להיות כדורגלנית בישראל זה לא קל. המשכורת לא בדיוק משכורת, הרמה לא בדיוק רמה והאמצעים לא בדיוק אמצעים. ועדיין יש לא מעט שחקניות שמשקיעות בזה את הלב והנשמה כי זה מה שהן אוהבות לעשות, זה מה שהן מכירות והן חיות את החלום באופן יומיומי. אלא שלרוב הן צריכות לשלב את הכדורגל עם עבודה נוספת כדי לסגור את החודש.
יש כאלו שעובדות בתחום, יש כאלו שלא ויש את יהודית נוסגורוצקי שבחרה קריירה מיוחדת ותובענית במיוחד, שבדרך כלל לא משלבים עם אף תחום אחר – הכירו את הכדורגלנית שבערב משחקת כדורגל במדי הפועל באר שבע וביום רופאה מתמחה במחלקת הנוירולוגיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע.
“תמיד עשיתי ספורט”, פותחת נוסגורוצקי וממשיכה: ״מאז שאני זוכרת את עצמי אני משחקת כדורגל. עד לפני 14 שנה זה לא היה במסגרת, אלא שאז מצאתי את הקבוצה בבאר שבע דרך חברה של חברה שהייתה שוערת בקבוצה והצטרפתי״.
נוסגורוצקי. בניחוח דרום אמריקאי (צילום פרטי)נוסגורוצקי, עלתה לישראל מארגנטינה כשהייתה תינוקת, המשפחה עלתה לישראל והתמקמה בבאר שבע, שם התחילה לשחק כדורגל בשכונה עם בנים ובבית הספר. בשלב מסוים המשפחה עברה לאילת, אלא שהיא חזרה לבאר שבע ללימודי הרפואה ואחרי שלוש שנים הצטרפה לקבוצה ועברה איתה קברת דרך מהליגה השנייה עד לליגת העל ופעמים עלתה עם הקבוצה מבירת הנגב לליגה הבכירה.
“אבא שלי שיחק כדורגל בצעירותו, אז אני מניחה שזה משהו שכן נמצא אצלנו בדם ובגנים. אני בתור ילדה זוכרת שתמיד הייתי מחוברת לכדור ותמיד הייתי משחקת עם אח שלי. ההורים שלי עד היום באילת ככה שלמשחקים הם לא ממש מצליחים להגיע, אבל אבא שלי תמיד עוקב אחרי התוצאות, ושואל אז כן, יש תמיכה מהבית”.
איך יחד עם האהבה לכדורגל הגיע האהבה לעולם הרפואה?
״בבית הספר מאוד התחברתי לביולוגיה, וגם מאוד אהבתי לעזור לאנשים. הרגשתי שיש לי חיבור טוב לזה וזה תמיד היה בראש שלי. עשיתי תואר ראשון בביולוגיה וחיפשתי איך להתקדם משם. גיליתי מסלול באוניברסיטת ת”א לרפואה לבעלי תואר ראשון והחלטתי ללכת על זה״.
יהודית נוסגורוצקי במשחק הסופטבול. ייצגה את ישראל באליפויות מעבר לים (צילום פרטי)איך הגיבו בקבוצה?
“הייתה לי הרבה תמיכה מהקבוצה, בכל זאת אלו לימודים לא קלים, אז כן פספסתי אימונים פה ושם, אבל תמיד דאגתי להגיע לכל המשחקים”.
היום נוסגורוצקי נמצאת בשנה הרביעית של ההתמחות שלה במחלקת הנוירולוגיה בסורוקה כשבעוד כשנה וחצי היא עתידה לסיים את ההתמחות.
“דוקטור, בואי להציל אותי”
למי שלא יודע ולא מכיר, ספרי מה זה אומר התמחות וכמה זה משפיע על הסדר יום שלך עם הכדורגל?
״מדובר בחמש-שש תורנויות בחודש, ימים די עמוסים, לא באמת מסיימים לעבוד בשעה שכתוב. לפעמים אני מסיימת משמרת, מגיעה הביתה, מתלבשת ויוצאת לאימון. אבל כן, אני דואגת לא לפספס אימונים והצוות במחלקה עוזר לי בזה, אם זה אומר לקחת חלק מהשעות שלי ודברים כאלה”.
אחרי השנה האחרונה, עם העומס בבתי החולים בגלל הקורונה, כמה זה השפיע עליכם?
“העבודה אצלנו במחלקת הנוירולוגיה עמוסה באותה המידה כמו בעבר, כן הקורונה משפיעה אבל לא רק, בגלל שזה נוירולוגיה, זאת מחלקה שיש בה כמעט תמיד עומס, עם או בלי קשר למצב. כן יש השפעה ברמת ההתמגנות ובנהלים בגלל הקורונה אבל עיקר ההשפעה אצלנו היא בזה. במחלקות הפנימיות רואים את ההשפעה יותר”.
למה הבחירה בנוירולוגיה?
”רפואת המוח זה משהו מאוד מעניין, לצערי החשיפה לזה היא לא מספיק גדולה במסגרת הלימודים, אבל האמת שהתרשמתי מאוד מהמחלקה הנוירולוגית בסורוקה, זה הצית אצלי את עניין חקר המוח, פנו אלי מהמחלקה ומשם זה היסטוריה״.
איך הבנות בקבוצה מגיבות, זה לא טריוויאלי שאחת השחקניות רופאה ולא מישהו מהצוות המקצועי?
״האמת שיש עליי צחוקים בקטע הזה, קוראים לי דוקטור, ואומרים לי ‘דוקטור תבואי להציל אותי’ ודברים דומים, אבל אני יודעת שהן מאוד מעריכות את מה שאני עושה וגם כל המועדון והצוות מקצועי ומי שמסביב״.
ומה החלום?
”מאוד רוצה להתקדם בתחום שלי, כן אני רוצה להמשיך לשחק כדורגל עד כמה שהרגליים והגב יתנו לי, בכל זאת אני שעות על הרגלים. כל עוד אני יוכל להמשיך לשחק אני אעשה את זה״.
מה המסר שלך בכל נושא כדורגל הנשים?
”אני מקווה שהענף יתקדם ויילך קדימה ושנשים יוכלו להתפרנס מכדורגל ולא רק ממה שמסביב, אני מרגישה את זה על עצמי. קשה מאוד שצריך גם לעבוד וגם לשחק כדורגל, אי אפשר באמת להתרכז בספורט ככה״.