‏''כובשים? בדיוק הפוך, ירושלים היא שלנו'': שלוש הסבתות- מלכה, לאה ופועה, יוצאות למאבק בחקירה שמתנהלת נגד ישראל  

"השארנו הכול כפי שהיה - אפילו סבא וסבתא שלי נעלו את הארונות והדלתות והביאו את המפתח כי השארנו את הכול בבית. היו בטוחים שמיד חוזרים". גם בימים בוערים וסוערים בירושלים, מלכה באב"ד בת ה-80 זוכרת לפרטי פרטים יום אחד מלפני 73 שנה, כשמשפחתה ברחה מהרובע היהודי. מלכה לא שוכחת גם את הכניעה ללגיון הירדני: מהר מאוד הבינה מלכה שייקח זמן רב עד שתוכל לראות מקרוב את אבני הכותל.

במשך 19 שנה – בין מלחמת העצמאות לששת הימים – העיר העתיקה הייתה בידי הירדנים. בהזדמנות הראשונה שיכלה, חזרה מלכה לגור בין החומות. ביתה המקורי של מלכה נהרס כליל, כמו רוב הבתים ברובע היהודי. היא נכנסה לגור בבית שנבנה מחדש. בהמשך גילתה מלכה שבאופן מקרי לחלוטין, ביתה החדש נבנה על אדמות הבית שבו גרה דודתה לפני נפילת העיר העתיקה.

כשהסתובבנו עם מלכה ברחובות הרובע היהודי, נעצרנו לא פעם על ידי עוברי אורח. שכנה אחת ניגשה אלינו וסיפרה: "היא האורגינלית של הרובע". האוצרת של מוזיאון "חצר היישוב הישן", אורה פיקל צברי, כינתה את מלכה "המידענית" והסבירה: "כשאני ניגשת להכין תערוכה, קודם כל אני מדברת עם מלכה. היא יודעת הכול". אכן, מלכה מכירה את הרובע לפני ולפנים. זיכרונותיה מהילדות בעיר העתיקה שלפני מלחמת העצמאות נחרטו היטב, למרות שהיא הייתה ילדה קטנה כשפרצה המלחמה.

"היה כאן הרבה עוני אבל הייתה אהבת המקום, אהבת הכותל ואהבת האנשים", מספרת מלכה עם ניצוץ בעיניים ומוסיפה: "זו הייתה אווירה מיוחדת של קדושה". היא מעידה על שכנות טובה עם תושביה הערבים של העיר העתיקה ומראה לנו בגאווה תמונה מהילדות של אימה, שבה היא וחברותיה הערביות התחפשו לכבוד חג פורים. "לפני ההצהרה באו"ם חיו כאן בשלום ובשלווה. לא היה שום מתח", אומרת מלכה, "רק אחרי ההצהרה התחיל המתח, היו ממש התנכלויות ליהודים והתחילו קרבות ברובע היהודי


זיכרונות הילדות ישנו את ההחלטה נגד ישראל בהאג?

על שולחנו של התובע הראשי הנכנס בהאג, יופיע בקרוב מכתב, שאורכו כ-30 עמודים, המבקש לשכנע אותו לשנות את ההחלטה על החקירה הפלילית נגד ישראל. המכתב לא נכתב על ידי גורם ישראלי רשמי, אלא באמצעות ארגון "שורת הדין" והוא כולל בתוכו שורת עדויות המנסות להוכיח – "ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה". בין העדויות שיוצגו, ניתן למצוא את סיפוריהן של שלוש נשים בנות 80 ויותר, ובהן מלכה.

"אני מייצגת שתי משפחות מאוד גדולות של אבא שלי ושל אימא שלי, שכל המשאלה שלהן הייתה לגור ברובע היהודי ואני בטוחה במיליון אחוז - אם כולם היו בחיים הם היו רוצים לחזור"

מלכה באב"ד
לכל אחת מהן סיפור חיים משלה, אך לכולן בסיס איתן משותף – שלושתן נולדו ברובע היהודי שבעיר העתיקה וגורשו על ידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. קשה לפספס את ההתרגשות הרבה והרעד בקול של כל אחת מהן, כאשר הן מדברות על הרובע היהודי.

למה בחרת להביא את הסיפור שלך בפני בית הדין הבין-לאומי בהאג?

"אני לא היחידה. אני מייצגת שתי משפחות מאוד גדולות של אבא שלי ושל אימא שלי, שכל המשאלה שלהן הייתה לגור ברובע היהודי ואני בטוחה במיליון אחוז - אם כולם היו בחיים הם היו רוצים לחזור".

מה את חושבת על החלטת בית הדין לפתוח בחקירה?

"איך אפשר להגיד את זה?" שואלת מלכה בזעם, "יש הרבה הוכחות שאנשים גרו פה. היו אז 1,500 משפחות. יש אפילו ספר שאני יכולה להראות לכם את כל האנשים שגרו כאן ובאיזה רחוב".

כתובות המגורים ברובע לפני מלחמת העצמאות, מתוך הספר 'הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים' מאת יהושע בן אריה:

מה השתנה ברובע היהודי במשך השנים?

"היום זה כבר סגנון אחר. זה לא רובע של מגורים אלא רובע יותר תיירותי. רוב החברים שבאו איתי אחרי ששת הימים - או שהלכו לבית אבות או לבית קברות".

משפחתה של מלכה באב"ד מעל בית המחסה שבו גרו (צילום: באדיבות מלכה באב"ד)
משפחתה של מלכה באב"ד מעל בית המחסה שבו גרו | צילום: באדיבות מלכה באב"ד
אולם, למלכה יש חברה אחת שחייהן שזורים אלה באלה – פועה שטיינר. הן נולדו באותו החודש וחיו בשכנות בבתי מחסה. כיום, על שטח בתי המחסה הוקם בית ספר – ומלכה ופועה גרות במרחק הליכה קצרה ממנו באותו בניין, קומה מעל קומה. הן היחידות שנולדו ברובע היהודי לפני מלחמת העצמאות ועדיין מתגוררות בו.

פועה היא דור שישי ברובע היהודי ומשפחתה גרה ברובע מ-1835. כמו מלכה, גם היא חלק בלתי נפרד מהעיר העתיקה – והעיר העתיקה היא חלק בלתי נפרד ממנה. פועה אף פרסמה ספר בשם "מתוך ההפיכה", ובו היא מתארת את תקופת המצור מנקודת מבטה של ילדה.

תקופת המצור כולה הייתה מאתגרת למדי, אך לקראת הסוף היא הפכה לקשה עוד יותר. "עברו עלינו שבועיים מאוד קשים", מתארת פועה, "אנחנו שומעים יריות כל היום. נורא פחדתי. כולנו ידענו שאנחנו מעטים, שהאויבים שמסביבנו רבים מאוד מאוד ואנחנו סגורים פה בין החומות. אנחנו לאט לאט ראינו שהשטח שלנו הולך וקטן".

"זו הארץ הקטנה שלנו, כל כך קטנה. זו חלקת האלוהים הקטנה שלנו. זה מאוד מרגיז אותי שיש בעולם עמים שחושבים שאנחנו הכובשים. זה בדיוק הפוך"

פועה שטיינר
"באחד הימים האלה, אנחנו פתאום שומעים מבחוץ צעקות –'ערבים מסתובבים עם סכינים, תברחו', ואז נוצרה אנדרלמוסיה. ברחנו ומצאתי את עצמי באיזשהו בית, בפנים ראיתי אנשים עומדים צפופים-צפופים ומתפללים בזעקות מפחידות. באותו יום ניצלנו והצלחנו להדוף את הפורעים הערבים אבל שבועיים אחרי הכרזת העצמאות העיר העתיקה שלנו נפלה בידי הלגיון הירדני".

הצד החיצון של שער ציון בירושלים מנוקב מכדורים אחרי מלחמת העצמאות (צילום: הספר "מתוך ההפיכה" של פועה שטיינר)
הצד החיצון של שער ציון בירושלים מנוקב מכדורים אחרי מלחמת העצמאות | צילום: הספר "מתוך ההפיכה" של פועה שטיינר
אחרי ששת הימים, חזרת מיד לעיר העתיקה?

"בהתחלה לא יכולנו לגור אבל אפשר היה לבוא לראות. 19 שנה ירושלים הייתה חצויה והשקפנו במשקפת אל העיר העתיקה. אחרי 1967 היינו יכולים לבוא ולהגיע לאותו שער ציון שממנו יצאנו ביום מר ונמהר שבו העיר העתיקה שלנו נפלה בידי הירדנים ואבא שלי נלקח לשבי. לא נוח לגור ברובע היהודי אבל יש לנו צימאון לגור שם, אנחנו לא יכולים אחרת. זה מקום ספוג קדושה, ספוג היסטוריה. מכל העולם באים אנשים - תיירים וגם חילונים נמשכים לשם".

מה גרם לך בגיל 80 להילחם על הנרטיב בבית הדין בהאג?

"למען צדקתנו, צדקת עם ישראל. זה השורשים של עם ישראל. ירושלים היא שלנו עוד מימי דוד המלך אבל גם אם לא נלך כזה רחוק – גם בהיסטוריה היותר קצרה, אבות אבותיי מסרו נפשם כדי לגור בעיר העתיקה".

מה הרגשת כששמעת החלטת התובעת היוצאת?

"אי צדק מוחלט. פשוט אנטישמיות. זו הארץ הקטנה שלנו, כל כך קטנה. זו חלקת האלוהים הקטנה שלנו. זה מאוד מרגיז אותי שיש בעולם עמים שחושבים שאנחנו הכובשים. זה בדיוק הפוך".

בניגוד למלכה ופועה, חנה אפל סירבה לחזור לגור בתוך החומות. "לא רציתי שהילדים שלי יצטרכו לנסוע דרך שער יפו לבית ספר, זה לא נעים", אומרת חנה. "עובדה שבתור ילדות לא היינו יכולות ללכת לבית ספר כי התעללו בדרך והרביצו לאנשים. הייתה שכנות טובה, היינו משחקים עם השכנים הערבים שלנו, אבל יש הבדל בין האזור שגרנו בו לבין שער יפו. שם זה ציבורי, יש שם כל מיני אנשים שלא הכירו אותנו אישית. היו דברים לא נעימים ואני בשום אופן לא רציתי שהילדים שלי יעברו את זה ולא חלמתי לחזור לעיר העתיקה".

יחד עם זאת, גם לחנה יש מקום חם בלב לעיר העתיקה. עוד לא הספקתי להשלים את השאלה וכשחנה שמעה את צמד המילים "שישים ושבע" היא מיד קפצה באושר: "וואי, תקשיב. אני לא יכולה להגיד לך, איזו שמחה. איזו התרגשות. אני אפילו עכשיו רועדת. כשאני שמעתי שכבשו את העיר העתיקה, לקחנו טנדר והראיתי לחברים מהמושב השיתופי מי גר איפה, איפה הייתה חנות מכולת ואיפה היה בית כנסת. הם עד היום זוכרים את זה".

לדברי חנה, לא השתנה הרבה ב-19 השנים שהעיר העתיקה הייתה בידי הירדנים – "כשהסתובבתי בעיר העתיקה אחרי ששת הימים לא מצאתי חלון שלם, דירה שמישהו גר בה או בלוק שמישהו הוסיף. הכול נשאר שממה כמו שהיה. הם כאילו ידעו שזה זמני עד שהיהודים יגיעו".

"זו בורות וחוסר רצון לדעת את האמת. אני מוכנה לבוא ולהראות לתובע בהאג. הוא צריך לפעול בהגינות ושהאמת תצא לאור"

את יכולה לספר לי על הכניעה לירדנים ועל הגירוש במלחמת העצמאות?

"הרבנים הבינו עוד שבוע קודם - כבר היה יום אחד שהיינו בטוחים ששוחטים אותנו. אמרו לנו 'תגידו תהילים', זה היה נורא", מעידה חנה בקול חנוק, "בבוקר אמרו לנו – 'תצאו תצאו, תראו'. על הגגות ועל החומות היו הירדנים עם הכאפיות האדומות. אבא שלי בא מהר הביתה, אמרו שצריכים להתארגן, יוצאים. הם הבעירו את כל הבתים. הלכנו והיה נורא מפחיד. הירדנים הלכנו מסביבנו, האיצו בנו והבתים בערו מסביב. לא ידענו איפה אבא שלי – ברגע שאספו את הגברים לשבי, כבר לא ראינו אותו. היה קושי עם האבנים והקוצים, בקושי יכולתי לסחוב את עצמי. זה היה נורא, באמת".

את מרגישה שהפנייה לתובע בהאג יכולה לעזור?

"בוודאי, יש אנשים שנולדו שם. זו בורות וחוסר רצון לדעת את האמת. אני מוכנה לבוא ולהראות לתובע בהאג. הוא צריך לפעול בהגינות ושהאמת תצא לאור".

הפנייה לתובע הבינלאומי בהאג תיעשה בהובלת נשיאת ארגון "שורת הדין", עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר. "שורת הדין באה בשם יהודים, שמשפחותיהם חיו דורות שלמים בשטחי יו"ש ומזרח ירושלים, בגוש עציון וברובע היהודי, והם עצמם חזרו להתגורר שם לאחר 67'", אומרת עורכת הדין דרשן-לייטנר, "אם בית הדין יקבע שפעילות ישראל בשטחים האלה היא פשע מלחמה, יהודים אלה יגורשו מביתם זה מאות בשנים. אלה הקורבנות של חקירת בית הדין".

דרשן-לייטנר מסבירה גם את בחירתה להציג את עמדת ישראל כארגון פרטי: "לאחר שמדינת ישראל הודיעה שאין בדעתה להצטרף להליך בהאג, נותר ואקום שאסור להשאיר אותו ריק. אסור להשאיר את הזירה הזו פתוחה רק לטענות הפלסטינים. שורת הדין, כמי שמייצגת את קורבנות הסכסוך, אזרחים ישראלים תושבי האיזור, תבוא ותוכיח לבית הדין, שהיהודים הם ילידי המקום מזה דורות רבים, ובית הדין נעדר כל סמכות לעקור את ילידי האזור מביתם".

עו"ד ניצנה דרשן לייטנר מחוץ לבית הדין הבין-לאומי בהאג (צילום: ארגון שורת הדין)
עו"ד ניצנה דרשן לייטנר מחוץ לבית הדין הבין-לאומי בהאג | צילום: ארגון שורת הדין
"שורת הדין תטען שהסכסוך לגבי שטחים אלה הוא פוליטי, שהשטחים הללו מעולם לא היו שייכים לירדן חוקית", הוסיפה. "נטען גם שהם מעולם לא נמסרו לפלסטינים, שהם שטחים שבמחלוקת שההכרעה בהם צריכה להתקבל על ידי ישראל ושכנותיה. לא בית הדין יקבע היכן יעברו גבולותיה של מדינת ישראל, ולא הוא יפסוק אם יהודים יכולים להמשיך להתגורר בשטחים הללו".