היווסדו, וזכה לחופש עיתונאי בלתי מוגבל (שאותו ניצל מעת לעת כדי להכפיש כותבים אחרים, אבל בקטע מעניין ואמיץ כזה).
בן אמוץ היה חריג בנוף המקובלים. הוא נהג להסתובב בגלבייה, ויחף, התגורר בבית ערבי ישן ביפו העתיקה, עשה אמנות מגרוטאות, ידע לבשל ולאכול דברים שישראלים רגילים התקשו למצוא במסעדות המקומיות, והעניק צבע בוהמייני לחבריו האקס־פלמ"חניקים. אלה עברו למכנסיים ארוכים, חולצות מכופתרות ותלושי משכורת. כמו כן, אולי כדי לבדל את עצמו מבני דורו שהתברגנו, קרא לשלושה מספריו בשמות שהעידו על נפשו המשוחררת והייחודית: רומן בשם "לא שם זין" (על לוחם שנפצע בקרב המתקשה להסתגל לחייו החדשים) ושתי אוטוביוגרפיות שזכו להצלחה רבה: "זיונים זה לא הכל" ו"זיוניוני הדרך".

כשגסס מסרטן ערך לעצמו מסיבת פרידה, כדי שלא יפספס את ההספדים השווים. במסיבה השתתפו כל המי ומי של התקופה, היא צולמה לטלוויזיה, אך מעולם לא שודרה במלואה. הזמנים השתנו.
שנתיים לאחר מותו פרסם חברו אמנון דנקנר את הביוגרפיה של בן אמוץ, וההשתתפות במסיבת הפרידה כבר לא נראתה כמו אות כבוד. דנקנר חשף, בין היתר, את יחסיו של בן אמוץ עם קטינות, והברנז'ה הזדרזה לתפוס ממנו ומזכרו מרחק ביטחון. אלא שלמרבה המבוכה, כל מעשיו המטונפים של בן אמוץ היו ידועים הרבה לפני הביוגרפיה של דנקנר. מעגל חבריו ידע שהיה אלים כלפי אשתו הראשונה, והם הבריחו אותו לחו"ל כדי למלט אותה ואת ילדיה מפניו. אך הרגליו האחרים, קרי הפקרותו המינית ויחסיו עם קטינות, היו ידועים לכל מי שקרא את האוטוביוגרפיות שלו. באחת מהן סיפר על משיכתו המינית לאחת מבנותיו ואף הצדיק עקרונית יחסי עריות ביניהם. מי שלא התעמק בספריו יכול היה להתעדכן בעמודי החדשות בעיתונים ולדעת שבשנת 1984, בן אמוץ הורשע במעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאשר ולקנס כספי. הגילוי לא פגע בקריירה שלו וגם לא במעמדו ככוכב.

בין מעריציו היו כוכבים אחרים של התקופה, חלקם המשיכו לזהור בשמינו אחרי מותו. בין המשתתפים במסיבת הפרידה ובסערת ההספדים לאחר מותו היו יוסי שריד, נחום ברנע, יוסי בנאי, יהונתן גפן, שציין בהומור את כיבושי הקטינות של בן אמוץ, וכך גם מוטי קירשנבאום, מאיר שלו, שמעון פרס, עמוס עוז, שאמר עליו: "בכל מבוגר מסתתר ילד קטן. לפעמים הילד הזה מת. לפעמים, וזה אצל האנשים הטובים, אפשר להסתכל בפנים ולראות אותו מציץ מבעד לזקן ולקמטים. זה המקרה של דן".

דיברו בשבחו גם רבקה מיכאלי, גדעון סאמט, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, וגם שולמית אלוני שהזכירה איך "התגייס למאבקים נגד שרירות, גזל, עיוות דין, ניצול והשפלה". וכאן ראוי לציין שלמרות הרגליו הבינאישיים, בעיקר בכל הנוגע לנשים ולנערות צעירות, מבחינה פוליטית לא היה כל פסול בבן אמוץ. הוא היה חבר רצ (לימים מרצ), ואף הוצב במקום ה־117 ברשימתה לכנסת העשירית בשנת 1981.

לאחר פרסום הביוגרפיה של דנקנר, חלק מהמאורות המוסריים שהסתופפו בשמחה בחברתו מיהרו להתנער מבן אמוץ פוסט־מורטם בטענות מסוג "לא ידענו שהוא היה כל כך נורא". אף שכמובן חלק גדול ממעשיו היה גלוי וידוע. אך אליטה - אף על פי שסרחה, בכל זאת אליטה היא. כנפיה נשארו צחורות וללא רבב, ומי שביקשו מאיתנו להתפעל מבן אמוץ עדיין רואים בעצמם מגדלור של מוסר ותבונה.

מעגל חברתי ופוליטי שלא מבחין בין טוב ורע במישור האישי, יכול להתוות תוכנית פעולה פוליטית ומדינית לעם שלם?

בשנת 1992, אחרי פרסום הביוגרפיה, כתבתי ב"חדשות" טור ארוך ועצבני על מעגל החברים והמעריצים של בן אמוץ. כשקראתי אותו 30 שנה לאחר שנכתב רשמתי לעצמי את חוסר היכולת של עירית הקדמונית לראות את הקו המחבר בין מעריציו. כולם נחשבו אז והיום אליטה, קובעי טעם גם בענייני תרבות וגם בענייני מוסר, שלא לדבר על פוליטיקה. כל האנשים שחיבקו את בן אמוץ - הם אלה שהציעו פתרונות מוסריים להלל לסכסוך הישראלי־פלשתיני, חלקם יושבים בוועד המנהל של ארגוני שמאל קיצוני, בסבירות גבוהה כולם יוכלו להרצות באריכות על עוולות הכיבוש, והסעיף האחרון חביב במיוחד שכן גם בן אמוץ התנגד לכיבוש, ובאותה מוסריות עיקשת התנגד גם להחזיר את ביתו ביפו לערבי שברח או גורש ממנו במלחמת העצמאות.