קשה שלא להשתכר מניחוח הניצחון שמתחיל להתפזר באוויר. השקופיות במסכים והכותרות בעיתונים נצבעות ירוק, ומילים כמו פתיחה, שגרה, יציאה ואפילו קולנוע וחופשה מחליפות את סגירה, בידוד ותחלואה. נכון, פסימיות היא מוצר בסיסי והגיוני כשמדובר בהתפתחות יחסינו עם הנגיף, ומוקדם מכדי לחגוג. היונה עדיין לא חזרה לחלון הווילה בג'ונגל שלנו, וזהירות היא עדיין דבר מתחייב.
ובכל זאת, אין מחלוקת על כך שלראשונה זה שנה יש אור בקצה המנהרה ואפשר להתחיל לחשוב קדימה. לא על גרפים והסתברויות ומקדמים למיניהם, שרובנו ממילא לא מבינים בהם, וגם לא על התאוששות ושקט. זו עדיין ישראל, מדינה שאוהבת בתחומים האלה מעט להתבשל.
אבל כן אפשר להתחיל לחשוב על הוקרה ובעיקר על הכרה לחיילים שישובו, וכנראה בהקדם, מהקרב הזה, ולשקול להעניק לראשונה בתולדות המדינה אות מערכה למשתתפים במלחמה האזרחית הראשונה בתולדותיה. יש כמובן את הסיבות הברורות, הכמעט קלישאתיות. כל מי שמכיר, ומי לא מכיר, אח, רופאה, או כל איש צוות אחר בממסד הרפואי, ראה גם מקרוב את העיגולים השחורים סביב העיניים, את הגב הכואב, את התשישות, ולעיתים גם את התסכול ואת חוסר האונים. האנשים האלה סיפקו את אחת משעותינו היפות ביותר והיו הקרקע היציבה היחידה בכאוס הפוליטי, הכלכלי והחברתי שמשתולל מסביב.
אך מעבר לכך, הגיע הזמן להעביר מסר על חשיבות המערכת האזרחית בישראל והתרומה המכרעת שלה לגן הפורח, גם אם הגבולי, שהקמנו כאן. לא מדובר רק על הענקת סיכות במגרש מסדרים. עד היום, ובצדק רב כמובן, ידעה המדינה להציב כסמל את הישגיה המלחמתיים. כל ילד יודע לזמזם את "גבעת התחמושת", לוחמינו ממלחמת העצמאות ועד צוק איתן זכו להילה הראויה להם.
אבל האחות החוזרת מבית החולים, הרופא שסיים תורנות של שלוש יממות, כוח העזר ויתר העובדים המותשים לא יזכו שיזרקו עליהם פרחים כשייכנסו אל העיר. אין רחובות על שם מי שביצעו החייאה, ואין מצעדים של מדעניות ומרדימים. הם ימשיכו להתבונן בסידור העבודה ולהתייצב למשמרתם גם כשעבורנו כל זה יהיה זיכרון רע ומודחק.
ברוב מדינות המערב ישנה מערכת מוסדרת לאותות ולעיטורים אזרחיים. בישראל ישנם כמה עיטורים אזרחיים, המרכזי שבהם הוא עיטור הנשיא, שגם הוא תוצאה של הפולמוס שהתנהל אחרי אסון הכרמל סביב מי שראוי להנצחה ואיך ניתן לעשות זאת מחוץ למערכת הביטחונית. עיטור הנשיא ניתן במשורה, והנשיא ריבלין טרם העניק ולו אחד, והוא מיועד, אגב, גם לאזרחים זרים, דוגמת נשיאת גרמניה מרקל. אות מערכת הקורונה יהיה הזדמנות להקים מוסד שמנציח ומאדיר רק ישראלים ורק מי שהם אזרחים שאינם לובשי מדים, ולחמו בשדות ובקרבות אחרים ושונים.
זה אולי עדיין מוקדם לחגוג ולחלק פרסים, אבל זה הזמן להתחיל לחשוב על זה, לקדם את היוזמה לפחות לשלב המסורתי של הוויכוחים הפוליטיים והפלפולים המשפטיים. יש לנו זמן עד שהיונה תגיע סופית אל חלון הווילה. והם, אחרי הכל, עדיין נלחמים.
X
