כשאדלה, נערה בת 18, כבדת ראייה וצולעת, מובאת לבית המשפחה כמועמדת להינשא למשה, האח הנכה שאחיו ואחיותיו החליטו כי הגיעה העת למצוא לו שידוך, ברור לכולם שחסרונותיה הם יתרונות מבחינתה של המשפחה. ״אני עצמי הבנתי אז את הדבר כילד״, כותבת סביון ליברכט מפיו של מיכה, המספר בספרה החדש ״השושבין״. ״יתמותה משחקת לטובת המשפחה: לא יהיה איש שיתנגד להשיא נערה בת שמונה עשרה לגבר בן שלושים ושמונה. ואיש לא יבקש לשאול שאלות לגביו. לבדה בעולם, חוץ מדודותיה שאינן מבקשות את טובתה, תשמח לקבל משפחה וקורת גג...״
אלא שאדלה מפתיעה את כולם, ואולי יותר מכל את מיכה, שבראשית הספר נקרא לשוב ארצה כדי לפגוש אותה, עושה את דרכו מלוס אנג׳לס, שם הוא חי כעת, ונדהם לגלות את אדל - שהשינויים שהוא מגלה כי חוללה בחייה גדולים ועצומים בהרבה מהחלפת השם.
״השושבין״ הוא ספר קצר אך עשיר בפרטים, רגשות, תככים ומהפכים. 188 עמודי הסיפור מחולקים לשני חלקים, שהאחד מסופר כזיכרונות הילדות של מיכה, אז בן 9 בלבד, והשני לכאורה בדיווח מן ההווה, בעת שהוא כבר עושה את דרכו בחזרה לארה״ב, ומנסה לעכל את כל מה שראה ושמע בביקורו החטוף בישראל. ליברכט מיטיבה לדחוס אל תוך מעט העמודים הללו התרחשויות רבות, מצבי רגש, תובנות, אשליות והתפכחויות, במעט מילים, בסגנון כתיבה פשוט וישיר שאין בו הצטעצעות אבל יש בו רגישות אנושית גדולה וגם הומור. היא גם מיטיבה לכוונן את השפה, ודרכה את נקודת המבט של המספר, כך שבחלק הראשון שך ״השושבין״ יש למילותיו ניחוח תמים, מתפעל, של מי שמגשש את דרכו בעולם המבוגרים, ובחלקו השני של הספר הוא הרבה פחות סנטימנטלי ויותר למוד ניסיון ומאופק.
״השושבין״ מספר את סיפורה של משפחה שעלתה בשנות ה־50 מאיראן. 35 שנה לאחר מכן, מתכנסים ארבעת האחים ושלוש האחיות בבית הסב, כפי שהם (למעט האח האחד, החילוני) נוהגים לעשות מדי שבוע, אלא שהפעם הם באים לבדוק את הכלה לעתיד, הלוא היא אדלה. מיכה, הילד, הוא היחיד שמבחין במצוקה שלה, והופך לבעל בריתה (ולימים השושבין בחתונתה) במשפחה של חורשי רעתה. ככל שהוא מתבגר, המחשבות על אודותיה מעוררות בו גם תשוקות שלא הכיר קודם. אלא שליברכט אינה כושלת ברגשנות. להפך. היא מעניקה אפילו למיכה הנער מבט מפוכח: בפעם הראשונה שבה הוא רואה את אדלה מחוץ לבית, בתחנת אוטובוס, היא נראית לו לפתע עלובה ומרופטת והוא ממהר להסתלק. התמונה מכמירת הלב מזכירה סצנה דומה ב״ספר הצחוק והשכחה״ של מילן קונדרה, שבה סטודנט צעיר המנהל רומן אהבים של ממש עם אשת הקצב, מהופנט מבשלותה, עד שהיא מבקרת אותו בעיר ולעומת הסטודנטיות שם, משאת ליבו נראית פתאום וולגרית ודוחה. אצל ליברכט יש תיקון חלקי - בעיני מיכה המבוגר המבט אינו חושק, אך הוא אינו יכול שלא להתפעל מהישגיה.
כמו בסיפוריה הקצרים, ברומנים ובמחזות שלה, ליברכט אינה מקדשת את המשפחה ואולי אפילו להפך. המשפחה הצמודה, שלכאורה אין להפריד בין חלקיה, הולכת ומתפוררת במהלך הסיפור. הקשרים שנראו חמים מתגלים כמחניקים, ומחלוקות על כבוד ומעמד דוחקות את האפשרות לגלות חמלה. החוקים המשפחתיים, כמו בחירת כלה מהעדה ״שלנו״ או מעמדם הבכיר לכאורה של הגברים - שוחקים ומרחיקים את בני המשפחה אלה מאלה. לכן לא מפתיע שדווקא אדלה ומשה, שני הפגומים לכאורה, שהוטלו זה לזרועות זה בלית ברירה, הם היחידים שמוצאים אהבה של ממש. בראשיתה, בירח הדבש שלהם, למשל, ליברכט מציינת שהם מחקים מחוות ואמירות שראו בקולנוע, אבל בהמשך הם מקבלים זה את זה בשלמות.
כשמיכה חוזר ארצה מחייו באמריקה הוא מופתע לגלות שאדלה מנהלת בוטיק יוקרתי, שהיא עשירה ואפילו אינה צולעת. אמנם, ״העבר אורב לה ככל שעוברות השנים...״ אבל כאישה חזקה, שידעה מילדות שעליה לשרוד בכוחות עצמה, היא התבססה מכל בחינה, ואפילו ילדה ילד. ההיריון, במקרה זה, לא נולד אחרי איזו כמיהה עמוקה וגדולה לאימהוּת, אלא הוא כרטיס לשחרור ממעמדה הנחות במשפחה, דרך לזכות במנוחה מן העבודה הקשה שנדרשה לעבוד ורשות לעצב את חייה כרצונה.
ליברכט אינה מפחדת לכתוב על הורים נוטשים, אימהות שאינן יולדות כדרך של מימוש עצמי, זוגות הנאחזים זה בזה מתוך כעס וחשבונות פנים־משפחתיים, ולכן לא מפתיע שגם כאן אביו של מיכה, שנטש את משפחתו וברח לחו״ל (במין היפוך על נטישת האם ב״הנשים של אבא״), וכמובן אדלה/אדל - השניים שנמלטו מהתבניות שיועדו להם - הם השניים שמממשים את עצמם. המימוש כרוך, כמובן, ברמאויות, בגידות, בגידות כפולות וסודות. הבגידות הללו, נוראיות ומכאיבות ככל שיהיו, אינן הופכות את מבצעיהן למפלצות. להפך. ליברכט, בשפה העדינה שבה היא מתארת רגשות חנוקים ותסכולים שאסור לדבר עליהם, פותחת לנו דרך לראות את הפן האנושי גם במעשים שהם טאבו מוחלט.
שני חלקי ״השושבין״ זרועים רמזים מטרימים לסוד הגדול שעתיד להתגלות למיכה המספר בסופו, ובזכותם מצליחה ליברכט להעניק לסיפור רבדים שהיו נעדרים ממנו לו היה נבנה כעלילה שיש לה קצה חד - תגלית ההופכת אותה על פיה. הסוד הוא אמנם סוד גדול וקשה לעיכול, אבל הכתיבה רבת־הניואנסים של ליברכט אינה מאפשרת לו להאפיל על הסיפור המורכב, הצבעוני ורב־המרקמים המוביל אליו.
השושבין / סביון ליברכט
כתר, 188 עמ'