כאן שוב אתכם- פינת ספר לשבת  

והיום ההמלצה שלנו: סוכני בורות (באדיבות הוצאת סלע מאיר)

למה חמאס תמיד מקבל סיקור אוהד?

לצד המאבק בחמאס, המאמצים להחזיר את השגרה לתושבי הדרום והמלחמה בטרור, חזית אחרת נפתחה נגד מדינת ישראל. דעת הקהל העולמית הולכת ונעשית מוטה מיום ליום כנגד פעילות צה"ל בעזה וזו הזדמנות מצוינת לצלול אל רב המכר של ה'ניו יורק טיימס' – 'סוכני בורות' (באדיבות ספריית שיבולת).

מארק לוין מתאר ברב המכר סוכני בורות כיצד התקשורת האמריקנית הידרדרה - לא בעקבות התערבות ממשלתית, אלא בשל הדיכוי שהעיתונות הפעילה על עצמה בעקבות אימוץ עיוור של תפישת העולם הפרוגרסיבית.

בראשית ימיה, מראה לוין, קידשה העיתונות האמריקנית את חופש המחשבה, הדעה והביטוי, ולצד זאת הציג כל עיתון בשקיפות את עמדתו. בראשית המאה ה-20 התמונה השתנתה. גופי התקשורת הגדולים החלו להסתיר מידע לא נוח, החרימו עיתונאים שחשבו אחרת, ובשמה של נאורות מדומה והתגנדרות שווא ב"אובייקטיביות" החריבו את חופש העיתונות.


הקטע הבא הוא מתוך הפרק "חדשות, תעמולה ואירועי דמה":

מאז שהישראלים ניצחו במלחמת ששת הימים ב-1967, והראו שהם מסוגלים להילחם בהצלחה למען הישרדותם ושהם אף יעשו זאת, ישראל הפכה ליעד המתקפה הקבוע של התקשורת.
למשל, ב-1 ביוני 2006 ראש העיר ניו יורק לשעבר, אד קוֹץ', כתב לטיימס מאמר דעה שכותרתו "ההטיה האנטי-ישראלית של הניו יורק טיימס", וטען ש"תאגיד השידור הבריטי (BBC) והניו יורק טיימס מפרסמים באופן עקבי כתבות ומאמרי מערכת המוטים נגד ישראל ואוהדים את הרשות הפלסטינית ואת חמאס". קוץ' תקף את הטיימס: "איזו טיפשות מצד הטיימס. בוודאי, יש להעניש את העם הפלסטיני על החלטותיהם בבחירות . אותה השקפה – שלא לבקר או לפעול – הייתה באופנה גם ב-1932 ואחרי כן, בעקבות ניצחונו הדמוקרטי של היטלר בגרמניה, כאשר הוא מונה כחוק לקנצלר ממשלת גרמניה והחל במלחמתו נגד היהודים ולאחר מכן נגד אומות אירופה. אם היו מותחים ביקורת על האומה הגרמנית ומענישים אותה על בחירתה בהיטלר ב-1932, אולי היה נחסך מן העולם הטבח ההמוני של 50 מיליון בני אדם, ובהם 6 מיליון יהודים, בידי הנאצים. הטיימס התעלם מן הרקע ההיסטורי כפי שהתעלם ממנו מגיש החדשות של ה-BBC בפרשנותו כאשר ציין בפשטות, 'ישראל לא הכירה בממשלת חמאס החדשה וחמאס אינו מכיר בקיומה של ישראל'". קוץ' סיים את מאמרו במילים האלה: "בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 הכישלון המכריע של הטיימס, שהעיתון דיווח עליו והכיר בו אחרי מלחמת העולם השנייה, היה השמטת הדיווח הראוי על המלחמה הרצחנית נגד היהודים שניהלו היטלר והממשלה הנאצית שלו". "לדעתי, מערכת הטיימס חזרה לעמדתה בשנות השלושים והארבעים – לא אכפת לה ממטרתו המוצהרת של חמאס, להשמיד את האומה היהודית".
מתי פְרִידְמָן, כתב האסושייטד פרס (AP) לשעבר שסיקר את ישראל זמן מה, הסביר את שיטת הפעולה של רוב עמיתיו לשעבר העיתונאים כאשר הם מדווחים על ישראל. ב-30 בנובמבר 2014 הוא כתב באטלנטיק מאמר שכותרתו "מה התקשורת לא מבינה על ישראל – החדשות מספרות לנו על ישראל פחות משהן מספרות על האנשים שכותבים את החדשות, אומר כתב לשעבר של AP". פרידמן כתב: "את ההחלטות העיתונאיות מקבלים אנשים החיים בחוג חברתי מסוים, שכמו רוב הקבוצות החברתיות יש בו מידת מה של אחידות בחשיבה, בהתנהגות ואפילו בלבוש (האופנה בימינו, אם אתם מעוניינים, היא פחות וסט עם כיסים בלתי נחוצים ויותר חולצות עם כפתורים בלתי נחוצים). האנשים האלה מכירים זה את זה, נפגשים דרך קבע, מחליפים מידע ועוקבים זה אחר עבודתו של זה. לכן קורא שבוחן כתבות שכתבו חצי תריסר ערוצי החדשות הגדולים ביותר באזור ביום מסוים ימצא שאומנם הכתבות נכתבו ונערכו בידי אנשים וארגונים שונים לחלוטין, אך יש להן נטייה לספר את אותו הסיפור".
נשמע מוכר? כך גם הדברים הללו: "בחוגים האלה, על פי ניסיוני", כותב פרידמן, "סלידה מישראל הפכה לעמדה שהיא בין דעה קדומה נפוצה ובין דרישת קבלה. אני לא מתכוון לגישה ביקורתית כלפי מדיניות ישראל או כלפי הממשלה הקשוחה השולטת כרגע במדינה, אלא לאמונה שבמידת מה היהודים בישראל הם סמל לתחלואי העולם, ובמיוחד אלה הקשורים בלאומיות, צבאיות, קולוניאליות וגזענות – רעיון שהופך במהרה לאחד הרכיבים העיקריים ברוח הזמן ה'פרוגרסיבית' במערב, המתפשטת מהשמאל האירופי לקריות האקדמיה באמריקה ולהוגי הדעות האמריקנים, כולל עיתונאים. בחוג החברתי הזה, התחושה הזאת מתבטאת בהחלטות עריכה של כתבים ועורכים המסקרים את ישראל, וכל זה, בתורו, מעמיד לרשות החשיבה הזאת את האמצעים לשכפול עצמי המוני".
האם תהיתם אי פעם כיצד ארגון הטרור חמאס מקבל סיקור תקשורתי אוהד כל כך בעיתונות האמריקנית והבינלאומית? פרידמן מסביר: "רוב הצרכנים של הסיפור הישראלי אינם מבינים כיצד הסיפור מיוצר. אבל חמאס מבין. מאז שעלתה לשלטון בעזה ב-2007, תנועת ההתנגדות האסלאמית הבינה שכתבים רבים מחויבים לנרטיב הקובע שהישראלים הם המדכאים והפלסטינים הם קורבנות סבילים עם מטרות סבירות, ושהכתבים אינם מעוניינים במידע שסותר זאת. לכן דוברי חמאס מסוימים עשו לעצמם מנהג למסור לעיתונאי המערב, ובהם כאלה שאני מכיר אישית, שהקבוצה היא בעצם ארגון מעשי בחשאי אך בעל רטוריקה לוחמנית, והעיתונאים – מתוך רצון עז להאמין בווידוי הזה, ולעיתים באי רצון להכיר ביכולתם השכלית של המקומיים לרמות אותם – ראו בכך חדשה מרעישה במקום ספין".
שוב התקשורת מסייעת בהעלמת חדשות ומקדמת תעמולה, כפי שהתלונן קוץ'. " בעזה נע בין קוריוז בפסיכולוגיה של העיתונות ובין כשל עצום", כותב פרידמן. "האסטרטגיה של חמאס היא להתגרות בישראל באמצעות תקיפת ישראל מקרב האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית עד שישראל תגיב במתקפות שיהרגו את האזרחים הללו, ואז לאפשר לאחד מגופי התקשורת הגדולים בעולם לצלם את המתים, בהבנה שהזעם שיתפרץ כתוצאה מכך מעבר לים ירכך את תגובת ישראל. זו אסטרטגיה אכזרית אך יעילה. היא מבוססת על שיתוף הפעולה של העיתונאים. אחת הסיבות לכך שהאסטרטגיה הזו עובדת היא התגובה המותנית שהזכרתי. אם תדווחו שלחמאס יש אסטרטגיה שמבוססת על ניצול התקשורת, יתעוררו שאלות קשות, כמו מהי בדיוק מערכת היחסים בין התקשורת לחמאס? והאם היא השחיתה את התקשורת?"
אפילו במאי 2018 דיווחי התקשורת על מתקפות חמאס נגד ישראל היו מעוותים עד כדי כך ששגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, הרגיש שהוא מחויב לפרסם בפומבי מאמר דעה המגנה את העיתונות. הוא כתב, בין השאר, ש"זה שבועות, חמאס מעורב במבצע ישיר וחד-משמעי נגד ישראל: בימי שישי, אחרי שלהוב הרגשות בתפילה השבועית, הוא מסית את תושבי עזה להסתער באלימות, בגלים, אל גבול ישראל, בתקווה לפרוץ אותו, להרוג אזרחים ישראלים ולחטוף חיילים ישראלים. נוסף לכך, בהתחשב בסבירות שמאמצי הזדון האלה ייכשלו, חמאס ייצר גם 'עפיפוני נפץ' מקושטים בצלבי קרס ושיגר אותם לעבר ישראל בהתאם לכיוון הרוח. כשישים מתושבי עזה, שעל רובם המכריע ידוע שהם טרוריסטים אנשי חמאס, קיפחו את חייהם משום שחמאס הפך אותם למחבלים מתאבדים קבוצתיים. הם לא היו הגיבורים וגם לא המוחים השלווים שנטען שהם. לפחות לא לפני שהתקשורת הליברלית נכנסה לזירה".
השגריר פרידמן חש סלידה עמוקה כלפי בוגדנותן של מערכות החדשות ותחבולותיהן, והחליט לגלות את האמת לגביהן. "נואשים לנרטיב שיאפשר להם לשלול את הלגיטימיות של החלטת הנשיא להעביר את שגרירותנו לירושלים, העיתונאים משדרים את טקס הפתיחה על מסך חצוי במקביל למהומות בעזה, ומגנים את חוסר הרגישות של משתתפי הטקס לטבח שנראה בטלוויזיה כאילו התרחש בסמוך, אבל בעצם התרחש במרחק 100 ק"מ משם! למחרת התקשורת הליברלית השמיצה כל מי שהיה קשור להעברת השגרירות והיללה את הטרוריסטים המסכנים של חמאס. דיפלומטים כושלים שמעולם לא הביאו שלום או יציבות לאזור נשלפו מהנפטלין כדי לדקלם את חשיבתם המאובנת. המטורפים שבהם אף האשימו את הממשל בכך שיש לו דם על הידיים. כמובן, אף לא פרשן אחד הציע חלופה קטלנית פחות להגנת ישראל מפני הסתערות של רוצחים או להגנת חייליה מפני אקדחים, מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה".