שִׂים לֵב: בְּאֲתָר זֶה מֻפְעֶלֶת מַעֲרֶכֶת נָגִישׁ בִּקְלִיק הַמְּסַיַּעַת לִנְגִישׁוּת הָאֲתָר. לְחַץ Control-F11 לְהַתְאָמַת הָאֲתָר לְעִוְורִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּתוֹכְנַת קוֹרֵא־מָסָךְ; לְחַץ Control-F10 לִפְתִיחַת תַּפְרִיט נְגִישׁוּת.

צמודים לצורר: היחידה שאבטחה את אייכמן

הם היו צמודים לאייכמן 24 שעות ביממה - כשאכל, כשישן, ואף כשהתקלח • הם היו עדים לאדישות שלו לאחר שמיעת עדויות הניצולים • והם גם ליוו אותו כשנתלה וכשגופתו נשרפה • 60 שנה אחרי המשפט, ספר חדש של המשטרה חושף את "יחידת אייר" - ששמרה על הפושע הנאצי

"הוא היה קר רוח".אייכמן במסדרון שהוביל מתאו לחדר החקירות בבית המעצר // צילום: באדיבות משטרת ישראל // "הוא היה קר רוח".אייכמן במסדרון שהוביל מתאו לחדר החקירות בבית המעצר ,
"הוא היה קר רוח".אייכמן במסדרון שהוביל מתאו לחדר החקירות בבית המעצר // צילום: באדיבות משטרת ישראל // "הוא היה קר רוח".אייכמן במסדרון שהוביל מתאו לחדר החקירות בבית המעצר

אדולף אייכמן בנה לו שיטה להבנת אנשים למען ניצולם למטרותיו. האנשים אינם בני אנוש בעיניו, אלא פיגורות, דחלילים, שאינם אלא סטטיסטים על במת חייו. הזולת משמש לו לסיפוק דרישותיו בלבד. עולמו חסר ערך של המציאות, כי משתקפים בו יצריו, צרכיו ודרישותיו. הוא בעל דחפים תוקפניים עזים ותאוות שלטון. במסגרת המפלגה הנאצית והאס.אס קיבל ביטחון עצמי רב, וכך מצא לו מסגרת שבה לתוקפנות ערך חיובי מובהק".

(מתוך חוות דעת שכתב הפסיכיאטר ד"ר שלמה קולצ'ר ב־11 ביוני 1961, לאחר שבע שיחות עם אדולף אייכמן בכלא)

* * *

משפט אייכמן, שהחל ב־11 באפריל 1961, חולל תמורה עצומה בהתמודדות הציבור בישראל עם השואה. באותה עת חיו בארץ מאות אלפי ניצולים, שהדחיקו את הזיכרונות והטראומה. הדיונים חשפו את הפצעים שלא הגלידו, את הזוועות, את התופת הפיזי והנפשי שחוו.

סיפוריהם האישיים של השורדים האפילו על עבודת המשטרה בפרשת אייכמן. מצד אחד היו חוקרי לשכה 06, שהגיעו לאלפי מסמכים המוכיחים את אשמתו. מצד שני היתה "יחידת אייר", שאבטחה את הצורר עד ליום שבו נתלה - 31 במאי 1962.

עבודתה של יחידת אייר נותרה עלומה, למרות ששוטריה היו צמודים לאייכמן. הם ישבו איתו בתא המעצר כשאכל, כשישן, כשהתקלח וכשכתב את זיכרונותיו. חלקם שהו לצידו גם כשעבר את האבחון הפסיכיאטרי, ושמעו את התשובות שהעידו על אופיו הפסיכופתי ועל שקריו. 

בתא הזכוכית, במהלך המשפט // צילום: GettyImages
בתא הזכוכית, במהלך המשפט // צילום: GettyImages

לאורך התקופה תיעדה המשטרה את אייכמן, ובתמונות שצולמו נראה הצורר כשהוא מנקה את השירותים בתאו, תולה כביסה, מצחצח שיניים ללא חולצה, נבדק על ידי רופא או יושב על מיטת הברזל בתא, כשלרגליו נעלי בית ישראליות.

התיעוד מופיע גם בספר חדש שיראה אור בשבועות הקרובים, בשם "מבצע אייר - פעילות משטרת ישראל בפרשת אייכמן". מדובר למעשה במחקר מעמיק שני שביצעו במשטרה, לאחר שבשנה שעברה יצא מחקר ראשון, עבודתה של לשכה 06. על שני המחקרים חתום פקד ד"ר יוסי המי, היסטוריון וראש חוליית הנחלת השואה במשטרת ישראל. במשך חודשים ארוכים נבר המי בארכיון המשטרה ובגנזך המדינה, ושלף משם מסמכים, תכתובות, שרטוטים וצילומים המתעדים את מאחורי הקלעים של המשפט, כולל הסדרי האבטחה ההדוקים, סדר היום של אייכמן והאינטראקציה עם חוקריו.

"המחקר הנוכחי בא להציג את סיפורה של משטרת ישראל בפרשת אייכמן על כל היבטיה", אומר המי. "החל מיחידת אייר ועד לביצוע גזר הדין, ביחד עם שירות בתי הסוהר. חלקה של המשטרה חרג הרבה מעבר לתחום אחריותה, אולם מעטים האנשים שמכירים ומוקירים את שעשתה. כולי תקווה ששני המחקרים יחשפו את אחד הסיפורים המשמעותיים בתולדות המדינה בכלל, ובתולדות המשטרה בפרט".

אייכמן אוכל מול שוטר, כשלרגליו נעלי בית "קיפי" ישראליות. מחשש להרעלה, אכל מהקצבת המזון של השוטרים // צילום: באדיבות משטרת ישראל
אייכמן אוכל מול שוטר, כשלרגליו נעלי בית "קיפי" ישראליות. מחשש להרעלה, אכל מהקצבת המזון של השוטרים // צילום: באדיבות משטרת ישראל

* * *

ב־23 במאי 1960 עלה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, על במת הכנסת באחד הנאומים ההיסטוריים בתולדות מדינת ישראל. הוא הודיע כי אדולף אייכמן, שהיה אחראי לפתרון הסופי, נלכד בארגנטינה והובא לארץ יומיים לפני כן. זה היה מבצע של המוסד, וביום שבו נחת בישראל, נלקח אייכמן למעצר בבסיס השב"כ ביפו. בן־גוריון הטיל על משטרת ישראל את האחריות לחקירתו ולאבטחתו. 

אחת ההחלטות הראשונות של המפכ"ל דאז, רב־ניצב יוסף נחמיאס, היתה להפוך את מחנה ג'למה שליד חיפה (היום בית סוהר קישון) לבית מעצר המיועד לאייכמן בלבד. המקום קיבל את השם "מחנה אייר", על שם החודש העברי שבו נלכד, ולמפקדו מונה נצ"מ שאול רוזוליו, לימים המפכ"ל החמישי. היו לרשותו 48 שעות בלבד כדי להיערך להעברתו של אייכמן מידי השב"כ, ב־26 במאי.

לצורך אבטחתו של אייכמן גויסו עשרות שוטרים ליחידת אייר, היחידה המיוחדת שהוקמה לצורך המבצע. כולם עברו ראיון אישי, כדי לשלול קשר משפחתי לשורדי שואה, שהיה עלול להקשות עליהם את מילוי תפקידם או לסכן את חייו.

"נשאלתי אם אני יודע מה קרה ליהודים במלחמה, האם הוריי סבלו בשואה, והאם מישהו מקרוביי היה במחנה ריכוז", מספר סמל עמרם לוסקי, שרואיין לפני צירופו ליחידה, בלי שיידע במה מדובר. "בגלל שם המשפחה שלי, חשבו שהגעתי מאירופה. כשאמרתי שאני יליד מרוקו, אמרו לי, 'תישאר'. 

"משאית גדולה הביאה אותנו למתקן ביטחוני ביפו. כל הלילה עבר עלינו בניחושים, מה הולך כאן. למחרת, ב־25 במאי בצהריים, הגענו לג'למה. מצאנו מחנה בטירוף. פינו את כל העצורים, הורסים קירות, מסיידים, משנים את מערך התאים ובונים תא מאובטח, עדיין לא ברור למי".

פירוט התנאים למעצרו של אייכמן בבית העם // באדיבות משטרת ישראל
פירוט התנאים למעצרו של אייכמן בבית העם // באדיבות משטרת ישראל

במקביל, התארגנה המשטרה להעברתו של אייכמן מיפו. למפקד השיירה המאובטחת נבחר ראש ענף סיור ותנועה, נצ"מ יהודה גיא. במסמך ששלח לראש אגף הארגון במשטרה, ניצב אהרון סלע, הוא שוטח את המבצע המורכב: 

"ביום 25 במאי 1960 נפגשתי עם ח' משירות ביטחון כללי. מטרת הפגישה היתה לקבוע סידורי קבלת העצור מידם והעברתו למחנה אייר. בפגישה זו מסר לי גם פרטים על אודות העצור, על העובדה שהינו קצר ראייה, ושמשקפיו נשברו בעת המסע ממקום תפיסתו. הוחלט להעביר את העצור בשעות הערב של 26 במאי 1960 תחת ליווי של שלוש מכוניות מאולחטות ומאוישות בקצינים, אשר עד ביצוע המשימה לא ידעו על מטרת הנסיעה. 

"בשעה 21:50 יצאתי במכונית מספר 2, ונפגשתי עם ח' בחצר של המכון לרפואה משפטית באבו כביר. ביחד נסענו למתקן שב"כ שבו הוחזק העצור. נכנסתי לתא של העצור והודעתי לו כי עלי להעבירו למקום מעצרו החדש. למרות שהייתי במדים, רעד העצור בכל גופו. הוא נרגע בקושי, לאחר שחזרתי והדגשתי שהנני קצין משטרה ואין לו ממה לחשוש.

"כבול לשני אנשי המדור המרכזי של המשטרה, הכנסתי את העצור למושב האחורי במכוניתי, כאשר ח' נוסע אחריי, בליווי אבטחה. בינתיים, בשעה 21:54, יצאו מכונית מספר 1 ומכונית מאסף מספר 3 לכביש ירושלים, כשהן ממתינות כ־200 מטר משער הכניסה למקווה ישראל. עם כניסתי בין שתי המכוניות הנ"ל, יצאנו למחנה אייר, ואילו ח' חזר לתל אביב. ביציאה מוואדי מילק קשרתי את עיניו של העצור, שהראה שוב סימני פחד. מפקד מחנה אייר קיבל מידינו את העצור".

בסביבות חצות הוכנס אייכמן לתא מספר 1, שנבנה במיוחד עבורו, בגודל של כ־20 מטר מרובע. במסמך שנשלח לרוזוליו מראש אגף הארגון במשטרה, וסוּוג כסודי, פורטו התנאים הנדרשים בתא: "לתאו של העצור יוכנסו שולחן וכיסא. על השולחן יימצא נייר כתיבה. בידיו של הזקיף הצמוד לעצור יהיה עיפרון, והוא יימסר לעצור לצורך כתיבה. נא לתכנן טיול של העצור בחצר המגודרת שמחוץ לדירת העצור. טיול בחצר זו ייערך רק על פי הוראת מפקד לשכה 06. 

"חדר החקירות יצויד בשולחן ושני כיסאות, מכשיר הקלטה וטלפון. דלת החדר תהיה פתוחה בעת החקירה. העצור יוכל לעשן בעת החקירה, ככל שירצה, בהסכמת החוקר".

* * *

השמירה על אייכמן היתה מאתגרת. החשש היה שינסה לברוח, שיתאבד בתאו או שמישהו ינסה לפגוע בו. זו הסיבה שכוח א' מנה 37 שוטרים, שהיו צמודים אליו 24 שעות ביממה ולא היו חמושים. תא המעצר וסביבתו הוכרזו כשטח סטרילי. רק שוטרי מג"ב, שביצעו את האבטחה ההיקפית, נשאו נשק.

לאורך כל היממה שהתה עם אייכמן חוליה בת ארבעה זקיפים. אחד ישב מולו בתא; השני, שנשא את מפתחות התא, עמד מחוץ לדלת והשקיף על אייכמן והשוטר שבפנים; השלישי היה ליד דלת במסדרון, ותפקידו היה להפעיל טלפון שדה ואזעקה במקרה הצורך; והרביעי סייר ליד השערים הראשיים של המתחם. 

אייכמן קיבל מדי אסיר בצבע חאקי כהה. האור בחדרו דלק ללא הפסקה, גם בלילה, והשוטרים לא הסירו ממנו את עיניו - גם כשישן, התקלח או נכנס לשירותים. נאסר עליהם לפתוח איתו בשיחה. כשהביאו לו מזון, הוא הודה להם בגרמנית Danke schön. כשקיבל הוראה לעשות משהו, ענה במילה הגרמנית Jawohl, שמשמעותה "כן, אדוני", כפי שענו למפקדים בצבא הנאצי.

סידורי האבטחה סביב התא שהוכן לאייכמן בבית העם // באדיבות ארכיון משטרת ישראל
סידורי האבטחה סביב התא שהוכן לאייכמן בבית העם // באדיבות ארכיון משטרת ישראל

במסמך פנימי שכתב נצ"מ דוד עופר, שמונה למפקד המחנה כעבור חודשיים, הוא סוקר את תנאיו ואת סדר יומו של אייכמן. "העצור התעורר בין 6:00-5:30 בבוקר. לאחר ההשכמה, נכנס להתקלח, ולאחר מכן התלבש. לעצור ניתנו בגדים בהתאם למזג האוויר, דהיינו בגדים קלים בתקופת הקיץ, ובחורף לבנים חורפיים, חולצות צמר, מכנסיים, מעיל רוח ונעלי בית מרופדות. כל זה כדי לשמור על בריאותו התקינה לקראת המשפט".

כשהתגלח, סופקה לו מכונה חשמלית, שנלקחה מייד לאחר שסיים. אחת ליומיים הוא כיבס את בגדיו וניקה את תאו ואת השירותים.

בשעה 6:45 הוגשה לאייכמן ארוחת בוקר על ידי קצין המשמרת, שנכח במקום עד לסיום הארוחה. מחשש להרעלה, אכל אייכמן מהקצבת המזון של השוטרים. בבוקר הוא קיבל ארוחה חלבית, שכללה שתי פרוסות לחם, גבינה, ביצה קשה, ירק ופרי. בסיומה, יצא לטיול בן חצי שעה בחצר הפנימית, ואחריו הועבר לחקירה בחדר הסמוך. זו נמשכה בין שלוש לארבע שעות. לעיתים נפגש עם סנגורו הגרמני, עו"ד רוברט סרווציוס, שנשכר על ידי בני משפחתו. סרווציוס התפרסם כשהגן על נאצים במשפטי נירנברג.

ב־12:30 קיבל אייכמן ארוחת צהריים, שכללה מנה בשרית ותוספת של תפוחי אדמה או אורז. אחריה שהה בתאו, קרא ספרים בגרמנית וכתב יומן אישי. ב־17:30 סופקה לו ארוחת ערב חלבית, וסביב 21:00 שכב לישון.

השוטר עמרם לוסקי, שהיה חבר בכוח א', סיפר: "כשהוא אוכל, אתה יושב צמוד אליו ומסתכל. לא נותן לו צ'אנס לעשות משהו. אייכמן אהב במיוחד מיונז. בפסח הוא שאל: 'מה הדבר הזה שאתם נותנים לי לאכול?'. אמרנו לו שאלה מצות. הוא הסתכל ואכל".

על כוח א' הוטל לוודא שאייכמן יעבור מדי יום בדיקה בריאותית על ידי שני רופאים קבועים ששירתו במשטרה, ד"ר צבי וולשטיין וד"ר ברנדשטטר. ברנדשטטר בדק את אייכמן ב־3 באוגוסט 1960 ומצא שמצבו תקין, למעט לחץ דם מעט גבוה. "האסיר נמצא במצב תזונה ובריאות כללית טובות", כתב. "הוא בהחלט מסוגל לעמוד במבחנים שעדיין מצפים לו".

מדבר עם סנגורו הגרמני, עו"ד רוברט סרווציוס, דרך מחיצת זכוכית במחנה אייר // צילום: באגיבות משטרת ישראל
מדבר עם סנגורו הגרמני, עו"ד רוברט סרווציוס, דרך מחיצת זכוכית במחנה אייר // צילום: באגיבות משטרת ישראל

* * * 

בינואר 1961 התקבל בלשכה 06 מידע מדאיג מצייד הנאצים שמעון ויזנטל. מפקד הלשכה, ניצב אברהם זליגר, שיגר מכתב למפכ"ל ולמוסד, שבו כתב: "קלאוס, בנו של אייכמן, הציע תוכנית של חטיפת אישיות יהודית לשם חילופין". קלאוס היה אחד מארבעת בניו של אייכמן; הוא ושני אחיו, הורסט ודיטר, העריצו את אביהם ואת פועלו. צעיר האחים, ריקרדו, התנער ממעשי האב וגינה אותם בגלוי.

בין החודשים ינואר למארס 1961 עבר אייכמן בתאו אבחון פסיכיאטרי מקיף על ידי ד"ר שלמה קולצ'ר, שהיה מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים תל השומר. בחוות דעת שנשלחה ללשכה 06 מציין הפסיכיאטר כי נפגש עם אייכמן שבע פעמים, כשבחלק מהפגישות מצטרפת אליו פסיכולוגית קלינית. בין היתר כותב ד"ר קולצ'ר על התרשמותו מיחסו של אייכמן לבני משפחתו. 

"בזמן הבדיקה הקלינית לא גילה הנאשם כמעט כל תגובות אמוציונליות. כשדיברנו פעמים חוזרות על משפחתו וילדיו, לא ראינו בו כל תגובה. רק פעמיים ראינו שמץ של אמוציונליות, כשנכנסנו לנושאים סקסואליים וכשמסר על חוויותיו לקראת סוף המלחמה ועל הריגת גרמנים בהפצצות. כאן נעשה מר, מיואש ומדוכא, והעוויות בפניו התרבו".

אייכמן גולל בפני הפסיכיאטר את קורות חייו. "לפי תיאורו, היה אביו מנהל חברת חשמליות בלינץ שבאוסטריה, והיה לדבריו איש חמור וקפדן, שדרש סדר ולא סבל כל רשלנות. הוא פיקח על הילדים, החל מניקיונם האישי וכלה בסדר שבמחברותיהם. הוא אסר על הילדים לשוחח ליד השולחן, וסטירת לחי היתה נפלטת מידיו בקלות. הנאשם היה תלמיד רע והתחמק מבית הספר לעיתים קרובות, ו'החליק' בקושי מכיתה לכיתה. 

"תוך השיחות הזכיר כי בעת שהיה קצין אס.אס גבוה הובאה אליו פעם קרובת משפחה רחוקה, יהודייה, בבקשת עזרה. הוא אף נשק לה והציל אותה, ונימק זאת בהשפעת חינוכו של אביו, שציווה עליו לכבד את קרוביו.

"בניגוד לזיכרונותיו על האב, אין הנאשם מוסר פרטים על האם. זיכרונו הקדום היחיד עליה הוא זה שערב אחד קפץ על גבה כשסידרה את מיטתו, וקרא 'קפצי, נערתי'. בתגובה, ספג ממנה סטירה. האם נפטרה משחפת. לשאלה מה הרגיש לאחר מותה, ענה: 'אבל עמוק וזעזוע', בלי שיורגש במילים כל רגש".

הפסיכיאטר הוסיף כי לאייכמן היו חמישה אחים צעירים ממנו, ולאחר מותה של האם נישא אביו בשנית ונולדו לו עוד שני אחים. 

בשיחות שאל ד"ר קולצ'ר את אייכמן על יחסו ליהודים. "בעבר לא היה לנאשם מושג מהו יהודי, והוא ביקר פעמים מספר בביתו של נער יהודי, ואף הזמינו לביקור חוזר. לאמו היו קרובים יהודיים, והיה לנאשם אף פלירט קצר עם נערה יהודייה, שנישאה אחר כך לאחד מחבריו". 

בהמשך מזכיר הפסיכיאטר דיאלוג בינו לבין אייכמן:

"הרגשת פעם נקיפות מצפון?"

אייכמן: "כן. כשהתחמקתי מבית ספר". 

אלא שהפסיכיאטר התכוון להשמדת היהודים. הוא המשיך ושאל: "הרגשת לפחות אחריות למעשיך?" 

אייכמן: "הייתי אחד מ־30 פקידים שהסתובבו בשטח. לא להישמע לפקודות, פירושו להתנגד לחוקי החברה. אני אדם שחי אך ורק בתפקידו, ולא יותר". 

הפסיכיאטר כותב בחוות דעתו: "במשך חייו חש בפחד, בלי שידע מפני מה. לא יכל ללכת למקומות שבהם עליו להיפגש עם זרים, היה עליו לדעת מראש מי יהיו הנוכחים. במקרים כאלה היה מזיע בכפות ידיו...

"לא ראה כדוגמתו בין 6,000 המבחנים שביצע". חוות הדעת הפסיכיאטרית // באדיבות ארכיון משטרת ישראל
"לא ראה כדוגמתו בין 6,000 המבחנים שביצע". חוות הדעת הפסיכיאטרית // באדיבות ארכיון משטרת ישראל

"במפלגה ובאס.אס קיבל ביטחון עצמי. זה נתן לו רגש של השתייכות. הרייך היה אידיאל, שפירושו לעזור בייסוד קרקע לדורות גרמניים באים... את אירוסיו הראשונים ביטל מסיבות פוליטיות, כי ארוסתו קראה לאנשי האס.אס הצועדים בשם 'אידיוטים'".

אחד הציטוטים המטלטלים בדו"ח הוא מבדיקה שערך ד"ר קולצ'ר לאייכמן, ונקראת "מבחן סונדי" - הערכת מאפייני אישיות, המתבססת על תגובת הנבדק לתמונות של עבריינים בעלי הפרעה נפשית. את התוצאות שלח הפסיכיאטר להוגה השיטה, ד"ר ליאופולד סונדי, שהתגורר בשווייץ ולא ידע מי הנבדק.

"ד"ר סונדי סיפר לנו שרצה להחזיר את הדו"ח, כי אינו מקבל בדיקות בתנאים אלו", כותב קולצ'ר. "אך כשהסתכל בדו"ח בכל זאת, ראה שמדובר במקרה מיוחד, שלא ראה כדוגמתו אף פעם ב־6,000 המבחנים שביצע ב־24 שנים. לפי מסקנתו, הנבדק הוא פושע בעל תאוות רצח שאינה יודעת שובע. הוא מסוגל לבצע את דחפיו הרצחניים מתוך תאוות שלטון ותוך חריגה מגבולות המציאות".

עטיפת הספר
עטיפת הספר

* * *

בן־גוריון החליט כי הדיונים במשפט אייכמן יתקיימו בבית העם בירושלים (היום מרכז ז'ראר בכר), שהיה אז בשלבי בנייה והוסב לבית משפט. האולם המרכזי תוכנן מראש לכ־800 מקומות ישיבה, ומיקומו, המבודד יחסית, הקל על האבטחה.

כדי לצמצם את הסיכון הכרוך בהעברתו של אייכמן לדיונים מדי יום, הוחלט במשטרה כי הוא ישהה בתא מעצר שייבנה בבית העם. עבודת ההקמה הוטלה על יחידה משטרתית שגובשה במיוחד למטרה הזאת, ונקראה "מינהל המשפט". למפקד היחידה מונה ניצב יקותיאל קרן, ולסגנו מונה רוזוליו. בפקודה שהוציא רוזוליו הוא פירט את התנאים של אייכמן בבית העם: 

"לבוש: בעת כליאה - בגדים שיסופקו לו על ידי המחסן. בעת הדיונים - חליפתו הפרטית, שתוחזק מחוץ לתא ותימסר לו לפני התחלת הדיונים ותילקח ממנו לאחר סיומם. 

"רחצה: לנאשם תאופשר פעם ביום מקלחת חמה, נטילת ידיים לפני כל ארוחה. הסבון, המגבת, משחת השיניים והמברשת יימצאו ליד קערת הרחצה. לפני הרחצה הם יימסרו לו, ומייד אחריה יילקחו ממנו. 

"גילוח: הנאשם יתגלח במכונת גילוח חשמלית נטענת, ללא חיבור לחשמל. יאופשר לו להתגלח לפני הרחצה. את סוללת המכשיר יש להטעין כל יום. את המכשיר יש לקחת עם סיום הגילוח. בעת הגילוח, הרחצה ועשיית הצרכים תימשך התצפית ללא הפסקה.

"כלכלה: את כלכלתו יקבל הנאשם מבין המנות המיועדות לאנשי הכוח. יקבל שלוש ארוחות ביום בעת הארוחות של אנשי היחידה. ארוחותיו יוצאו לצלחתו מתוך הכמות הכללית על ידי קצין המשמרת ויובאו לו אישית על ידי אותו קצין. הוא יקבל לידו כף בלבד, עשויה מתכת או פלסטיק. מייד עם גמר האוכל יילקחו ממנו הכלים. מי שתייה יסופקו לו על פי דרישתו. 

"רפואה: הנאשם ייבדק כל יום על ידי רופא. מסקנות הבדיקה יירשמו בפנקס ביקורות רפואיות שליד קצין המשמרת. לא יינתנו לנאשם שום רפואות ללא הוראת הרופא, ובנוכחות קצין המשמרת. 

"עישון: לנאשם אושר לעשן 8 סיגריות ביום. יש לחלקן אחרי הארוחות ולפי בקשתו. 

"קריאה: לנאשם יסופקו ספרים. יסופקו לו משקפי ראייה, שיילקחו ממנו לאחר הקריאה. 

"דרישות מיוחדות: כל בקשה מצד הנאשם תופנה לקצין המשמרת. במידת הצורך, יעבירה למפקד הכוח לאישור. 

"ניקיון: הנאשם ינקה את חדרו והשירותים בעצמו. למטרה זו יסופקו לו דלי, סחבה ומקל. עם גמר הניקוי, הם יילקחו ממנו. 

"כביסה: הנאשם יכבס את בגדיו בעצמו. יסופק לו סבון למטרה זו ומקום לתליית הכביסה לייבוש.

"ריהוט: תסופק לנאשם מיטה בלי פסים חדים, מזרן ושמיכות לפי הצורך. שולחן וכיסא קטן. 

"התנהגות הנאשם: אין להיכנס איתו בשום שיחה. התשובות חייבות להיות רשמיות וקצרות".

* * * 

בלילה שבין 4 ל־5 באפריל 1961 הועבר אייכמן לבית העם. במכונית המשטרתית ישבו לידו השוטר עמרם לוסקי ומפקד משמרת בכוח א', מפקח דוד פרנקו ז"ל. "אייכמן נכבל לפרנקו מצד אחד, ומהצד השני אלי", מספר לוסקי. "מקדימה ישבו הניצבים, יעקב קנר ועמוס בן־גוריון, בנו של ראש הממשלה. ההוראות שקיבלנו היו פשוטות: אם קורה משהו בדרך, אנחנו הראשונים לחבק את אייכמן ולסוכך עליו". 

תאו של אייכמן מוקם בקומה השנייה, בדיוק מעל אולם הדיונים. לא היתה לו חצר טיולים, ושני החלונות המסורגים פנו למסדרון פנימי. בכל בוקר הובא משם לדיונים בסביבות 8:30. ישראל נחמיאס, השוטר ששמר על אייכמן גם בתא הזכוכית באולם המשפט וגם בתא המעצר, מספר כי האנשים שראיינו אותו לא ידעו שלמרות שם משפחתו, סבא וסבתא שלו חיו ביוון ונספו באושוויץ.

בטיול בחצר הפנימית של הכלא // צילום: GettyImages
בטיול בחצר הפנימית של הכלא // צילום: GettyImages

"כשאייכמן היה בתא, הוא קרא הרבה ספרים ואת הפרוטוקולים של המשפט, שאותם הניח על השולחן בצורה מסודרת. זכור לי שיום אחד, שוטר פתח את החלון והפרוטוקולים עפו. אייכמן מאוד כעס".

לעומת זאת, אחרי עדותו המטלטלת של 

ק. צטניק, ב־7 ביוני 1961, נלקח אייכמן בחזרה לתאו. הוא התיישב בשלווה ליד שולחן הכתיבה. "נכנסתי אליו והופתעתי", סיפר פרנקו לבני משפחתו. "ראיתי את העצור עסוק בציור אופטימי של פרחים ופרפרים. התרגזתי ושאלתי איך הוא מעז לצייר ציור כזה אחרי עדות כזו. אייכמן השיב לי: 'בסך הכל מילאתי פקודות'".

* * *

ב־8 באוגוסט 1961, לאחר ארבעה חודשים של עדויות מטלטלות, הסתיים השלב הראשון במשפט. אייכמן הוחזר למחנה אייר. ב־11 בדצמבר הוקראה הכרעת הדין, שנמשכה שלושה ימים, וב־15 בדצמבר הוקרא גזר הדין. אייכמן נידון למיתה.

אחרי הדיון, הוא הוחזר לתאו בבית העם. "הוא היה קר רוח וישב לקרוא ספר על לווייתנים", תיאר לוסקי. 

אייכמן ערער על ההרשעה, אולם ערעורו נדחה. מאחר שהפך לאסיר, הוא הועבר לידי שירות בתי הסוהר ושוּכן באגף מבודד בכלא רמלה. ב־29 במאי 1962 ביקש חנינה מנשיא המדינה, יצחק בן צבי, וכעבור יומיים הודיע הנשיא כי הבקשה נדחתה.

מאותו רגע הוכרז בשב"ס "מבצע X" - ההיערכות להוצאה להורג, שתוכננה ל־1 ביוני, בדקה אחר חצות. הגרדום הוקם כבר בפברואר, בצמוד לתאו של אייכמן. המשרפה, שנועדה לשריפת גופתו, הוצבה מעבר לגדר, במקום שבו נמצא כיום כלא נווה תרצה. 

בשעות הערב שברו הסוהרים את הקיר שחצץ בינו לבין חדר התלייה. הסוהר אברהם מרחבי הוביל את אייכמן, כשהוא לבוש בבגדי שב"ס חומים ונועל סנדלים עם גרביים, אל הגרדום. במקום נכחו נציב שב"ס, גונדר אברהם ניר; חוקר לשכה 06, סנ"צ מיקי גולדמן; מפקח דוד פרנקו; רופא, ארבעה עיתונאים וארבעה סוהרים. הסוהרים קשרו את ידיו ורגליו של אייכמן. הוא סירב שיניחו כיסוי על עיניו. 

"כשראש אגף הארגון הודיע שאהיה אחד משני העדים של המשטרה, שיהיו נוכחים בהוצאתו להורג, הרגשתי סיפוק", סיפר גולדמן. "אייכמן הוכנס לתא הגרדום, ומצד ימין היה פרגוד. ידענו שמאחוריו מחכים שני אנשי שב"ס, שיש שם שני כפתורים, ושלפי הפקודה, הם ילחצו עליהם. 

"עמדתי מטר מאייכמן. הוא היה חצי מטושטש. לפני כן שתה חצי בקבוק יין. כשעמד מתחת לעמוד התלייה, ניסה להחזיק מעמד. מי שהכיר אותו ידע, שכאשר הוא התעצבן - למשל, כשהתקשה בחקירה לענות על דבר מפליל - רעדה אצלו הזרת השמאלית. הסתכלתי על הזרת, והיא רעדה.

"כשראה שהעיתונאים הוציאו פנקסים, אייכמן דיבר. הוא אמר: 'תחי גרמניה, תחי ארגנטינה, תחי אוסטריה, אלה שלוש המדינות שאני חייב להן הרבה. בעוד זמן מה כולנו ניפגש, כדרך בני תמותה. עשיתי את מה שהוטל עלי. מילאתי פקודות'.

"הסתכלתי עליו, ולא הרגשתי דבר. אין נקמת אדם על מה שהם עשו לנו. רק אלוהים יכול לנקום. אז נתלה אחד. מה זה לעומת היתר, לעומת אחותי בת העשר, שנרצחה בבלז'ץ עם ההורים שלי.

"לפי הפקודה 'פעל', אנשי שב"ס לחצו על הכפתורים".

חבל התלייה שבאמצעותו הוצא אייכמן להורג // צילום: ארכיון שירות בתי הסוהר
חבל התלייה שבאמצעותו הוצא אייכמן להורג // צילום: ארכיון שירות בתי הסוהר

* * *

שלוש דקות אחר כך, קבע הרופא את שעת המוות: 23:58. אייכמן נותר תלוי כשעה. ב־1 לפנות בוקר, 1 ביוני, הורדה גופתו מהחבל על ידי שישה סוהרים, נעטפה בסדין ושמיכה, והונחה על מריצה. משם הובלה אל המשרפה. 

סנ"צ מיקי גולדמן נכח במעמד שריפת הגופה. "זה היה לילה שחור וערפילי", סיפר. "הלכנו לאורך האורות שליד הגדר לכיוון התנור, לשם יביאו את גופתו של אייכמן. הסתכלתי על האורות ואמרתי לעצמי: 'כמו באושוויץ'. אלא שהפעם זה לא האושוויץ שלי, זה האושוויץ שלו.

"לאחר מכן, הוציאו את האפר והכניסו לכד פח. נדהמתי לראות כמה מעט אפר נשאר מגוף האדם. נזכרתי בהררי האפר באושוויץ, ורק אז הבנתי כמה אנשים נשרפו שם. 

"עם כד הפח הזה, שבו האפר של אייכמן, נסעתי לנמל יפו, כשאיתי נציב שב"ס. עלינו על ספינת המשטרה, והספינה יצאה לדרך. כשהגענו לשישה מייל מחוץ לגבולות ישראל, פתח נציב שב"ס את הכד, וביחד איתו שפכנו את האפר אל גלי הים. אינסטינקטיבית אמרתי באותו הרגע: 'כן יאבדו כל אויביך, ישראל'. מישהו לידי אמר 'אמן'. מהרוח נכנס אפר לעיניי. אחד הנוכחים אמר שאייכמן ממשיך לרדוף את היהודים גם לאחר מותו וצוחק". 

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר