הסיפור שלנו: אם היינו שוכחים את יציאת מצרים

בליל הסדר נספר סיפור. את הסיפור שלנו. סיפור יציאת מצרים. נספר אותו כדי להזכיר ונספר אותו כדי לזכור.

לנו, כמו לעמים אחרים, יש שפה ותרבות והיסטוריה וטריטוריה משותפות, אבל רק לנו יש סיפור אחד שעליו אנחנו חוזרים באותו נוסח, בכל בית, בכל קהילה, במועד קבוע, כבר אלפי שנים. רק לנו, ליהודים, יש סיפור שאת הפרקים הקודמים שלו כתבו אבות אבותינו וזקנינו, ושאת הפרקים הבאים שלו, אנו כותבים.

הלילה היחיד והמיוחד הזה דורש מאיתנו פעם בשנה לצאת מהכאן והעכשיו; מהשמחות ומהצרות הקטנות והגדולות של יום חולין - מהמולת הבחירות והקורונה וקשיי הפרנסה - כדי להתחבר אל "עם ישראל לדורותיו" ולהבין שאנו חלק משלשלת הדורות. המושגים הללו אמנם קצת "גדולים" על מרביתנו, אבל ההגדה של פסח מפשטת אותם בעבורנו בחוכמת קדמונים. אנו בעלי חוב לעבר - ההיסטוריה שלנו אינה סתמית, ובעלי חוב לעתיד - יש לנו ייעוד. כך מתעצבת זהות.

נסו רק לרגע אחד לדמיין כיצד היו נראים קורותינו ללא הזיכרון הזה - שנה אחר שנה, דור ועוד דור - באותה שפת הגדה מיושנת, שכל החידושים והעדכונים לא יכלו לה. נסו לדמיין היכן היינו היום ללא קריאת התיגר המפורשת הזאת על הגלות, ללא התחינה והזעקה והאמונה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ללא הלל הזקן וללא עוד פרקים מתקופות שונות בתולדותינו, שמצאו את מקומם בהגדה של פסח. כיצד היינו נראים היום - אם בכלל - ללא מסע השחרור הגדול שראשיתו בקריעת ים סוף, המשכו במסע נדודים בן 40 שנה במדבר וסופו בארץ המובטחת?

חזרנו לארצנו בהשראת יציאת מצרים

חזרנו לארצנו, לא מעט בהשראת יציאת מצרים. דרמת הענק הזאת הפיחה רוחות של מהפכה ותקווה בחברות ובעמים נוספים, אבל רק לנו היא היתה צופן גנטי. רק אנו מזהים את עצמנו בסיפור הקדמוני והעכשווי הזה. רק אנו מצווים לחוש אותו בכל דור ודור, לראות את עצמנו ולהראות את עצמנו, כאילו אנו אלה שיוצאים, עכשיו, ממצרים.

כשדוד בן גוריון נאם ב-1947 בעצרת האו"ם וניסה לשכנע את אומות העולם בדבר נחיצותה של מדינה יהודית, הוא שאל את האנגלים והאמריקנים שאלה אחת: מי מהם זוכר מתי בדיוק יצאה לדרכה אוניית המהגרים האנגלית מייפלאואר, 300 שנה קודם לכן, לעבר חופי אמריקה? האם מישהו זוכר כמה אנשים היו עליה? או איזה לחם אכלו המפליגים בצאתם למסע? לעומת זאת, הטעים בן גוריון, 3,300 שנה לפני הפלגת המייפלאואר יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם יודע עד היום בדיוק באיזה יום יצאו, איזה לחם אכלו, כיצד יצאו משם ומי הוציא אותם משם.

את הסיפור המכונן שלנו, שהחל בתרח אבי אברהם ובברית בין הבתרים, והגיע לשיאו בשעבוד ואחר כך ביציאת וגאולת מצרים, סיפר וזכר עם ישראל מדי שנה, בכל תנאי ובכל מצב. תחת אימי האינקוויזיציה ובזוועות השואה, בגלויות ובפוגרומים, בימי שלום ומלחמה ומגיפה, מכיוון שידע שזהו הסיפור הדתי והלאומי המכונן שלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו