"ישב אצלי אבא שאנס את הילדה שלו. הוא חשב שהוא בסדר, כי הילדה 'עשתה לו עיניים'"

שנתיים וחצי עמדה לבנה אלמקייס בראש האגף לעברייני מין בכלא מעשיהו, האישה הראשונה ובינתיים גם האחרונה בתפקיד. כל אסיר חדש שהגיע לכלא התקבל אצלה לראיון אישי ולשיחת היכרות. בכל השנים האלה, הקפידה לבנה לא לקרוא מראש את גזר הדין שקיבל האסיר שיושב מולה, כדי לא להיחשף לפרטים המדויקים והקשים של המקרה. 

"אם הייתי קוראת את פסק הדין לא הייתי יכולה לשבת מולו, ובטח שלא לטפל בו בהמשך. הפרטים הקטנים כתובים שם וזה מבעית, את מבינה דרכם את עיוותי החשיבה של הפוגע. היה לי חשוב לדעת מה סוג העבירה שביצע האסיר, אם זה אונס למשל או גילוי עריות, אבל תמיד לשמוע ממנו מה קרה ואיך הוא רואה את המקרה. אני מודה שהיו ימים שבהם ישבתי בכיסא והרגליים רעדו לי".

מה למשל?

"דוד שמגיע ומספר שהוא אנס את האחיינית שלו אבל שהוא לא באמת פשע, כי בבדיקה הרפואית ראו שהיא בתולה אז למעשה סתם הכניסו אותו לפה. או נהג מונית, שאנס פרוצה שנסעה אצלו ומסביר שהוא החליט במקום לגבות ממנה תשלום לפי מונה, לקחת ממנה מחיר אחר". 

איך מתנהל ראיון קבלה כזה, עם אסיר חדש?

"כולם בדרך כלל נכנסים עצובים, מעוררי רחמים. היה מקרה שבו הסתכלתי על גיליון האשמה, שזה מסך על המחשב. היה כתוב 'אונס במשפחה'. שאלתי את האסיר שהתקבל מדוע אתה כאן, ותחשבי, אלה ימיו הראשונים בכלא, הוא רואה את עצמו כקורבן. מייד סיפר שהוא אב לשבעה ילדים, והגיע לכאן כי אנס את אחת הבנות שלו".

אז אין פרטים אבל יש תירוץ?

"כן. הוא ישב אצלי בהרגשה שהוא האבא הכי טוב בעולם, הוא בסדר והילדה אשמה. הוא אמר 'את לא מבינה, היא עשתה לי עיניים'. תיאר כיצד בימים שבהם אשתו היתה נידה הוא שם לב שהילדה כל הזמן כרכרה סביבו ולמעשה דירדרה אותו למקום הזה של לאנוס אותה. שאלתי אותו: אתה מבין שאתה מאוד־מאוד חולה?"

מבחינתך הוא חולה שלא מבין מה קרה?

"הוא מעוות שצריך טיפול. הוא אמר לי: 'אשתי ואני הוצאנו אותה מהבית. אשתי מבינה שאני לא אשם'. אגב, בתחילת המאסר אשתו הגיעה לביקורי התייחדות בכלא".

אבל באגף עברייני המין בכלא מעשיהו יש מחלקה מיוחדת לטיפול בעברייני מין. זאת מחלקה ייעודית שמטפלת ומשקמת, ולמשל עם האסיר המדובר נעשתה עבודה אינטנסיבית כדי להבין איך הגיע לשם, למה זה קרה, ומדוע הפושע חושב שהוא קורבן גם כשהוא בכלא. "אחרי שנתיים של טיפול הוא אמר לי פתאום: 'את זוכרת איך הייתי ביום הראשון, איך דיברתי? היום אני מבין כמה עיוותי חשיבה היו לי. עכשיו אני מבין שהילדה היא הקורבן'".

מה אתם עושים עם אשתו? היא נשארת מאחור.

"אשתו עוברת טיפול בחוץ, היא לא יכולה לבוא לבית הסוהר". 

זה סיפור נורא, אבל גם סיפור טוב. מה קורה אם המקרה לא מדווח, אם הקורבן מתעורר מאוחר? 

"תחשבי על זה שיש משפחות של בני מיעוטים שלא מדברים, או עבירות מין בקיבוץ. ילדה כזאת יכולה כלפי חוץ להצטיין ולכסות על מה שמתחולל בפנים אבל מתישהו זה יתפוצץ". 

ומבחינה משפטית יש התיישנות. 

"וזה נורא. כי זה שפגע בה, לא יקרה לו כלום. הוא בטח פגע כבר בעוד עשרות נשים או אנשים. אם אני משווה לרצח, הרי יש מקרים שלא מצליחים לפענח, ורק כשמתגלה הרוצח מתחילים מחדש להבין אחורה. אם את או אני עברנו הטרדה או פגיעה או אונס, הטראומה קיימת. אחרי כל כך הרבה שנים זה נחשף. למה שתחול על זה התיישנות? על רצח לא חלה, וגם על זה לא צריכה לחול". 

נשים פושעות פחות

כאשר רב־נגד (בדימוס) לבנה אלמקייס, 53, אם לארבעה ילדים בוגרים, מדברת על טראומה שרק אחרי שנים מתחילה להיות מטופלת, היא יודעת על מה היא מדברת. באמתחתה שנים של היכרות עם עולם הפשע דרך פריזמת האסירים בשלל תפקידים בשב"ס. 

אל שב"ס הגיעה במקרה - אחרי השחרור מהצבא נסעה לטיול של שנה בארה"ב. כשחזרה לארץ, אמה, שעבדה בשב"ס כקצינת משק, הציעה לה לקחת שם משרה זמנית כסוהרת בנווה תרצה.

המשרה הזמנית נמשכה שנה וחצי, ומשם התקדמה לתפקיד נוסף, שהתפתח לשרשרת של תפקידים ניהוליים. משהו בקשיחות של לבנה ובחמלה שלה מִגנט אליה את שירות בתי הסוהר, ואותה אל הסיפורים האנושיים והמפחידים שבין כותלי הכלא. "בגיל 35 הייתי מפקדת כלא בהפרדה ארצית".

מה זה?

"ראשי ארגוני פשיעה - כל המפחידים שכתוב עליהם בעיתון, היה לי איתם ממשק יומיומי. יצחק אברג'יל, ריקו שירזי, שלום דומרני, איתן חייא, אופיר לביא, אסירים ביטחוניים שהיו בהפרדה ארצית ושפוטים לכמה וכמה מאסרי עולם. וכשאת מנהלת האגף את צריכה להבין שכולם שווים. החזקתי שם שבע שנים, לא היתה לפניי אישה בתפקיד שהחזיקה כל כך הרבה זמן. יכולתי להחזיק עוד שבע, פשוט סיימתי קדנציה", היא מחייכת.

בלי לציין שמות היא נזכרת כיצד "יום אחד ישבתי בקצה המסדרון במשרד שלי. כשאת עובדת בכלא, את מכירה ורגילה לשקט וגם לרעשים של השקט. באגף הזה בכל חדר היו שני אסירים בלבד, ופתאום אני מזהה איזשהו רחש מוזר בתוך השקט המוכר שאני רגילה אליו". לבנה מסמנת עם הידיים את מבנה הפרוזדור בכלא: עשרה תאים, ארבעה תאי הפרדה, ארבעה תאי צינוק.

"היו איתי שלושה סוהרים, לחשתי להם שאני שומעת רעש מסוף הפרוזדור, מחדר של אסיר מפורסם ממשפחת פשע. ניגשנו לשם מהר. ראינו אותו מחזיק סכין ועומד לפגוע באסיר שנמצא לידו. לקחתי ריזיקה, אמרתי לסוהר לפתוח לי את הדלת, ופשוט נכנסתי ועמדתי באמצע. חצצתי בין שני האסירים, אמרתי לו 'בשביל לפגוע בבחור הזה אתה צריך לעבור אותי'. הוא היה המום. הושטתי יד וביקשתי שיניח אצלי את התער שהיה בידו, והוא נתן לי. זה היה סכין גילוח חד. כך הפרדתי ביניהם, בינתיים הגיעו כוחות וטיפלו בכל, והאירוע נסגר. אחר כך כשחזרתי הביתה ירד לי האסימון והבנתי מה קרה. רק שם התחלתי לבכות, מהלחץ".

אחרי כלא ההפרדה, המשיכה לבנה לאגף עברייני המין. לשאלתי, אם תמיד מדובר בגברים פוגעים ונשים נפגעות, היא מספרת כי "יש נשים שפוגעות ויש גברים שנפגעים, אבל הפערים הם משמעותיים. 98.2% מהפגיעות המיניות מתבצעות על ידי גברים לפי דו"ח שנעשה בשנת 2019". 

יש רק כלא אחד לנשים ויש בו גם אגף לעברייניות מין?

"לא. אין הרבה נשים שמבצעות עבירות. הספירה בכלא נשים יכולה להגיע ל־200 גג. אפילו פחות. אצל גברים זה 500 עד 1,000 בכלא אחד. אני, כשעבדתי באגף עברייני מין - 114 אסירים היו שם". 

היה אסיר שהחלטתם לא לטפל בו?

"היה אסיר שהגיע וסיפר שהוא כאן בגלל אונס. אני מביטה בו, הוא לאט פותח את המכנסיים ומספר שאנס את אמו. התחילה לי ממש בחילה. יש לחצן מצוקה מתחת לשולחן, הוא כבר היה עם איבר המין בחוץ כשהצוות הגיע להוציא אותו. אבל זה ממש מקרה קיצוני. אחרי שהוציאו אותו אני הקאתי. הוא לא נשאר באגף שלנו, זאת היתה בעיה מינית שלא היה לנו איך לטפל בה. אגב, אמו אושפזה לאחר האונס ונפטרה דווקא משברון לב".

התייפחות בתאים

במקביל לעבודה באגף עברייני המין במעשיהו, התחילה לימודי טאותרפיה - טיפול בהתמכרויות: "חלק מהיום עבדתי עם גברים שפגעו, וחלק מהיום למדתי עם נשים שנפגעו". כעת, אחרי שפרשה מעבודתה בבית הסוהר, והתחילה לטפל בעזרת שיטת 12 הצעדים בקליניקה הייחודית שפתחה, היא מוציאה את הספר "נקייה מאשמה": "האשם הוא מוטיב שעניין אותי לאורך כל שנות עבודתי בכלא. שמתי לב שאצל העבריינים הוא נעדר כליל, ואילו אצל הקורבנות הוא דומיננטי.

"לדוגמה, כשנכנסתי לתפקיד הכרתי אסיר, שנשפט ל־18 שנים בגין אונס שתי בנותיו. הוא כבר היה ותיק בכלא, והבנתי שלא יודע קרוא וכתוב. ראיתי גם את החשבון הכספי שלו, היו שם עשרות אלפי שקלים שחסך כי עבד יפה בכלא. קראתי לו, שוחחנו, סיפר שהוא לא היה אחראי למעשיו כשמעשי האונס קרו, שאשתו התגרשה והשאירה אותו ככה ולא היתה לו ברירה. הודעתי לו שהוא יוצא ללימודים בכלא.

"כמובן שהאסיר התנגד, אמר לי 'את רוצה להרוג אותי? אני טיפש, אני לא אקלוט את הלימודים'. אבל בסוף שיתף פעולה. ליוויתי אותו בשנה הזאת, ראיתי איך הוא לוקח ספר, ואז יודע לכתוב משפטים. אחרי שנה הוצאתי עבורו את הפרוטוקול של כתב האישום ואת גזר הדין, והוא נחשף לתכנים ברצינות וקרא אותם לראשונה. חודש הוא הלך בכלא חפוי ראש, התייפח, לא הפסיק, הבין את חומרת המעשה שלו. הוא אמר לי: 'עד עכשיו לא הייתי בטוח שאני אשם'".

ומה קורה עם הבנות שלו היום?

"עם הבנות הספציפיות אני לא יודעת, אבל כמותן יש רבות ורבים. ומה שמאפיין קורבנות של אלימות מינית היא תחושת האשמה. שיטת הטיפול שלי שמה דגש על לנקות את הקורבן מאשמה. הם תמיד מרגישים אשמים".

התמכרות למטופלים

את שיטת 12 הצעדים מכירים הישראלים מסדרות טלוויזיה אמריקניות. כל דרמה שמכבדת את עצמה מביאה למסך איש עסקים מצליח שנופל להתמכרות, ומצטרף לקבוצת "אלכוהוליסטים אנונימיים".

השבוע, המשק הישראלי סיפק לנו הצצה לסיפור שמכיל אישיות בכירה ועבריינות מין, כאשר איש אקדמיה בכיר נחשד בעבירת מין בבתו. הספר החדש בנוי מ־12 פרקים, אחד לכל צעד בשיטה. מובאים שם סיפורים שלבנה ליקטה מתקופתה בכלא ומשיקומים שהיתה מעורבת בהם, והדרכות לתהליכי שיקום. "אצל נשים, רוב מכריע של מכורות היו בילדותן קורבנות התעללות", היא מספרת. "אם היית רגילה שאבא שלך מרביץ לך והוא אדם קשה, אם לא עברת עיבוד לטראומה, בחירת בן הזוג תושפע מהטראומה. את תימשכי למוכר ולידוע. יש גינוגראם. זה כמו עץ המשפחה, לצורך העניין, אם נבדוק נגלה מה עשה הסבא ומה עשה הסבא רבא. פעמים רבות, יחד עם המטופלים נגלה שגם הדורות אחורה עשו אותו דבר, שתו או התעללו. ואני שואלת, אתם רוצים להמשיך עם זה או לעצור? כי אפשר לעצור". 

אין תאריך תפוגה לטראומה ולהשפעותיה?

"היתה לי מטופלת בת 40 שהגיעה עם התמכרות קשה לסמים. גרושה ואם לילדים גדולים, לקח זמן עד שקילפנו את הקליפות וגילינו שעד שנות ה־20 המאוחרות שלה היא היתה אישה מצליחה עם קריירה ותארים. הרבה תעודות שהחביאו תקיפה מינית שעברה בילדותה על ידי אביה".

מה קרה בסוף שנות ה־20 שלה?

"היא נישאה לגבר שהיה למעשה העתק מדויק של אביה. הבחירה שלה היתה מושפעת מהסוד שהיא לא סיפרה מעולם. הבעל פגע בה מינית, ההתמכרות היתה התשובה הפנימית שלה להתעללות שלו. החיים הידרדרו. סוד אחד מושתק ותחושת אשמה כפולה שלה".

במסגרת הלימודים והטיפול, גילתה לבנה את הסוד של עצמה: "תוך כדי כתיבת הספר, כשהייתי בצעד האחרון, פתאום לא הצלחתי לנשום. בעלי נפטר לפני 11 שנים, ובתשע השנים האחרונות הייתי עם בן זוג שידע שאני כותבת. פתאום צף לי זיכרון שבין גיל שמונה ל־12 עברתי התעללות מינית. בן זוגי אמר לי שאני מדמיינת, שאני כותבת אז אני מדמיינת סיפורים. התקשרתי לבת דודה שלי שגדלנו יחד, סיפרתי לה מה שעלה בי פתאום. מי האיש, הריח שלו, צורת ההליכה, מה הוא בדיוק עשה. ואנחנו מדברות והכל מתבהר, שהיה בן של השכנים של סבתא שלי, מבוגר ממני בכ־15 שנים, שלקח אותי בקביעות מאחורי הבית של סבתא, ליד מחסן חומרי הניקוי. הוא היה מפשיט אותי ונוגע לי באיבר המין. שנים". 

ולא סיפרת את זה אף פעם?

"יש לי שני אחים, אמא שלי גידלה אותנו לבד והיא עבדה בשב"ס במשמרות, היתה מגיעה הביתה והכל היה סביב הדאגה לנו. פחדתי להוסיף לה דאגה". 

אמרת לבן הזוג?

"הבנתי שעשיתי על עצמי את הצעדים. בצעדים את לומדת לפענח את הפגמים של עצמך. סיימתי את הזוגיות הזאת, אני הייתי הבעיה, לא בן הזוג. אני חושבת שכל החיים עשיתי מיליון דברים ושאפתי למצוינות גם כדי לשמור על הסוד שהיה בתת המודע".

אז מה ההתמכרות שלך?

"המטופלים שלי", היא מחייכת.