בעוד כמה ימים נציין את יום הכיפורים בשונה ממה שאנו רגילים בכל שנה, וכבר מעכשיו אני חושבת על סופו. רגע לפני שהצום נגמר, בתפילת מנחה של יום כיפור ממש לפני תפילת נעילה, מתבקש סיפור של השראה שיעזור לנו לעבור את השעות הקשות שנותרו. ואכן, המסורת היהודית מביאה לנו לרגעים האלו את סיפורו של יונה הנביא.
ספר יונה המקראי בקלות היה יכול להישמע כמו סיפור אגדה או סיפור ילדים קצת זר, והוא אפילו יכול להישמע קרוב הרבה יותר אם מבינים אותו כסיפור אישי שעובר על יונה. סיפור השליחות של יונה מלא בסמלים ובמטאפורות שאפשר לקחת למקומות רבים, החל משמו של יונה, הדג הגדול, מצולות הים, אנשי העיר הגדולה, היבשה, הבדידות ותחושת השליחות מעל הכול.
יונה מקבל ציווי אלוהי לנסוע לעיר הגדולה נינוה, ולהזהיר את תושביה מפני אסון הקרב ובא. יונה נבהל מגודל המשימה ונוהג כפי שרבים מאיתנו היו נוהגים: הוא עולה על אונייה ביפו ובורח מהציווי ומהקול האלוהי. בזמן ההפלגה לתרשיש סופות קשות תוקפות את האונייה ונראה שהיא עומדת לטבוע, אך כשאנשי האונייה מבינים מיהו יונה, מהי שליחותו וממה ברח, יונה מכיר באחריות שלו כלפיהם ומבקש מהם להשליכו לים כדי שיוכלו להציל את עצמם. יונה מושלך למצולות והים אכן נרגע, אך יונה נבלע בשלמותו בפי דג ושוהה בבטנו שלושה ימים ושלושה לילות. וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-יְהוָה אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה. וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-יְהוָה--וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ב–ד). הפסוק מתאר היטב את הבדידות הזאת.
אחרי שנראה לנו שליונה אין יותר לאן לרדת, הדג מקיא את יונה על היבשה ויונה, ששרד את מסע הבריחה המטלטל, מבין בסופו של דבר שהוא לא יכול לברוח מהמשימה והוא חייב להגיע לנינוה כדי לקיים את שליחותו. יונה שומע קול ברור שמסביר לו מהי השליחות שלו וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ (יונה ג, א–ב). יונה מבין מהו הדבר הנכון לעשות, אך בו בזמן עולה התחושה שהוא שוב נזרק לבד, חזק מידי ועמוק מדי, "למצולות". הוא חושש שאנשי נינוה לא יבינו את קול השליחות הקורא לו, והוא ייזרק למצולות ידי הסביבה. למרבה המזל אנשי נינוה נשמעים לו ולא מוקיעים אותו.
יונה הוא כל אחד מאיתנו החש שליחות להציל את הסביבה, להילחם על שוויון בין מגדרים וזהויות, להילחם בגזענות. גם פוליטיקה כמובן נובעת מתחושת שליחות, ולפעמים זו יכולה להיות ההשראה הרוחנית, ההבנה שהתפקיד שלנו בעולם הוא לפזר רוח או אהבה, ולעיתים איננו רוצים להקשיב לקול הפנימי שמדבר אלינו ועד כמה שנרצה, ואין לנו דרך להתחמק או לברוח מהקול הזה בשום פנים ואופן.
יונה בורח מהקול הפנימי אל האונייה שאמורה לשמש לו כמקום מבטחים בלב ים ובגלל הבריחה הזאת הוא מגיע למצולות. גם לנו זה לא פשוט, תמיד יהיו בדרך מהמורות רבות. לפעמים אפילו נרגיש שאנחנו נבלעים על ידי דג כמו יונה או נזרקים למצולות. תחושותיו של יונה מעוררות בנו אמפתיה רבה כלפי הפחד שהוא חש מהשליחות ומאמירת האמת הפנימית בקול רם לעולם ״מה אם בתגובה יזרקו אותי לים?״
תחושת הבדידות היא קשה ומסוכנת. הצורך לברוח מובן, אבל נזכור שגם אם אנחנו בורחים או מאבדים את המטרה שלנו, אין זה אומר שהכוונה והלב שלנו לא שם. יונה הוא סיפורם של אנשים שיש בהם אמונה בוערת. גם כשנדמה לנו שאנחנו בורחים מתחושת השליחות, היא ממשיכה להתקיים בתוכנו ולבסוף נמצא את כוחות הנפש לקיים אותה.
ספר יונה מתאר תהליך הנוגע לחיים הרוחניים שלנו. יונה בורח, נופל, שורד ופועל. יונה הוא סיפור אנושי על תחושת שליחות ואמת פנימית. רגע לפני שהשער ננעל במוצאי יום הכיפורים, למרות הקושי ולמרות הלבד שמאפיין מאוד את ימי ה"סגר" האלו, אנחנו יכולים לקבל השראה מיונה: להתמודד עם הפחד ולהקשיב לקול שקורא לנו ולתת לו מקום, למלא את המשימה שלנו בעולם. אני מאחלת לכולנו ללמוד מיונה ולהקשיב לקולות הפנימיים שלנו, לתת להם מקום, ולשאוב מהם אומץ.
נאוה ב. מאירסדורף היא סטודנטית לרבנות בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו