דובדבנים במאה שקל לקילו, ענבים בשלושים: למה מחירי הפירות יקרים כל כך?  

דרור פויר

נאסר ח’ריש מסתובב בעצב במטע הדובדבן שלו בג’יש. העצים, שהיו אמורים להיות עמוסי פרי, עומדים ריקים. פה ושם קורץ דובדבן בודד בין העלים. ח’ריש קוטף ומגיש לי. הוא איש גדול שנראה יכול להרים סלע עם הזרת, אבל בטנדר שלו מתנגנת מוזיקה קלאסית ואל העצים שלו הוא מתייחס בעדינות וברכות. "גדלתי עם העצים האלה", הוא אומר בשקט, "אני מכיר כל אחד מהם". כמה דובדבנים נותן העץ שאנחנו עומדים בצילו, אני שואל. "בשנה רגילה, 30 עד 40 ק"ג".

והשנה?
"אפילו לא קילו".

מיבול ממוצע של 2.5 טון דובדבן לדונם, קטף השנה חרש פחות מ-60 ק"ג לדונם. "שנה קטסטרופלית פה. כבר נפרדתי לשלום מיותר מחצי ההכנסה השנתית שלי, נופפתי לה לשלום". הוא בן 42. לאחר שעשה תארים בתקשורת ומדעי המדינה, בכל זאת חזר ב-2004 למשק של אביו. "זו הייתה הטעות של החיים שלי", הוא אומר.

עוד לא נדמו הדי הפיצוצים וההתפרעויות ברחבי הארץ, והציבור הישראלי למוד הבשורות הקשות, קיבל עוד אחת, מרה במיוחד: כתוצאה מהחורף החם צפויה ירידה של כארבעים אחוזים ביבול פירות הקיץ. הדובדבן, המשמש, האפרסק, הנקטרינה והשזיף - הפירות שאני הכי אוהב - סבלו במיוחד.

סדר הפירות, אם תהיתם, הוא לפי רמת הפגיעה שהם חוו. היקף הנזקים לתפוח ולאגס עוד יתברר בהמשך, וממילא מייבאים אותם בעשרות אלפי טונות לשנה. אם יש הצדקה אחת לקיץ הישראלי, הרי אלה פירותיו המתוקים והעסיסיים, שהם כולם תוצרת הארץ. בניגוד לרוב הפירות והירקות, החמישייה המובילה של הקיץ הישראלי לא מיובאת משום מקום. היא שלנו.

בארגון מגדלי הפירות שהודיע על הירידה החדה ביבול פירות הקיץ, מספרים כי הפגיעה הקשה ביותר היא אחד הפירות האהובים ביותר על הציבור הישראלי - הדובדבן, אשר העונה יבולו קטן ביחס לשנה שעברה ויעמוד על כ-1,000 טון בלבד, 2,500 טון פחות מאשתקד.

המחסור, בשילוב עם הכמיהה של הציבור לפרי קיץ טרי, כבר גורמים לעליות מחירים מטורללות לצרכן - עד כדי 40 שקל לק"ג משמשים ו-100 שקל לק"ג דובדבנים (בשופרסל) - ולחלופת ההאשמות האוטומטית והחוזרת על עצמה בין רשתות השיווק, החקלאים ומשרד החקלאות, שגם אליה - כמו אל הסוגיה החשובה באמת: האם פעם היה יותר טעים - נגיע בהמשך.

לחבק אפרסק
בחזרה לג’יש (גוש חלב) בגליל העליון, שדובדבנים הם ענף הפרנסה המוביל בה. מלבד החקלאות, מושכים הדובדבנים אלפי מטיילים בכל סופ"ש. יש קטיף עצמי ומיני קונפיטורות וסדנאות. כל מרכזי המבקרים האלה אפילו לא פתחו העונה. כמעט ואין דובדבנים על העצים. את המעט שיש קוטפים רק כדי למנוע מזבוב הפירות, מזיק מאיים במיוחד, להשתלט על המטעים.

"החקלאות במצב גרוע", אומר ח’ריש. "זו הידרדרות מתמשכת. לא מזמן עשיתי סדר בניירות, ומצאתי דיווחי יבול ומכירות מ-1999, אראה לך: אז מכרנו נקטרינות ב-3.5 שקל לק"ג וב-2020 מכרתי בדיוק באותו מחיר. אז סולר עלה 1.60 שקל, היום כשישה שקלים. מים עלו 1.20, היום שלושה שקלים. אז פועל קיבל כתשעים שקל ליום, היום בסביבות השלוש מאות שקל. דשן עלה 16 שקל לשק, היום 60 שקל, הבנת? אתה חייב לגדול כדי להישאר באותו מקום. אבא שלי התפרנס משטח של 24 דונם, בנה בית, שלח ארבעה ילדים לאוניברסיטה, היו רכבים, היו טיולים לחו"ל, היה הכל. אני חקלאי יותר טוב ממנו מבחינה טכנית, יש לי 120 דונם - וקשה לי".

הילדים שלך ימשיכו אותך?
"אין מצב שאעשה את הטעות שאבא שלי עשה. הוא ניסה להרחיק אותי, ולא הצליח. אני? אין מצב שאני לא מצליח להרחיק אותם".

מלבד דובדבנים, מגדל ח’ריש גם אפרסקים, נקטרינות, שזיפים וענבים ליין עבור היקב שהקים. מהדובדבנים אנחנו עוברים למטעי הנקטרינות. מלבד פירות קטנטנים וחמוצים פה ושם, חלקם סובלים ממוטציות משונות, גם הם עומדים ריקים, מובסים על ידי שינויי האקלים. את מטע האפרסקים שנמצא מולנו עומד ח’ריש לעקור. הנקטרינות שלו נתנו 5 טון לדונם בשנה שעברה, השנה טון לדונם. המראה נוגע ללב. בניגוד למגדלי ירקות, שהצמחים שלהם חיים במחזורים קצרים, עץ דובדבן או אפרסק נותן פירות עשרים שנה, עץ אגסים יגיע לגיל חמישים. עץ זו מערכת יחסים. למסתכל מבחוץ האיש והעץ נראים מהזוגות האלה שאחד מהם תמיד שותק.

"זה שאין פירות על העצים", אומר ח’ריש בקול שקט כשאנחנו נחים בצל עץ נקטרינה, "זה לא רק סטרס כלכלי - החובות ואיך נשרוד - זה גם מתח נפשי: להגיע למצב שהעץ שלך בלי פירות, שהוא לא שמח, זה עושה לך רע".

הילדים שלך ימשיכו אותך?
"אין מצב שאעשה את הטעות שאבא שלי עשה. הוא ניסה להרחיק אותי, ולא הצליח. אני? אין מצב שאני לא מצליח להרחיק אותם".

מלבד דובדבנים, מגדל ח’ריש גם אפרסקים, נקטרינות, שזיפים וענבים ליין עבור היקב שהקים. מהדובדבנים אנחנו עוברים למטעי הנקטרינות. מלבד פירות קטנטנים וחמוצים פה ושם, חלקם סובלים ממוטציות משונות, גם הם עומדים ריקים, מובסים על ידי שינויי האקלים. את מטע האפרסקים שנמצא מולנו עומד ח’ריש לעקור. הנקטרינות שלו נתנו 5 טון לדונם בשנה שעברה, השנה טון לדונם. המראה נוגע ללב. בניגוד למגדלי ירקות, שהצמחים שלהם חיים במחזורים קצרים, עץ דובדבן או אפרסק נותן פירות עשרים שנה, עץ אגסים יגיע לגיל חמישים. עץ זו מערכת יחסים. למסתכל מבחוץ האיש והעץ נראים מהזוגות האלה שאחד מהם תמיד שותק.

"זה שאין פירות על העצים", אומר ח’ריש בקול שקט כשאנחנו נחים בצל עץ נקטרינה, "זה לא רק סטרס כלכלי - החובות ואיך נשרוד - זה גם מתח נפשי: להגיע למצב שהעץ שלך בלי פירות, שהוא לא שמח, זה עושה לך רע".

"אני מתבגר עם העצים האלה. נטעתי אותם, אני יודע הכל על השטח, איפה יש סלע גדול, איפה נקווים מים. זה ידע שאי אפשר לקחת למקום אחר. הוא פה, עם העצים האלה".

לפני הפרידה מח’ריש אני מבקש להיפרד גם ממטע האפרסקים הוותיק. העצים בני 19, נראים מעט עייפים. בשנה שעברה עוד נתנו פה 5.5 טון לדונם, אבל השנה ח’ריש צופה ל-1.5 טון לדונם מקסימום. זה הקיץ האחרון של העצים האלה איתנו, עם הגשם הראשון הם ייעלמו. עץ אפרסק הוא אמנם לא העץ הכי נוח לחיבוק, אבל בכל זאת אני בוחר אחד מהיותר מבוגרים ונותן לו אחד קטן. תודה על כל האפרסקים, אני לוחש אל הענף המקומט.

המחיר לא מפצה
בואו לא ניתמם. לאף אחד כמעט לא אכפת ממצוקותיהם של חקלאי ישראל. לכולם אכפת רק מדבר אחד: המחיר. אכן, מחירי פירות הקיץ המוקדמים (בואו לא נשכח שעוד לא יוני) טיפסו לגבהים. 100 שקל לקילו דובדבנים זו הדוגמה הקיצונית, אבל גם שאר הפירות עלו: משמש לכ-40 שקל לקילו, אפרסק ל-20 שקל ומעלה, נקטרינה 23 שקל.

המחירים האלה נכונים ליום שלישי בבוקר ואולי ישתנו, אבל העיקרון ברור: עליה של בין עשרות אחוזים, ליותר ממאה אחוז (במקרה של הנקטרינה והדובדבן, אבל תלוי איפה תקנו). ואם גם הענבים יקרים, זה כי הם סתם הצטרפו לחגיגה. אין מחסור, זה הטירוף הרגיל של תחילת עונה