ראש הממשלה נתניהו יבלה את הבוקר בבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי להאזין לדברי הפתיחה של התובעת במשפטו. אולם מחשבותיו ינדדו מערבה משם, למשכן נשיאי ישראל.
נתניהו מגיע למעמד כשאין 61 ממליצים באמתחתו, ויהיה לו ודאי קשה להתעלם מהקו המקשר בין הנעשה ברחוב צלאח א־דין לרחוב הנשיא. אם לא היה המשפט - היו לו 61. במובן הזה, המערכת שעשתה כל שביכולתה להדיח את נתניהו מהשלטון - הצליחה להתקרב עוד צעד ליעד.
צילום: יוני ריקנר
שני האירועים, שהיו אמורים להיות ממלכתיים ומנוהלים בכובד הראש הראוי, הפכו עוד לפני שהחלו לקרקס. עזבו את הקאמרי שנפתח היום, בירושלים תתקיים ההצגה הכי טובה בעיר. ועוד שניים במחיר אחד.
תחילה יעלה המסך בבית המשפט. אירוע שבפרקליטות אין סיכוי שיחמיצו. במקום להתנהל במקצועיות נטולת פניות ובהצנע לכת המתבקש - במיוחד לאור מסכת הכשלים שהתגלו עד כה על ידי גורמי מערכת אכיפת החוק והפרקליטות בראשם - דאגו אנשיהם של אביחי מנדלבליט וליאת בן ארי כבר לתדרך את כתבי החצר כי "נאום הפתיחה" הוא "ניצחון" ויהיה "דרמטי" ו"מכונן".
כל מה שהצגה טובה צריכה כדי למשוך את הקהל, ובדיוק הפוך ממה שצריך בית משפט ממנו אמור לצאת צדק. זמן קצר אחר כך יעלה המסך גם על המחזה השני בעיר הבירה. זה יקרה כאשר יעלו ויבואו נציגי המפלגות לבית הנשיא ובידיהם המלצותיהם לגבי זהות חבר הכנסת שיקבל את המנדט להרכבת ממשלה.
גם אירוע זה אמור היה להיעשות על פי כללים ברורים, הוראות חוק מפורשות ותקדימים מקובלים. גם כאן, מנהל הטקס - במקרה הזה נשיא המדינה - החליט לחרוג מכל אלה ולהעדיף שואו. נאומו על כך ש"העם מצפה" שתקום ממשלה בעלת "חיבורים לא שגרתיים" ו"שיתופי פעולה חוצי מגזרים" הוא נאום אנטי־דמוקרטי ומסוכן מאין כמוהו. כלומר, בעולם האמיתי ולא בעולם המדומיין שבו מנסים להפיח רוח חיים ריבלין וגדעון סער, יד ביד שלובי זרוע, לקול צהלוליהם של ראשי מחנה השמאל ועיתונאים בכירים.
אפשר לכעוס על בצלאל סמוטריץ' על כך שדבריו תוקעים אפשרות להקמת ממשלת ימין הנשענת על תמיכה מבחוץ של מנסור עבאס, אבל קשה לקחת ממנו את העובדה שדבריו לא נובעים משיקולים פוליטיים אלא מתוך אידיאולוגיה צרופה.
אפשר כן להצטער על כך שהרבה אחרים מעדיפים לזנוח אידיאולוגיה, רק בגלל נקמנות ואיבה אישית. כל הצדדים מגיעים היום לבית הנשיא כשלאף אחד אין יתרון מובהק על פני חברו. מצד אחד זהו מתכון בטוח למערכת בחירות נוספת. מנגד, יש לקוות שהפעם כן מישהו יתעשת, ויבין שמבחינת רוב העם זו ככל הנראה האופציה הגרועה ביותר, כולל במחיר הפרת הבטחת בחירות כזו או אחרת.
