הסדרה שמשאירה אבק ל"אמילי בפריז"

אם אמילי קופר עם כובע הברט שלה מהסדרה "אמילי בפריז" היתה נכנסת למשרדי סוכנות השחקנים ASK, שם מתרחשת עלילת הסדרה הצרפתית "10 אחוז", סביר להניח שהיא היתה חוטפת הלם תרבות אמיתי. וגם נשיכה במגף מהכלב הנאמן ז'אן גאבן, שקרוי על שם אגדת קולנוע צרפתית מלפני מאה שנה.

כי "אמילי בפריז" היא לא "10 אחוז" (או בשמה הבינלאומי: "!Call My Agent"). ואם אמילי היתה קלישאה על רומנטיוּת בעיר האורות שנעשתה מנקודת מבט אמריקנית, הרי "10 אחוז" היא הפריזאיוּת האמיתית. אמילי נתנה לנו מציאות מופרכת, פנטזיונרית ולא ריאליסטית על פריז ועל צרפתים. אמילי היתה באגט תעשייתי שדחפו לכם לגרון. "10 אחוז" היא הפטיסרי הכי טעים בעיר, שאחרי טעימה קטנה ממנו כבר יתחולל אצלכם בגרון צורך להמליץ עליו לכולם.

הסדרה, שהושקה לפני חמש שנים בטלוויזיה הצרפתית, שחררה בסוף השבוע לנטפליקס את העונה הרביעית והאחרונה שלה. שמה, "Dix pour cent", ובעברית - 10 אחוז, מרפרר לגובה העמלה שמקבלים סוכני שחקנים ומרמז בדיוק מה תקבלו ממנה. ההצלחה שצברה בנטפליקס הולידה דיבור על המשך אפשרי (למשל, בגרסת סרט), אולם לא בטוח שכדאי, משום שהעונה הזו הסתיימה בסוף סגור שמתאים מאוד לאווירת הסדרה.

בכל ארבע עונותיה התמודדו עובדי ASK עם גחמות אישיות של כוכבי קולנוע, לצד ניסיונם למנוע את קריסת הסוכנות בתוך תעשייה בוגדנית ואכזרית. וכאן מסתתר ההבדל המהותי בינה לבין הקיטש של "אמילי בפריז". זוהי סדרה ששקועה עמוק בתוך תעשיית הבידור הצרפתי. זו סדרה שבבסיסה מיועדת לפרנקופילים או לעכברי קולנוע, היא פריזאית מאוד, ואפילו מעט סנובית כלפי כאלה שלא שולטים בהיסטוריית התעשייה או בזהותם של כוכבי הבידור הגדולים של הרפובליקה. לכן, במדינות מסוימות - כמו טורקיה והודו - העדיפו לייצר גרסאות משלהן לסדרה, מותאמות לקהל מקומי, כדי לרכוב על הצלחתה.

"10 אחוז" מכילה בתוכה את כל הצרות של התעשייה, שרובן הגדול נפוץ גם מחוץ לה ומכאן נובע החיבור אליה - היא מתעסקת בהטרדות מיניות, בגילנות, בהורות, בלהט"ב, באגו, ברגשות ובאינספור נושאים אחרים. הסדרה הזאת, למעשה, היא המון דברים: קומדיה, דרמה, קצת אופרת סבון, קצת בגידות, קצת זוהר ושיק, הרבה אמירה, סאטירה, ביקורת וגעגוע לימים אחרים. תמצאו בה כמעט הכל. וזה יעבוד גם על מי שלא בהכרח מכיר את הביוגרפיה של ז'אן דוז'רדן, איזבל הופר, פבריס לוקיני ומוניקה בלוצ'י.

זה משום שהיא כתובה נהדר ויש בה גיבורים פגומים. אין בה נבלים מובהקים, אלא מגוון נרחב של דמויות עגולות עם דילמות מוכרות, שנוח להתחבר אליהן ולהתאהב בחלקן; גם אם הן מעצבנות לעיתים, אכזריות זו לזו ונורא אוהבות להשאיר הודעות במשיבון הקולי. ההצלחה של העונות המוקדמות משכה אליה המוני שחקנים שמגלמים את עצמם, יורדים על עצמם ונכנסים בתעשייה בלי לרחם. סיגורני וויבר, שרלוט גינזבורג וז'אן רנו הם חלק מהשמות המוכרים שנטלו חלק בעונת הסיום.

"10 אחוז" היא לא סדרה מושלמת. יש לה חסרונות וקווי עלילה ביזאריים, חורים בסיפור ונטייה לטוויסטים צפויים, אך זה לא מונע ממנה לספק הנאה ממושכת, בטח בתקופת הזמן הנוכחית. כשטיסה לצרפת נשמעת כמו חלום, "10 אחוז" תסדר לכם געגועים מענגים לפריז, לקולנוע, לתיאטרון, לחיי לילה, ואפילו לטקסי פרסים מוגזמים. לפיכך, לעולם, אבל לעולם, אל תשוו את "אמילי בפריז" ל"10 אחוז". זו פשוט לא אותה רמה.

"10 אחוז" ("!Call My Agent"), עונה רביעית, נטפליקס