את שמך, 'ירון לונדון', הכרתי, אבל בפירוש לא הכרתי אותך לעומק.
אולי טוב שכך.
אני רוצה לדבר על האיש שבך, כפי שנובע מדבריך. ובעיקר על הדברים.
כולנו מזועזעים לשמוע שאדם מסוגל לשבת שאנן מול מראות זוועה, כפי שנראו בימים האחרונים על כל דף ומסך, ולהפטיר: "זה לא עסקי!" "זה לא מעניין אותי!"
אלא שאם נדמה לאי מי מהקוראים או המאזינים, שהדברים שאמרת, ירון, מכוונים לציבור החרדי, אז לדעתי הדברים מכוונים אליך עצמך.
הדברים שאמרת מראים שלא טוב לך בחיים, שאינך מבין את משמעות חייך, ושאינך מוצא את מקומך בעולם.
אתה, בכמה משפטים הסברת שחוץ ממה שאתה בעצמך מעניין את עצמך, שום דבר, כמעט, ממה שקורה מסביבך לא מעניין אותך.
אז אני רוצה לספר לך משהו על העם הזה, שאתה טוען שהוא שונה ומשונה, לבוש באותה תלבושת ומאמין באותו קל, ואינך מוצא מכנה משותף עמו.
אצלנו, אצל העם המשונה הזה, ישנם כמה מסרים חשובים, שאנו אמונים עליהם, ואולי כדאי, שאתה, ירון, המשכיל והאינטליגנט תלמד אותם.
מסר אחד אומר:
"צער בעלי חיים!" – הזהרו מלצער בעלי חיים, רחמו עליהם!
כשאנחנו נשמע על חבורת תאו (תאואים) שנשטפה מן הגדה ונטרפה על ידי תנין, אנחנו נרחם עליהם, כי לבנו אתם, וגם כי כך הצטווינו, לכאוב בכאבם של בעלי חיים.
כשנשמע על קבוצת זברות, שנפלה לבור ומצאה שם את מותה, אנו נכאב את כאבה.
לא נאמר: "עזבו, זה רק זברות, שימותו להן!" אולי לא נוכל להצילן, אבל ליבנו עמן.
חבל שאתה מזלזל בתאו שלא חטא ולא פשע ובכל זאת טרפו תנין.
חבל שאתה מזלזל בבעלי חיים שברא הבורא ולא מרחם עליהם.
מסר שני אומר:
"ורחמיו על כל מעשיו" – אנחנו מרחמים וכואבים גם את מותם של סינים בסין, את מותם של חולי הקורונה בהודו ואת מותם בתאונת דרכים של ערבים החיים לצידנו, אם לא פשעו כנגדנו (שאז יש את העניין של "הקם להורגיך השכם להורגו")
במה חטאו קורבנות הצונאמי שלא תניד עפעף למשמע מותם?
איך זה שלא תחוש שום כאב לכאבם?
איך? האין רחמים בליבך?
האם באמת אתה אכפתי רק כלפי עצמך?
מסר שלישי ואחרון אומר כך:
"ואהבת לרעך כמוך!" – מצווה לאהוב כל יהודי באשר הוא.
אני זוכרת עד היום את אסון המסוקים. לא הכרתי שום אדם מהנספים. אבל ישבתי וגעיתי בבכייה שעות רבות, ולא הצלחתי להפסיק לבכות, כשילדיי שהיו אז קטנים מביטים בי ונחמצים.
אני מתארת לעצמי שהקורבנות היו לבושים באותה תלבושת, עד שאין הצופה יכול היה להבדיל בין אחד לאחד, אבל זה לא הפריע לי להצטער ולהתאבל, גם כשהתלבושת האחידה הזו, שראיתי בעיני רוחי, לא הייתה דומה לתלבושת האחידה שאני מכירה מביתי.
ירון, ישנם הרבה מאוד חילוקי דעות בין חרדי לחרדי, בין יהודי ליהודי, אבל אין חילוקי דעות בדבר אחד: שכולנו עם אחד!
כולנו יחד בכאב. כולנו יחד בצער. כולנו יחד בבכי וכולנו יחד בצרה.
אנחנו, החרדים, יודעים שאם נזדקק לטיפול רפואי בבית חולים, כנראה יטפל בנו רופא שחזותו לא תהיה כשלנו.
ואתם, החילוניים יודעים שאם אתם מלווים את יקירכם בבית החולים, סביר שאותו אחד שיגיש לכם את הלחמניה ואת הסלטים בשבת לא תהיה חזותו כשלכם.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל סביר שכך ייראו הדברים.
לכל אחד יש מקום כשעם מרגיש שהוא עם אחד.
לאף אחד אין מקום כשהעם חצוי או מפורד.
אני לא דנה אותך, ירון, ולא שופטת את דבריך.
יתכן שכך הורוך הוריך ומוריך, בהיותך צעיר, והדברים הושרשו בתודעתך.
אני כן מקווה, שכפי שאני חשה רחמים עליך, כשאני שומעת את הדברים הללו שלך,
כך יתעורר בך יצר הרחמים כשתראה כלב מדוכא, סיני שסובל, או יהודי באשר הוא שנפטר.
כך כתוב אצלנו במקורות, שאני מאמינה ומברכת אותך שעוד תכיר בהם:
מה הוא רחום (מדובר על הקדוש ברוך הוא) אף אתה היה רחום!
וכפי שכולנו יודעים: רחמיו הם על כל מעשיו.
אני לא אומרת, שאנחנו, החרדים, מושלמים, גם לנו יש עבודה קשה ודרך רבה לעבור.
אבל לנו, ירון, יש מצפן, יש ספר שמורה לנו את הדרך. הספר הזה הוא של כל היהודים,
לא משנה מה לבושם ואיך הם מתנהגים. אתה מוזמן לקרוא בו ולרפא את נפשך הדואבת.