שש שנים לאחר אסון הכרמל, שגבה את חייה של אשתו, טופז אבן־חן קליין ז"ל, חווה עמית קליין את אחד הרגעים המכוננים בחייו. זה היה ב־2016, הוא שירת אז כעוזר קצין אג"ם ביחידת המסוקים של המשטרה, בדרגת פקד, ונקרא לכוון מהקרקע את מטוסי הכיבוי הזרים בגל השריפות ששטף את אזור חיפה והרי ירושלים.
"לעולם לא אשכח את היום ההוא", הוא אומר בשקט, "לא רציתי להישאר בבסיס, אז הצטרפתי לאמנון זיו, קצין האג"ם, בתור נהג שלו, למרות שהלב שלי פִרפר.
"נסענו ליישוב נטף, שחלקו נשרף כמה ימים קודם לכן. הדרך נראתה פסטורלית כי התחילה שקיעה, אבל השדות מסביב היו שחורים אחרי שלושה ימים של שריפות. נכנסנו ליישוב דרך כביש הגישה היחיד, וראיתי מסביב כמה כבאים, שוטרים ואוטובוס עם טירוני גולני, שבאו לסייע בפינוי התושבים. ברגע שהגענו לבתים הראשונים, חומת אש חסמה את הכביש מאחורינו. אין יוצא ואין בא. הלהבות השתוללו סביבנו והתחילו לסגור עלינו.
"מייד חשבתי על טופז, שנלכדה גם היא בלהבות. לא האמנתי ששנינו נסיים את חיינו באותה צורה. אמנון היה קר רוח ויצא מהרכב כדי לכוון אלינו את מטוסי הכיבוי. הזעיקו גם מסוקים של חיל האוויר.
"יצאתי החוצה מהרכב. התקרבתי לשדרה של עצים, שבערו כמו לפידים עצומים. רציתי להרגיש את מה שטופז חוותה רגע לפני מותה. החום היה מטורף, העשן הכבד גרם למחנק, אבל הרעש הוא שהחריד אותי. מין פצפוצים חזקים שנשמעים כמו מיליון אנשים שממוללים ניילון בידיים. לכמה דקות איבדתי את זה. כאילו הסתכלתי על עצמי מהצד. לא היה חסר הרבה שנהפוך לאסון הכרמל 2".
כשמטוסי הכיבוי הופיעו על רקע השמיים השחורים, חזר עמית לרכב. "טונות של מעכבי בעירה ירדו עלינו. זה היה ממש ברגע האחרון, כי מטוסי כיבוי לא טסים בחשיכה. כשהכל נגמר והציר התפנה, הסתכלתי על האוטובוס עם החיילים וחשבתי שהפעם הכוחות תפקדו כראוי. חבל שלטופז לא היה מזל כזה".
אחרי האירוע הזה ביקש עמית לעבור למערך הכבאות וההצלה. הוא עבר מהמשטרה ומשמש קצין סיוע אווירי בטייסת מטוסי הכיבוי אלעד, שמשותפת למשטרה וללוחמי האש. במסגרת תפקידו הוא יוצא לכל שריפה באזור ירושלים והדרום ואחראי להכוונת המטוסים למוקדי האש ולתיאום עם הקרקע.
"לא מעט אנשים שואלים אותי אם אני מזוכיסט", הוא אומר, "אבל באותה שריפה הבנתי שאני מסוגל להתמודד עם האש. מה שהרג את טופז הוא המחדלים המתמשכים של שרי הממשלה ושל חלק מהמפקדים בשטח. אין דרך טובה יותר להנציח אותה ולהתמודד עם השכול. מבחינתי זו סגירת מעגל".
הטייסת נקראת על שמו של אלעד ריבן בן ה־16, הכבאי הצעיר ביותר שנספה באסון הכרמל, ויש בה 14 מטוסים קלים. מחציתם נמצאים במנחת מגידו שבצפון, ומחציתם במנחת קדמה שליד קריית מלאכי. עמית משרת במנחת הדרומי.
דרך עפר עקלקלה ומאובקת מובילה אל המתחם, הבולט למרחוק בזכות המטוסים הצהובים מסוג "אייר טרקטור". למרות שהם נראים כאילו נלקחו מסרט תקופתי על מלחמת העולם השנייה, מדובר במטוסים בעלי מערכת בקרה משוכללת, המסוגלים לשאת שלוש טונות של קצף כיבוי או חומרים מעכבי בעירה.
עמית (38) מסתובב ליד סדנת התיקונים בסרבל אפור, שאליו מוצמדים סמלי הכבאות והטייסת, ותג עם שמו ותפקידו. הוא עוקב בעיניו אחר שני מטוסים שסיימו את האימון היומי ונוחתים בסמוך. הטייסים, בסרבלים כתומים, מדלגים החוצה וניגשים אל הטכנאים הממתינים להם בצד.
אנחנו מתיישבים בפינת האירוח, החוסה תחת ארבעה עצי דקל גדולים. עמית מגולל את סיפור ההיכרות שלו עם טופז, בת גילו, שהחלה כששניהם היו עדיין בחיתולים. אביו, ניצב בדימוס חיים קליין, הוא חברו הטוב של אביה של טופז, ניצב בדימוס זאב אבן־חן. כשהילדים נולדו, שניהם היו קצינים צעירים במרחב שפלה של המשטרה.
"גדלנו יחד", מחייך עמית, "ההורים שלנו אהבו לבלות יחד בטיולים ובארוחות שבת. מהילדות אני זוכר בעיקר את הביקורים בבריכה בכפר ביל"ו. היינו בערך בני 4 ואהבנו לצלול, עשינו תחרויות מי מחזיק יותר זמן מתחת למים. היא תמיד ניצחה.
"אחרי ארוחות שבת שיחקנו יחד. בבית שלה ברחובות, היינו במחשב. כשהיינו אצלנו, במושב משמר איילון (שבו הוא מתגורר גם היום; ט"א), אהבנו להסתובב ליד הרפת של סבא שלי.
"בגיל 12 הפסקנו להצטרף להורים. מכיוון שלא למדנו באותו בית ספר, ראיתי אותה שוב רק אחרי ארבע שנים, דווקא בארה"ב. אני התארחתי אצל המשפחה שלי בלוס אנג'לס, וטופז באה עם אבא שלה לביקור קצר במהלך טיול בארה"ב. לא דיברנו יותר מדי, רק שיחקנו כדורסל".
באמצע שנת 2000 התגייסו שניהם לצה"ל. טופז הלכה בעקבות אביה ושירתה כשוטרת שח"ם (שירות חובה במשטרה), ועמית פנה לצנחנים ולאחר מכן שירת כקצין מודיעין. אחרי שחרורה למדה טופז לתואר ראשון במדעי החיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. עמית עבד אז בשתי עבודות - בבוקר בחנות צילום, ובלילות כמאבטח במכון ויצמן.
"יום אחד, ב־2004, היא נכנסה לחנות שבה עבדתי, כדי להכין אלבום דיגיטלי עם תמונות שלה ושל החבר שלה. מייד זיהיתי אותה, למרות שלא התראינו שש שנים. היא חייכה, אמרה 'איזה קטע שאתה עובד כאן', וזהו. אני הייתי עסוק, ומישהו אחר טיפל בה. אבל היא מצאה חן בעיניי.
"אחרי כמה ימים היא השאירה לי הודעה בחנות. התברר שמחקו לה בטעות כמה תמונות מכרטיס הזיכרון, והיא ביקשה עזרה. לא היה לי חשק לחזור אליה, כי היא היתה תפוסה".
אחרי כמה חודשים נרשם עמית לאתר היכרויות, ופתאום קפצה לו תמונה של טופז. "הבנתי שהיא נפרדה מהחבר ושלחתי לה הודעה", ניצת זיק שובב בעיניו החומות. "כתבתי לה בהומור: 'אני חושב שאנחנו מכירים', והיא ענתה: 'ברור שאנחנו מכירים'.
"התכתבנו במשך כמה ימים והחלטנו להיפגש. היא גרה ברחובות, ונסעתי אליה באמצע הלילה, בהפסקה מהמשמרת במכון ויצמן. ישבנו בחוץ ודיברנו. היא אמרה לי שהעיניים שלי לא השתנו מהילדות. אני אמרתי שהייתי מזהה אותה בכל מקום, בזכות החיוך שלה".
סיפרתם להורים?
"רק כמה שבועות אחר כך, ברגע חסר טקט. אבא שלי אושפז בבית חולים, והלכתי לבקר אותו עם טופז. הוא היה בשוק כשראה אותנו יחד אחרי כל השנים האלה. מאותו רגע שני הצדדים ידעו והיו מרוצים מאוד".
ב־2005, עם סיום התואר הראשון, החליטה טופז לטוס עם חברה לטיול ארוך בתאילנד. "לפני הטיול נפרדנו", הוא אומר. "היינו צעירים בני 23, לא לגמרי מגובשים, ולא היה ברור לאן הקשר הזה הולך".
עמית התגייס למשמר הגבול והופקד על טיפול בפשיעה חקלאית. אחרי כמה חודשים חזרה טופז מחו"ל ונרשמה ללימודי תואר שני במינהל עסקים. "בשום שלב לא הפסקתי לחזר אחריה", הוא מכריז, "התקשרתי, השארתי לה הודעות, עד שהיא חזרה אלי. מאותו רגע לא נפרדנו. שכרנו יחד דירה ברחובות".
בשנת 2006 הוא יצא לקורס קצינים של המשטרה, והיא למדה ובמקביל עבדה בבנק. בתחילת 2007 הוצב בעיר העתיקה בירושלים, אבל ההיעדרויות הארוכות מהבית הקשו עליו, והוא ביקש לחזור לפשיעה החקלאית. שבוע אחרי שעזב, נורה שוטר למוות בפיגוע בשער האריות.
הם נישאו במאי 2009. עמית עזב את מג"ב ועבר למשטרה הכחולה; הוא שירת כקצין סיור במשטרת רמלה, ומשם עבר למרכז הדיווח המבצעי (מרד"מ) של מחוז מרכז.
גם טופז חיפשה עבודה חדשה. בפגישה מקרית עם חברת ילדות ששירתה בשב"ס, החליטה שזה מה שהיא רוצה.
"אבא שלה ואני לא אהבנו את הרעיון", אומר עמית, "היא כזאת קטנה ועדינה, ומה פתאום שתתחכך באסירים. בסוף היא התגייסה לאגף הדוברות בשב"ס ומאוד נהנתה".
בשעות הפנויות בסופי שבוע הם בילו יחד באינספור טיולים. בכל שבת טיילו בארץ, ובכל פעם שיכלו, טסו לחו"ל. "חיינו את הרגע. אמא שלי נזפה בי שאנחנו מבזבזים את כל מה שהרווחנו במקום לחשוב על העתיד. בדיעבד רצינו כנראה להספיק הכל, כאילו ידענו שהזמן שלנו יחד קצוב".
באוקטובר 2010 החלה טופז את קורס קציני שב"ס במתקן ברמלה, המחזור הראשון שאיחד תחת קורת גג אחת סוהרים עם אנשי מטה ומנהלה.
"יומיים לפני האסון, ביום שלישי בלילה, היא יצאה לאפטר של כמה שעות, וביום רביעי בבוקר הסעתי אותה בחזרה. בדרך דיברנו על מעיל ספורט שחור שקנתה, היא התלבטה אם הוא מספיק יפה. כשהגענו, היא נתנה לי נשיקה עם חיוך ויצאה מהאוטו. שלא כמו בעבר, נשארתי שם כמה דקות וליוויתי אותה במבט, עד שנעלמה. לא היו לי תחושות מקדימות או משהו כזה, זה היה ספונטני.
"באותו יום היתה לה ולצוערים האחרים סדנה, שבמהלכה היא סיפרה שיש שני דברים שהיא הכי גאה בהם: העובדה שהתחתנה עם הנפש התאומה שלה, והתחושה שהיא ממשיכה את דרכו של אביה".
למחרת, יום חמישי, 2 בדצמבר, פרצה שריפה ממערב לעוספיה. הרוחות שנשבו באותו יום ליבו את האש, ובשב"ס הוחלט לפנות את כלא דמון הסמוך. חניכי קורס הצוערים הוקפצו לסייע בפינוי האסירים.
"בסביבות 1 בצהריים טופז התקשרה ואמרה שהם מעמיסים את הפק"ל על האוטובוס. היא נשמעה נרגשת מהאקשן. אמרתי לה שתירגע, שהיא לא ילדה, ומה פתאום היא מפנה אסירים, שחלקם ביטחוניים. במרד"מ ברמלה כבר שמענו על השריפה.
"התקשרתי לאבא שלה ותפסתי אותו באמצע פגישה אישית עם נציב שב"ס לשעבר, בני קניאק. הם מכירים עוד מהמשטרה. אמרתי לו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שיבקש ממנו להוריד את טופז מהאוטובוס, אחרת הוא לא יוזמן לברית של הילד שלנו. שנייה אחרי שסגרתי, קניאק הוקפץ לשריפה.
"לא הייתי שקט. רציתי לנסוע לשם בעצמי ולהוריד אותה מהאוטובוס, גם במחיר של הדחה מהקורס. חבל שלא עשיתי את זה.
"בדרך לכרמל טופז התקשרה אלי. היה לה מצב רוח טוב. ברקע שמעתי קולות שירה, כמו בטיול שנתי. דיברנו על טיול הטרקטורונים שתכננו בשבת עם חברים, ובהם אחד הצוערים, מאור גנון, ואשתו סיון.
"בסוף השיחה ביקשתי ממנה להתקשר אלי כשהיא מסיימת כדי שאבוא לקחת אותה, לא רציתי שתיסחב בכמה אוטובוסים עד רחובות".
בשעה 15:18 שלחה טופז הודעת טקסט לעמית. "הגענו עכשיו לבית סוהר כרמל. מעבר להר רואים עשן". זה הדליק אצלו נורה אדומה.
"לא הכרתי שריפות, אבל מה שהיא כתבה נשמע לי חשוד. התקשרתי אליה ואמרתי שאם היא מרגישה סכנה כלשהי, שתבטיח לי שלא תהיה גיבורה. שתתפוס פינה ותתקשר אלי כדי שאבוא לקחת אותה הביתה.
"אחרי שסיימנו לדבר, היא שלחה לי הודעה נוספת ב־15:21 וכתבה: 'אל תדאג חמודי'. השתדלתי להירגע. אמרתי לעצמי שיש שם הרבה כוחות כיבוי, משטרה ושב"ס. בסופו של דבר, זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנה".
ליבו של עמית החסיר פעימה כשעל הצג הגדול במרד"מ הופיעה ההודעה: "15:37, תאונת אוטובוס, כביש 721. אוטובוס שב"ס". הוא התקשר לטופז, אבל לא נשמע שום צליל חיוג. ניסה שוב ושוב, ומהצד השני היתה רק דממה.
"חשבתי שהאוטובוס התהפך לוואדי, וטופז נפצעה. מקסימום שברה את היד. התברר שכשהשאירה לי את ההודעה האחרונה, היא כבר היתה בכביש שמחבר בין צומת בית אורן לכלא דמון, לא רחוק מהעיקול שבו האוטובוס נשרף. בדיעבד התברר שבצומת היה מחסום משטרה, אבל אף אחד לא חשב לעצור את האוטובוס או את מפקד קורס הקצינים שנסע לפניו.
"אחר כך למדתי שאמנון זיו מיחידת המסוקים היה באוויר, והוא התריע עשר דקות לפני כן שהאש מגיעה במהירות לכיוון בית אורן באזור עיקול המוות. אבל לא היתה תקשורת מסודרת בין כל הגורמים בשטח. מפקד הקורס לא שמע משב"ס שיש בעיה בדרך לכלא דמון, המשטרה וכוחות הכיבוי לא ידעו שהאוטובוס נכנס לכביש שאמור להיות חסום".
עמית התקשר לאביה של טופז וביקש ממנו שיברר אצל חבריו בשב"ס מה קורה. "לא העזתי לדמיין את הנורא מכל. זאב אמר לי לחכות על הקו והתקשר לקניאק בטלפון השני. הוא צרח 'טופז שם? תגיד לי אם היא שם', וקניאק ענה שכן. כשזאב שאל אם היא חיה, השיחה התנתקה. הרגשתי שאני עומד להתמוטט.
"הצעתי לזאב שנאסוף את אבא שלי וניסע לכרמל. לא עניין אותי שהשריפה עדיין משתוללת. אני זוכר שעמדו לידי כמה קצינים, ובמין אינטואיציה פנימית נתתי לאחד מהם את האקדח שלי, כדי שיפקיד אותו בכספת. הוא חשב שאני חושש שאפגע בעצמי, אבל עשיתי את זה כי ידעתי שאם אתקל במישהו שאשם באירוע, אירה בו במקום.
"אבא שלי הגיע אלי למחוז, וכשראיתי אותו פרצתי בבכי. קצין האג"ם הציע להסיע אותנו. בצומת בית דגן אספנו את זאב, וישבתי לידו מאחור. כל הדרך הוא היה בטלפון, ניסה להשיג אנשים, אבל אף אחד לא ענה לו. אמרתי לו שלא אכפת לי אם לטופז אין ידיים ורגליים, רק שתחיה. אני אטפל בה עד יומי האחרון".
כשהגיעו למחלף בת שלמה, צלצל הטלפון של זאב. על הקו היתה העיתונאית הדס שטייף.
"היא היתה מיודדת עם זאב שנים, והיחידה עם ביצים. היא ביקשה מאיתנו לא להגיע לשריפה, כי טופז נחשבת לנעדרת. אחר כך הוסיפה שיש סיכוי שרוב הנעדרים אינם בין החיים.
"זאב תפס את הראש וצעק 'הלכה לי הילדה, הלכה לי הילדה'. קרסתי. הרבצתי לעצמי בראש, כאילו אני מנסה להתעורר מסיוט, עד שאבא שלי נאלץ להחזיק לי את הידיים. החלטנו לחזור על עקבותינו ועצרנו בתחנת דלק. זאב מספר שרצתי לכביש, למכוניות, אבל אני לא זוכר כלום. גם לאבא שלי היה בלקאאוט. הזיכרון היחיד משם הוא שאבא שלי מחבק אותי ואני צורח שלעולם לא יהיו לי ילדים ממנה".
למרות שהמוות של טופז היה ודאי, המשיך עמית להתקשר אליה, עד שהסוללה בטלפון שלו התרוקנה. "במהלך הנסיעה הסתכלתי החוצה מהחלון אל האור הירוק של המסגדים בכפרים הערביים שלצד כביש 6, ורק חשבתי איך זה הגיוני שאין יותר טופז, ואיך אני אמור להמשיך מכאן".
עמית והוריו נסעו לביתם של זאב ושרה אבן־חן. רק בחצות הוא חזר לביתו עם אחיו, אלעד (44), שהיה אז חניך בבית הספר לפיקוד ומטה במשטרה, והיום בדרגת סגן ניצב. "הגענו הביתה, ישבנו בסלון ושתקנו. באמצע הלילה צלצלו מקצין העיר. אמרו לנו שהזיהוי שלה הוא ודאי, כנראה לפי השיניים", הוא אומר כמעט בלחש, "בהמשך הביאו לי את טבעות האירוסים והנישואים שלנו, שנותרו שלמות".
אתה חושב לפעמים על הרגעים האחרונים בחייה?
"טופז תמיד סמכה עלי ועל אבא שלה, ושנינו לא היינו שם בשבילה ברגע הכי קשה בחייה. להערכתי היא ידעה שלא תשרוד את התופת. מצאו את הגופה שלה על הכביש, ליד צוערת נוספת. היא לא קפצה אל הוואדי, כמו שעשו צוערים אחרים. להערכתי, היא ראתה מרחוק את הרכב של הצלם, שהספיק להציל קצינה ושני צוערים, אבל לא הצליחה להגיע אליו.
"אני מאמין שהיא ראתה אנשים נשרפים לידה, והיה לה קשה לנשום בגלל העשן. אולי היא קראה להורים שלה, אולי לי. זה המוות הנורא ביותר שיכול להיות, אני מקווה שהיא לא סבלה הרבה".
ארבעה ימים ארכה השריפה הקשה ביותר בתולדות המדינה. רק ב־6 בדצמבר הושגה שליטה בלהבות. 44 בני אדם נספו, בהם 37 צוערי שב"ס, נהג האוטובוס, שלושה קציני משטרה ושלושה כבאים. 17 אלף איש פונו מבתיהם. 25 אלף דונם של יערות עלו בלהבות.
בתחקירים התברר כי למרות התרעת השירות המטאורולוגי על אפשרות לדליקה, לא הועברה הודעת כוננות לחברות הטיס הפרטיות, שמשתתפות באירועי חירום. כשהוחלט להקפיץ את מטוסי הכיבוי, כעבור שעתיים, התברר שהם אינם ערוכים כראוי.
בדו"ח שפרסם מבקר המדינה דאז, השופט מיכה לינדנשטראוס, הוא מתח ביקורת על המשטרה, על שירותי הכיבוי ועל שב"ס, אולם הטיל את מרב האחריות על שר הפנים לשעבר אלי ישי ועל שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ. על פי הממצאים, ליקויים בתפקודם ומחלוקות בנושאי תקציב הובילו לקריסתו של מערך הכבאות.
"בזמן שכולם היו עסוקים בתירוצים ובהסברים למה הם לא אשמים, החיים שלי התרסקו", אומר עמית קליין, "כל פעולה פשוטה נראתה לי מוזרה. איך זה הגיוני שאני מתקלח כשטופז איננה? איך הולכים לישון כשהיא לא כאן? במהלך השבעה שמתי לב שהיא השאירה במקרר סיר עם פתיתים, ולא העזתי לגעת בו. האוכל נשאר שם שבועות, עד שאמא שלי זרקה אותו. אני לא הייתי מסוגל".
קליין התחפר בתוך הכאב והתקשה לתפקד. הוא ביקש חופשה ללא תשלום מהמשטרה ונותר ספון בביתו. על קירות הסלון, במסדרון ובמטבח תלה תמונות מוגדלות של טופז. הדירה החמימה נראתה כמו מקדש לזכרה. הוא גם כתב עבורה את השיר "טופי של חיוך", שאותו הלחין וביצע אייל מזיג מלהקת הדורבנים.
לעיתים נדירות הגיח מהבית כדי לשוחח עם עדי ראייה לאסון וניסה להבין אם טופז יכלה להינצל. פעם אחת קפץ עם חמו למכללה שבה למדה, כדי לקבל בשמה את תעודת התואר השני. כשחזר, התרסק על המיטה ולא יצא ממנה ארבעה ימים.
"הפכתי לפרא אדם", הוא אומר במבוכה, "ישנתי בימים והתעוררתי בלילות. בכל יום נסעתי לקבר שלה ברחובות, גם בלילה. ישבתי שם שעות. בליל הסדר לא הלכתי לארוחה המשפחתית. במקום זה נסעתי לבית הקברות.
"אחרי חצי שנה התפטרתי מהמשטרה. מכרתי את הדירה, לא יכולתי להישאר שם עוד. קניתי דירה אחרת ברחובות".
את שיקומו חייב עמית לחבריו מיחידת המשטרה האווירית, ובראשם ניר רוזנטל, היום תת־ניצב, מפקד המערך האווירי במשטרה. הם שהחזירו אותו למשטרה בסוף 2012, תחילה כעורך וידאו, ואחר כך כמרכז תחום הרחפנים.
אבל נפשו לא ידעה מנוח. בתחילת 2017, בעקבות השריפה הגדולה בנטף, הוא ביקש לעבור למערך הכבאות וההצלה, וקיבל דרגת רב־רשף.
למה להתעקש לעסוק במשהו שקשור למותה של טופז?
"אולי כי אותה לא הצלחתי להציל, ואולי בגלל הניסיון להתפייס עם האש. זה משהו שהייתי חייב לעצמי, כמו שלב אחרון בהתמודדות עם האבל. הרי ללהבות לא היתה כוונה להרוג את טופז. האשמים בעיניי הם הממשלה והמפקדים בשטח".
במסגרת תפקידו הנוכחי אחראי עמית לתיאום בין מטוסי הכיבוי לבין המפקדים ולוחמי האש. הוא עושה את העבודה מהקרקע או מהמסוק המשטרתי. "אני מכוון את הטייסים למוקדי האש, מזהיר מקווי מתח גבוה, נותן כיוונים להתפשטות הלהבות ובודק את מצב הרוח. הבקשות של המפקדים בשטח מגיעות אלי, ואני מנקז את המידע עבור הטייסים".
מה אתה עושה בימים שבהם אין שריפות?
"נמצא באימונים, או יושב בתחנת בית שמש ועובד על דברים שוטפים, כמו הדרכות של הכבאים על המטוסים והמסוקים של המשטרה. בתקופה האחרונה אני מתרכז שוב בתחום הרחפנים. בשריפות יער אנחנו משתמשים בהם כדי לקבל צילומי וידאו, לפני שהמטוסים מגיעים.
"בשריפות בערים היתרון של הרחפנים הוא עצום: לוחם אש שמגיע לשריפה בבניין גבוה יכול להיעזר ברחפן כדי לקבל את התמונה המלאה למעלה".
לדברי נציב הכבאות וההצלה רב־טפסר דדי שמחי, תחום מטוסי הכיבוי עבר שינוי משמעותי מאז אסון הכרמל. "במקום להוציא אותם על פי קריאה, הם מקיימים פטרולים יזומים באזורים המועדים לפורענות. זה מכין אותנו טוב יותר להתמודדות עם שינויים במזג האוויר.
"הקשר בין הגופים בשטח השתפר לעין ערוך. דוגמה לכך אפשר היה לראות בשריפת היער הגדולה שפרצה בחודש שעבר ליד נוף הגליל. היא היתה יכולה בקלות להפוך לטרגדיה נוספת. אמנם נשרפו עשרה בתים ו־5,000 איש פונו מבתיהם, אבל הכל הסתיים ללא פגיעות בנפש".
עמית טיפל בחודש שעבר בשריפה מורכבת עם כמה חזיתות, שפרצה ליד קריית ענבים. "זה היה יום חם ויבש, והאש הגיעה עד קו הבתים של מעלה החמישה. הייתי במסוק המשטרתי וכיוונתי שישה מטוסי כיבוי, שפעלו לצד 100 לוחמי אש על הקרקע. רק אחרי שעות השגנו שליטה על האש.
"אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעבודה הזאת הוא שיהיו אבידות בנפש, כי אני לא בטוח מה יהיה מצבי הנפשי לאחר מכן. אני מתייחס לתפקיד שלי ברצינות תהומית, עם המון זהירות ומחשבה. כבר לא מחפש קידום או תחומי עניין אחרים. מצאתי את העבודה האהובה עלי".
מאז מותה של טופז ניהל עמית רק שתי מערכות יחסים זוגיות. ב־2012 היה לו קשר בן שנה עם אלמנה מאסון הכרמל. ב־2014 הכיר את יונית (35), גרושה ואם לילדה, המשמשת ראש מדור הסעות של החינוך המיוחד במועצה האזורית גזר.
מערכת יחסים עם אלמן שאיבד את אשתו באסון לא היתה קלה ליונית. במשך שנים היה עמית אובססיבי לתחקיר האסון, הגיע לוועדה לביקורת המדינה ודרש שהשרים האחראיים יפוטרו מתפקידם. עם השנים היא למדה לתת לו מרחב בכל פעם שמתקרב מועד האזכרה או ביום שבו חל יום הולדתה של טופז.
"מעולם לא חיפשתי בה את טופז", הוא מחייך במבוכה, "כבר בהתחלה סיפרתי לה שהרקע שלי מורכב. לזכותה ייאמר שהיא מכילה, מבינה, ובעיקר דעתנית ואמיצה. היא עלתה איתי לקבר ובאה לאזכרות, והיא שהחליטה לתלות תמונה של טופז על הקיר ליד הכניסה, בין התמונות המשפחתיות שלנו.
"רונה רמון ז"ל הסבירה את זה פעם במדויק. אנחנו, בני הזוג השכולים, לא מחליפים אהבה אחת באחרת. הלב הוא שריר שמסוגל להתרחב ועושה מקום לאהבה נוספת. אף אחד לא בא על חשבון השני, והחיים הם לא חד־ממדיים.
"אני אוהב את יונית, טוב לי איתה. לאחרונה היא אימצה את שם המשפחה שלי. אני יודע שלא פשוט לנהל קשר כשההילה של המת מרחפת מעל. הבסיס להצלחת הקשר הוא השקיפות. לא הייתי מסוגל ליצור קשר עם כל אחת. בחרתי ביונית למרות הטרגדיה, והיא לא נותנת לי לרחם על עצמי ולשקוע במרה שחורה.
"אני מתייחס לבת שלה, זוהר (13), כאל ילדה שלי, מפנק אותה ומעורב בחינוך שלה. שלושתנו אוהבים בעלי חיים, ובבית שלנו גרים שלושה חתולים שאימצנו, שניים מהם עיוורים".
זוהר מדברת על טופז?
"כן, היא מתעניינת בה ולמדה לחיות עם הזיכרון שלה. היא באה איתי ועם יונית לחלק מהטקסים".
יש בבית חפצים של טופז?
"יש לי בבית חדר טיסנים שהוא רק שלי, ובו ארון בגדים עם חפצים, המדים של טופז, הדרגות ועיטור המופת שהיא קיבלה (שניתן לכל הצוערים באפריל 2011; ט"א). אני לא פותח את הארון הזה, אבל חשוב לי לדעת שהוא שם".
אתה שומר על קשר עם זאב ושרה?
"כן. רק לפני חודש הצעתי להם לעשות עבורם קניות, כי לא רציתי שיסתובבו יותר מדי בימי הקורונה. ביום הזיכרון קבענו להיפגש ברחוב ועמדנו יחד בצפירה. הם קיבלו את יונית בזרועות פתוחות. באו אלינו לארוחת ערב, וגם אנחנו התארחנו אצלם".
