שתף קטע נבחר

לפגוש את הבורר - ולשרוד

מספר האנשים שבוחרים להתדיין בבוררות גובר והולך. עם זאת, קיימת בורות בציבור באשר ל"מוקשים" העלולים להתעורר, החל מחתימת ההסכם, דרך ניהולו התקין של ההליך ועד אופן הערעור על פסק הדין - ואכיפתו. כך תימנעו מטעויות בניהול הליכי בוררות

העומס הבלתי אפשרי המוטל על מערכת המשפט בישראל והרצון להכרעה ברורה, מהירה ודיסקרטית בסכסוכים בין אדם לחברו ובין תאגיד אחד למשנהו, העבירו עם השנים לא מעט מהמתדיינים מאולמות בתי המשפט למסלול של הליכי בוררות. אחת הסיבות לכך היא ההנחה כי מדובר בהליך מהיר, צודק ויעיל יותר בהשוואה להליכים המשפטיים המתנהלים בעצלתיים בבתי המשפט הישראליים.

 

 

אם באדם פרטי מקנן הרצון לקיומה של ערכאה שתכריע במהירות בסכסוך בינו ובין חברו, הרי שבעולם העסקי רצון זה מתעצם, ואליו מצטרף אלמנט חשוב; הרצון ביצירת וודאות עסקית.

 

עם זאת כדאי לזכור כי הגמישות שמציעים הליכי הבוררות עלולים להיות לצדדים המתדיינים לרועץ וזאת במקרה שהאחרונים לא מכירים את דקויות ההליך ואת המהמורות הצפויות להם בדרכם אל פסק הבוררות המיוחל.

 

מאחר שאין להליכי הבוררות מבנה קבוע, נוצר כר נרחב לטעויות רבות משמעות, הן מצד הצדדים המתדיינים והן מצד בוררים לא מנוסים, שעלולים להסב לצדדים נזקים. אחרי הכל, מי רוצה לנהל הליך משפטי במשך שנים, בסיומו יתקבלו טענותיו, אך פסק הבוררות שיתקבל בסיום התהליך לא יהיה אכיף בשל שגיאה בתהליך?

 

משגים וטעויות עלולים להיווצר לכל אורכו של הליך הבוררות; החל מכריתת הסכם הבוררות, עבור בניהול הבוררות עצמה, וכלה בכתיבת פסק הבוררות. אימוץ כמה עצות בהיכנסכם לתהליך עשוי לחסוך מציבור המתדיינים עוגמת נפש וכמובן נזק כספי כבד.

 

הסכם הבוררות

כיום נהוגים שני סוגים עיקריים של הסכמי בוררות. הסוג הראשון מקובל בחוזים מסחריים. מדובר בפרק בחוזה כלשהו, כגון חוזה מכר, חוזה שותפות, חוזה זיכיון וכדומה, אשר קובע את אופן מינויו של הבורר ואת המנדט שניתן לו, וכן מעניק לו את סמכות השיפוט. הסוג השני הוא חוזה שמתמקד בבוררות, קובע את תנאיה ומגדיר את כללי המשחק.

 

על פי רוב, הסכם מהסוג הראשון ייכרת בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, בשעה שכל הצדדים חשים בנוח זה עם זה, ואילו הסכם מהסוג השני ייכרת לאחר שכבר נוצר הסכסוך שבו תעסוק הבוררות. בשני המקרים חשיבות ניסוח ההסכם עצומה. לצדדים המיתדיינים כדאי מלזכור כל העת כי ההסכם בין הצדדים הוא זה שמגדיר את המנדט הניתן לבורר ובאמצעותו נקבעות סמכויותיו. בכל מקרה שבו לשון ההסכם עמומה - גובר הסיכון כי ההליך ינוהל בלא סמכות, ושהצדדים יצאו קרחים מכאן ומכאן.

 

למשל, במקרים שבהם הבורר הוסמך לדון ב"סכסוכים בקשר לביצועו של החוזה", ועילת התביעה היא "הפרת חוזה" - עלול להיגרם קושי באכיפת פסק הבוררות, שכן הצד שהפסיד בהליך עלול לפנות לבית המשפט ולבקש לבטל את פסק הבוררות. הטענה שתנחה אותו תהיה כי לא מדובר בסכסוך הנוגע לביצועו של חוזה, אלא בטענה להפרתו של החוזה - והפרה זו לא נכללה במנדט שניתן לבורר.

 

מוקש ראשון שממנו יש להיזהר הוא ניסוחו של הסכם הבוררות עצמו. יש להקפיד היטב על הגדרת הסכסוך המופנה לבוררות, שכן ניסוח לקוי עלול להוציא חלקים נכבדים מן הסכסוך אל מחוץ לסמכותו של הבורר, על קיומה או היעדרה של ערכאת ערעור, וכן על אופן מינוי הבורר.

 

כיצד ימונה הבורר?

מינוי בורר אינו דבר של מה בכך. יש מתדיינים המעוניינים לקבוע את זהות הבורר בעצמם ויש מתדיינים המעוניינים כי צד ג', יקבע את זהות הבורר, למשל ראש לשכת עורכי הדין או נשיא לשכת רואי החשבון. בכל מקרה חשוב לכלול בהסכם הבוררות מנגנון למינוי בורר ראשוני וגם למינוי בורר חלופי. במקרה שנבצר מהבורר שנבחר מלשמש בתפקיד או במקרה שטרם מונה בורר מנגנון מסודר יאפשר למנות בורר אחר.

 

במקרים שבהם לא מונה בורר ואין מנגנון מוסדר למינויו, עשויים הצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה למנות עבורם בורר. עם זאת כדאי לזכור שתהליך זה מחזיר את הצדדים למערכת המשפט ולאותן "חוויות" מהן ביקשו הצדדים להימנע כאשר פנו לבוררות. אמנם הבקשה תידון ובשלב כלשהו אף תינתן החלטה, אך את הזמן האבוד אין מי שישיב. לפיכך, מתדיין המעוניין בצדק מהיר יצטרך לנהוג בחכמה ולקבוע מראש בהסכם הבוררות את זהות הבורר וכן את מנגנון מינויו של בורר חלופי. 

 

ניהול ההליך

הבורר מצווה לנהוג בצדדים באובייקטיביות וללא משוא פנים, שאם לא כן עלול בית המשפט לבטל את פסק הבוררות אשר יצא מתחת ידיו. בורר מקצועי לעולם לא ישמור בבטנו כל חשד שהוא - קל ככל שיהא - העלול ליצור ולו מראית עין של חוסר אובייקטיביות.

 

כך למשל, כבר במהלך הפגישה הראשונה עם הצדדים (ולעיתים אף לפניה) יניח הבורר המקצועי על השולחן כל ספק שהוא בקשר לקשריו עם מי מן הצדדים, וישאיר בידיהם את הברירה האם רצונם בהותרתו בתפקיד הבורר בעניינם, או שמא רצונם במינוי בורר אחר.

 

במקביל, מצווה הבורר לתת לשני הצדדים זכות טיעון. הבורר המקצועי יאפשר לצדדים לומר את כל אשר על לבם, גם במחיר של הארכת הישיבות. הבורר המקצועי לא יסכים לקבל לידיו ראיות שהומצאו לו בתנאי שלא יעבירם לעיון הצד שכנגד, שכן אי העברת ראיות לצד שכנגד פוגעת אנושות בזכות הטיעון שלו. למרבה הצער, לא אחת מתברר כי בוררים מקבלים לידיהם ראיות מבלי שאלו הומצאו לצד השני, ומבלי שניתנה להם הזכות להגיב.

 

סטיה מאחד העקרונות הללו עלול להוביל את בית המשפט לבטל את פסק הבוררות. אחרי הכל, אם הבורר לא היה אובייקטיבי או שלא ניתנה לאחד הצדדים זכות הטיעון לה הוא זכאי, מדוע שבית המשפט יאשר את פסקו? במקרה כזה ישובו הצדדים לנקודת ההתחלה, לאחר בזבוז משווע של זמן וממון.

 

מתדיינים רבים מוחלים על טעויות הבורר, וממתינים עד לסיום ההליכים. רק כאשר מתקבל פסק הבוררות (הנוטה בד"כ לרעתם) הם נזכרים בטעויותיו של הבורר, ומבקשים מביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות. התנהלות זו מוטעית, משתי סיבות; ראשית, הסיכוי שביהמ"ש יבטל פסק בוררות על סמך טעות שביצע הבורר אשר נמחלה בזמן אמת - קטן יחסית. שנית, במידה ולא פנית לביהמ"ש בזמן אמת בבקשה לתקן את הליקוי בעבודת הבורר, גרמת לעצמך ולצד שכנגד להוצאה כספית מיותרת ולבזבוז זמן.

 

פסק הבוררות

ברירת המחדל הנקובה בתוספת לחוק הבוררות מחייבת את הבורר לנמק את פסק הבוררות, אלא אם הצדדים פטרוהו מחובה זו. הגיונה של חובת הנימוק ברורה; כל אדם - בין אם יזכה בדין, ובין אם יפסיד - ירצה לדעת מה הוביל את הבורר לפסוק כפי שפסק.

 

גם בתי המשפט בישראל מעוניינים להבין מדוע פסק הבורר כפי שפסק, כאשר דרישת הנימוק אינה מכבידה יתר על המידה - כל שנדרש הבורר הוא להסביר באופן לוגי כיצד הגיע מנקודה א' לנקודה ב'. בשורה של פסקי דין נקבע כי בורר שאינו מנמק באופן ממשי את פסק הבוררות ומסתפק במילים כמו "שוכנעתי ש..." או "נראה לי ש.." אינו עומד בחובת הנימוק, וביהמ"ש עלול לבטל את פסק הבוררות שיצא תחת ידיו.

 

נוסף על הצורך בנימוק פסק הבוררות, פסק הבוררות צריך לבטא גם התייחסות של הבורר לראיות אשר הונחו בפניו, ולאופן בו הסיק את המסקנות מהן. אם הבורר התעלם מן הראיות שהונחו בפניו, או שהחליט לפסוק בניגוד לדין למרות שהצדדים חייבוהו לפסוק בהתאם לדין - עלול הדבר לגרום לביטולו של פסק הבוררות.

 

ערעור

אחת הפרשיות הידועות ביותר בעולם הבוררות היא פרשת סוחר האופציות אלי ארוך, אשר תבע מחברת כלל מיליוני שקלים בהליך בוררות שנוהל בפני השופט המנוח יעקב מלץ. בפסק בוררות קצר (ולא מנומק, שכן הצדדים לא הורו לבורר לנמק את פסיקתו) קבע כב' השופט מלץ כי כלל תשלם לאלי ארוך סכום דמיוני של כ-94 מיליון שקלים.

 

כלל לא אמרה נואש, וביקשה לפעול על מנת לבטל את רוע הגזירה. ערעור על פסק הבוררות לא היה אפשרי באותה נקודת זמן, והדרך היחידה לתקוף את פסק הבוררות הייתה באמצעות בקשה לביטולו מחמת פגמים בהליך, דבר הקשה ביותר להוכחה.

 

נזכיר כי בעת ההיא לא כללו הליכי הבוררות ערכאת ערעור - למעט הליכי ערעור מובנים ומוסכמים מראש במוסדות בוררות שונים (כגון המוסד הישראלי לבוררות עסקית) או באמצעות מנגנונים מסורבלים בהסכמי בוררות המגדירים את זכות הערעור ואת הליכי הערעור - וגם הליך הבוררות בפרשת ארוך-כלל לא כלל ערכאת ערעור.

 

כאשר על הכף מונח סכום כסף דמיוני שכזה, ניתן היה לצפות כי כלל תעשה כל שביכולתה להביא לביטולו של הפסק. והיא אכן עשתה. חוקרים פרטיים נשלחו לביתו של מלץ, שכבר היה חולה באותה תקופה, והועלו טענות לפיהן ארוך איים על מלץ על מנת לזכות בפסק הבוררות. בסופו של דבר, ולאחר שנים של התדיינות, הסכימו כלל וארוך להסדר פשרה במסגרתו תשלם כלל לארוך כתשעה מיליון שקלים.

 

פרשת אלי ארוך היא רק דוגמא, אך היא המחישה היטב את הצורך בשינוי חוק הבוררות, חוק אשר נחקק בשנת 1968 ומאז שונה רק פעם אחת. בשלהי שנת 2008 תוקן חוק הבוררות בפעם השנייה, ונוספו שני מנגנוני ערעור על פסק הבוררות. מטרת השינוי הייתה להגביר את המודעות להליכי הבוררות בקרב הציבור הרחב, ולאיין את החשש מפני פניה להליכי בוררות מכיוון שאין בנמצא ערכאת ערעור זמינה וקלה.

 

עם תיקון החוק, נוספו שני מסלולי ערעור; מסלול ערעור משפטי (בפני שופט), ומסלול ערעור פרטי (בפני בורר). המשותף לשני המסלולים הוא שבהליכי הבוררות בערכאה הראשונה יש לנהל פרוטוקול של הדיונים, הבורר חייב לנמק את פסקו וחשוב מכל - קיומה של ערכאת ערעור מותנה בהסכמה מראש של הצדדים להליך.

 

מסלול הערעור הפרטי רחב מאוד, והוא דומה למעשה לערעור רגיל המתנהל בבית משפט. הצדדים אינם מוגבלים והם יכולים להעלות איזו טענה שירצו כנגד פסק הבוררות, אותו הם מעוניינים לשנות. לעומת זאת, מסלול הערעור המשפטי מורכב יותר; אין "זכות ערעור" אוטומטית, ויש לבקש מבית המשפט רשות לערער.

 

רשות לערער תינתן רק במקרים מצומצמים, בהם הותנה כי הבורר יפסוק בהתאם לדין והבורר טעה טעות יסודית ביישום הדין. עם זאת, לא כל טעות של הבורר תוביל בהכרח לערעור; נוסף על הוכחת קיומה של הטעות, המעוניין לערער במסלול הערעור המשפטי חייב להוכיח כי טעותו של הבורר גרמה לעיוות דין. במילים אחרות, "כרטיס הכניסה" למסלול הערעור המשפטי יקר, הואיל ורף ההוכחה הנדרש מן המתדיין המעוניין לערער הינו גבוה ביותר.

 

אכיפת פסק הבוררות

בשעה טובה ומוצלחת קיבלת לידיך את פסק הבוררות בהליכים שנמשכו זה יותר משנתיים. בעל דינך חוייב לשלם לך חצי מיליון שקלים, אך משפנית אליו בדרישת תשלום - הוא סירב לעשות כן. כיצד ניתן לאכוף את פסק הבוררות (זאת, בהנחה שאין זכות ערעור על פסק הבוררות, או שהתקופה הנקובה להגשת הערעור חלפה לה)?

 

בעוד שכל פסק דין שניתן ע"י בית משפט ניתן לאכוף ישירות במערכת ההוצאה לפועל, פסק בוררות אינו ניתן לאכיפה ישירה. בשלב הראשון, יש לאשר את פסק הבוררות בבית המשפט, ורק לאחר שאושר ניתן להגישו לאכיפה בהוצל"פ.

 

במקביל לאישור פסק הבוררות, זכאי הצד המפסיד לבקש את ביטולו של הפסק מן העילות הנקובות בחוק. טעויות שונות - שחלקן נסקרו במאמר זה - עלולות להוביל את ביהמ"ש להחליט על ביטולו של פסק הבוררות. לא מיותר לציין כי סנקציה בדמות ביטול פסק בוררות הינה סנקציה קשה מאוד, שכן לאחר תקופה ארוכה של התדיינות, הוצאת כספים וזמן וטרחה רבה - טעויות קטנות עלולות לגרום למגדל הקלפים להתמוטט.

 

שימוש מושכל בהליכי בוררות עשוי לגרום לחסכון משמעותי בזמן, לבירור סכסוכים פרודקטיבי (במובן זה שהצדדים יישארו בקשרים עסקיים גם לאחר ההליך) וכמובן לחסכון כספי ניכר. עם זאת, נוכחנו לדעת כי ההליך מלא במהמורות מהן ניתן להימנע ע"י היעזרות ב"מורה דרך" המכיר את בורות המיקוש ועשוי לסייע למתדיין לעקוף אותן ולהישאר על דרך המלך.

 

עו"ד אורון חדי עוסק בדיני בוררות

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הגמישות שבבוררות עלולה להיות לרועץ
צילום: גיל יוחנן
מומלצים