60 שנה מיום שחרור מחנה אושוויץ, נקפו עד שב- 1 בנובמבר 2005 קבעה העצרת הכללית של האו"ם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.  ההחלטה מספר 60/7 נושאת את הכותרת "זיכרון השואה" וכוללת בסעיפי המבוא שלה אזכור של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדות ואת האמנה לענישה ומניעת רצח עם. כמו כן מאזכרת ההחלטה את המושב המיוחד ה-28 של העצרת הכללית שהתקיים ב-24 בינואר 2005, וכן מאזכרת כי בשואה נרצח שליש מהעם היהודי וכן מיעוטים נוספים.

ההחלטה של העצרת הכללית קובעת את 27 בינואר כ"יום הזיכרון הבינ"ל לזכר קורבנות השואה". וקוראת העצרת הכללית למדינות לפתח תוכניות לימוד בתחום זיכרון השואה, דוחה כל ניסיון להכחשת השואה, מעודדת מדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה, מגנה תופעות של שנאת זרים ואלימות על רקע מוצא אתני או אמונה דתית.  העצרת הכללית לא הצביעה על ההחלטה – היא התקבלה פה אחד וללא הצבעה. לקידום ההחלטה חברו שר החוץ סילבן שלום שגריר ישראל באו"ם דן גילרמן ומנהל מחלקת האו"ם במשרד החוץ הישראלי, רון אדם. את המבצע המדיני שהוביל לקבלת ההחלטה והקיף את כל נציגויות ישראל בעולם הוביל וניהל מנכ"ל משרד החוץ באותה תקופה, רון פרושאור. היוזמה כללה גם את קיומו של מושב מיוחד של העצרת הכללית בנושא השואה, שהתקיים בינואר 2005.  מדי שנה, מאז אימוץ ההחלטה, מציין האו"ם באמצעות מרכזי האו"ם בעולם כולו את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה בקיצור גם יום השואה, מצוין בישראל בכל שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. כ"ז בניסן שימש יום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. לפחות מאז 1940 התקיים ביישוב "יום זיכרון גבורה" להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי ב-1936.

סבתי ז'ני ודודתי קאטי נספו במחנה אושוויץ- בירקנאו.   אבי אפרים, עליו השלום, שוחרר ממחנה הריכוז לנדסברג ב- 9 במאי.  בחודשים יוני-אוקטובר 1944 הוקמו 15 מחנות שכאלה, 11 לגברים וארבעה לנשים, סביב הכפר קאופרינג הסמוך ללנדסברג, כ-40 ק"מ מדרום מזרח למינכן. באסירים באיזור קאופרינג השתמשו כעובדים במסגרת תוכנית יגרשטאב ((Jaegerstab ,תוכניתו של אלברט שפר להביא לגרמניה עובדי כפייה יהודים כדי לבנות בתי-חרושת תת-קרקעיים למטוסי קרב, שיהיו בלתי נגישים למתקפות ולהפצצות של בעלות-הברית. ההנהלה המרכזית של המחנה הייתה בקרבת קאופרינג כשבעה ק"מ מצפון ללאנדסברג. המפקד היה כפוף למפקד מחנה הריכוז דכאו. אסירי מחנות קאופרינג התגוררו בבקתות חימר תת-קרקעיות. מזון שאינו ראוי לאכילת אדם, העדר טיפול רפואי, עינויים ועבודה קשה עד מאוד בבנייה ובעבודה במפעלי חימוש, גרמו תמותה בשיעור מחריד.

האסירים הראשונים היו יהודים מליטה שהגיעו ביוני 1944 .באוקטובר 1944 הגיעו בעקבותיהם משלוחים גדולים של יהודים מהונגריה, מפולין, מצ'כוסלובקיה ומרומניה; רובם הגיעו מאושוויץ. אין נתונים סטטיסטיים מדוייקים על מספר האסירים שהועברו למחנות קאופרינג, כמה מתו שם וכמה שרדו.  שבוע לפני שחרור קאופרינג בידי יחידות הצבא האמריקני, החלה העברת האסירים לדכאו ולמחנה- הבת שלו אלאך Allach . ב-27 באפריל 1945 כשהגיעו יחידות הצבא האמריקניות, היו המחנות נטושים, ורבות מן הבקתות הובערו בידי שומרי הס"ס. אסירים אחדים שהסתתרו ביערות שבו כדי להראות למשחררים בורות קבורה, שבהם היו אלפי גוויות, וכדי להעיד על הפשעים שנעשו במחנות.