בעלי מכבי נתניה, אייל סגל, פרסם הערב (שלישי) בעמוד הפייסבוק שלו טור מרגש לזכרם של הנופלים לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וגם ציין את החללים אשר אהדו את הקבוצה ונהגו לפקוד את המשחקים של נתניה.
“השבוע שמתחיל בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומסתיים בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, הוא השבוע המשמעותי בחיי כולנו”, כתב סגל. “בני הדור השני השלישי והרביעי לשרידים משואת אירופה וצפון אפריקה ולאותם לוחמים שנשאו את עמם עלי שכם במלחמת העצמאות, במבצע סיני, במלחמות ששת הימים ויום כיפור ובכל אותם מבצעים בין המלחמות ואחריהם. רבים מאיתנו איבדו בני משפחה, מכרים ורעים לנשק, חברים ושותפים ליציע לאהדה ולדרך. ביום הזה נחבק את משפחות עמר, לביא ושרעבי שבניהם היו חלק בלתי נפרד מהיציע”.
עוד ציין בעלי היהלומים: “דני בן מרי וחיים עמר, נולד בחדרה ביום י"ז בתמוז תשכ"ו (6.7.1966), כבן בכור להוריו, גדל והתחנך בנתניה והתגייס לחיל הים בנובמבר 1984. דני יצא למשימה עם כל צוות הדבור עליו שירת, בבוקר יום שלישי, ט' באדר א' תשמ"ו (18.2.1986), דני נפגע בעורק הראשי מאש שנורתה מחופי לבנון ונהרג. רון בן ירדנה וינון לביא, נולד ביום כ"ז באלול תשמ"א (23.9.1981) בנתניה ועבר בגיל 10 חודשים לקצרין, שם גדל והתחנך. בחודש מרס 2000 התגייס רון לחיל-השריון. ביום ג' באדר תשס"ב (14.2.2002), הוזעקו רון וצוות הטנק שלו (מרכבה 3) לצומת נצרים, בסמוך לצומת עלה הטנק על מטען גחון שהרג את רון ושניים מחבריו לצוות.
יוני (יהונתן) בן ירדנה ומשה שרעבי, נולד בכ"ט באלול תשמ"ו (3.10.1986) בפתח תקווה, גדל והתחנך בשכונת מחנה יהודה. בחודש יולי 2005 התגייס לחיל השריון. ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006), בסמוך לעיירה א-טייבה בדרום לבנון, תוך כדי לחימה באנשי החיזבאללה, חטף הטנק (מרכבה סימן 4) של יוני פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים ויוני (יהונתן) נהרג”.
אייל סגל (רדאד ג'בארה)סגל המשיך וכתב: “אבנר בן עדנה ודוב טימר, נולד בחיפה ביום י"ז באב תשכ"א (30.7.1961). בנובמבר 1979 התגייס לחיל השריון. את אבנר הכרתי בקק"ש (השלמה חיילית), שם הצטרפתי כ"וותיק", למחלקה הראשונה של קציני מרכבה, הצטרפנו לגדוד 77, אבנר כמ"מ בצמ"פ ואני לפלוגה ח'. ביום ד' בכסלו תשמ"ב (30.11.1981), פיקד אבנר על יחידתו ובעת תפעול בזוקה במסלול צוות טנק, התפוצץ רימון יד ואבנר נפצע פצעי מוות. אבנר היה הראשון מחברינו שנהרג, כמה חודשים לאחר מכן, במהלך מבצע "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה), רבים מחברינו למסלול ולדרך, מהקמ"ט מבה"ד 1 ומהקק"ש, נהרגו. מאז ועד היום, יעל (שהייתה חברתו של אבנר) ואני וארבעת ילדנו, מקפידים לשמר קשר ולספר ולהזכיר, כי השיח על אותם עשרות אלפים שחייהם נגדעו בראשיתם, משאירה אותם חיים בתוכנו”.
“בשנה האחרונה נחשפנו לסיפורו של שירן אמסילי, אחד מגיבורי הקרב בבינת ג’בייל, שלמרות שגופו שרד את התופת, נפשו נשארה לצד חבריו שלא חזרו. הזדעזנו כולנו מסיפורו של איציק סעידיאן ששרד את מבצע צוק איתן, אך נפשו לא ואתמול כצעד נואש הצית את עצמו. הבוקר קראנו ב"ידיעות אחרונות", את סיפורו של יובל דיסקין על התופת של דורון אחיו הבוגר. את דורון הכרתי לפני שנים לא מעטות, חלקנו יחד מקום עבודה, דורון קיבוצניק מחוספס מגבעת חיים, שימש כמנהל התחום המכני. לימים המשכנו לדרכנו, אך בכל פעם שהזדקקתי לאיש מקצוע בתחום המכני הנדסי, דורון היה הכתובת, כך עד לפרוץ הקורונה, ולמרות קשרי העבודה הארוכים, לא שמעתי ולא ידעתי, על עולמו האחר והמסויט מאז מלחמת יום הכיפורים”.
סגל חתם את דבריו: “אותם גיבורים שחיים בינינו ונפשם נשארה מאחור בשדות הקרב, זקוק לנו לצידו, גם כשלעתים התנהגותו לא משתפת פעולה ותפקידנו להתעקש ולחבק. השבוע הזה ששיאו לפנינו, הוא מהות חייו של העם היהודי מראשיתו. מאז ומעולם לא שקטה דרכנו ונאלצנו לשלב רוח וספר וחרב. לא בחרנו בדרך המאבק ואיש מאיתנו לא מייחל לקרבנות, לכן כולנו נדרשים לחשבון פנימי, למבט נוסף למראה האישית, על מנת לחסוך מאיתנו מלחמות מיותרות מבית ולשאוף לשלום ואחדות בקרבתנו. יהי זכרם של חללנו ברוך”.