"המנועים של המטוס הרעידו את האדמה של שדה התעופה בהוואנה בזמן שאני וחורחה חיכינו בדשא הגבוה. חיכינו לרגע המתאים שבו טיסה 904 מבירת קובה למדריד תגיע לסוף מסלול ההמראה ותסתובב. בשלב הזה, היו לנו רק כמה דקות בשביל להתמקם בתוך המגרעות של גלגלי הנחיתה לפני שהם התקפלו ונסגרו למשך הטיסה מעל האוקיינוס האטלנטי. בראייה לאחור, לקחנו הימור מטורף וזה יכול היה להיגמר באסון - אבל זה מה שהיינו מוכנים לעשות בשביל לברוח מקובה".

ב-3 ביוני 1969 היו אלה שני נערים שתכננו לברוח מהמדינה הקומוניסטית שנשלטה על ידי משפחת קסטרו ולעשות את דרכם למערב אירופה. חוזה מרטי היה אז בן 17, ואילו חורחה פרז בלנקו היה רק בן 16.

הם אמנם היו צעירים, אבל מספיק נבונים בשביל להבין שלקובה אין מה להציע עבורם: "באותה תקופה היו רק שתי טיסות ביום שאיפשרו לאזרחי קובה לטוס למיאמי", סיפר חוזה בריאיון לסוכנות הידיעות Readers Digest. "בנוסף לזה, הייתה רשימת המתנה של למעלה מ-800 אלף איש. בממשלה הסתכלו על האנשים האלה בעין מאוד לא יפה, והיו קוראים להם 'גוסאנו' - כלומר תולעת. ברגע שסומנת - הממשלה הייתה הופכת את החיים שלך לסיוט".

וכך, למרות שאחרים אולי היו קוראים להם תולעים, שני הנערים המתינו בדשא הגבוה שבתחילת מסלול ההמראה, מחכים לרגע שבו המטוס יעצור ויסתובב במקומו. כשהגיע רגע האמת, השניים רצו אל הגלגל השמאלי – אבל בתוכו היה מקום רק לאדם אחד.

"אמרתי לחורחה שאני אגש לגלגל הימני ואנסה להיכנס לשם", סיפר חוזה. "הבאנו איתנו חבלים בשביל לאבטח את גופנו לכלי התעופה, אבל ברגע שתפסתי את הזרועות של הגלגל, המטוס התחיל לזוז. תפסתי אגד של חוטים והשתדלתי שלא ליפול לאספלט. הבאנו איתנו אטמים, אבל כשאתה קרוב כל כך למנועים הם חסרי תועלת. הרעש היה מחריש אוזניים - תרתי משמע".

ברגע שכלי התעופה כבר היה באוויר, הזרועות של גלגלי הנחיתה התקפלו, וחוזה ניסה להשתטח ככל שאפשר, אבל מצא את עצמו תחוב בפנים בין המוטות והדפנות של המגרעת. רגע לפני שהוא נמחץ למוות, הדלתות מתחת לגלגלים נסגרו וחוזה מצא את עצמו בחשיכה מוחלטת.

"לא הייתי מסוגל לזוז בשביל להציל את החיים שלי", הוא נזכר. "אבל אז, רגע לפני שהספקתי אפילו לנשום, הדלתות נפתחו בשנית והגלגלים התחילו לרדת שוב. מצאתי את עצמי תלוי בגובה של אלפי מטרים מעל הים, משוכנע שהמטוס עומד לנחות בחזרה ויעבירו אותי למשטרה בהוואנה. למזלי זה לא קרה".

בשלב שבו מוטות הגלגלים התחילו להתקפל בחזרה לכנף, חוזה זיהה חלל אילו הצליח להזדחל מבלי שציוד הנחיתה ימחץ אותו למוות. הנער הצטנף בין חוטי חשמל והגלגלים הלוהטים, בלע כדורי אספירין בשביל להתמודד עם הרעש הנוראי של המנועים והכין את עצמו לקראת המשך הטיסה שהייתה אמורה להימשך יותר מ-8 שעות. "באותם רגעים חשבתי לעצמי רק דבר אחד: למה לא לקחתי בגדים חמים יותר?".

הנס של טיסה 904

טיסה 904 ועליה שני הנערים, המריאה ללא אירועים חריגים במיוחד יחד עם כל 147 הנוסעים ועשרת אנשי הצוות. קפטן ולנטין ורה דל ריי, הקברניט, העיד מאוחר יותר שהתקבלה אינדיקציה בלוח המכוונים שלו שיש בעיה עם ציוד הנחיתה. למרות זאת, הוא חזר על הנוהל פעם נוספת והפעם הנורה נותרה כבויה.

בשלב הזה הוא תכנן להביא את המטוס לגובה שיוט של 30 אלף רגל מעל פני הים, העיף מבט בצג שציין את הטמפרטורה בחוץ וראה שהיא נורמלית לחלוטין: 41- מעלות צלסיוס, כמו בכל פעם.

רועד מקור בתוך הכנף, חוזה החל לחשוב על המעשה המטורף שלו ועל כל יקיריו. "חשבתי על כל הדברים והאנשים שהובילו אותי לרגע הזה", הוא סיפר. "חשבתי על הוריי, על חברה שלי מריה אסתר, וחשבתי על חורחה. לא היה לי מושג אם הוא הצליח להיכנס לתוך המגרעת בכנף השמאלית של המטוס. חשבתי על הפעם הראשונה שאני והוא ראינו את ההמראות משדה התעופה וחשבנו לעצמנו שאנחנו יכולים לברוח מפה על אחת הטיסות האלו. אלו היו המחשבות שלי בזמן ששכבתי בחושך בקור המקפיא".

חוזה היה באוויר במשך כשעה לפני שהוא התחיל להרגיש סחרחורות, ובסופו של דבר חוסר החמצן עשה את שלו ועם המחשבות על בני משפחתו וחבריו - הנער איבד את הכרתו בגובה של עשרות אלפי מטרים מעל הים.

הלילה חלף כשטיסה 904 עשתה את דרכה אל קו החוף של פורטוגל והשמש רק התחילה לזרוח. השעה הייתה בערך 08:00 בבוקר כשקפטן דל ריי החל להנמיך גובה לקראת הנחיתה במדריד.

בחוץ חיכה לנוחתים יום שטוף שמש, ומזג האוויר היה מושלם. גלגלי המטוס פגעו באספלט במהירות של יותר מ-300 קמ"ש, הרוחות היו חזקות במיוחד - אבל לא משהו שמטוס מסחרי לא מסוגל להתמודד איתו. זמן קצר אחרי שהנחיתה הושלמה והמדרגות הניידות התחברו לכניסה הקדמית של כלי התעופה, הקברניט ירד למסלול הנחיתה והמתין למכונית שתבוא לאסוף אותו ואת שאר צוות הטיסה – שם הוא נתקל בו לראשונה.

בעדות שלו לאחר הפרשה סיפר קברניט המטוס שאפשר היה לשמוע את גופו הקפוא של חוזה נחבט באספלט כשהוא נפל מהכנף. "לא האמנתי למראה עיני", סיפר הטייס. "הלכתי אליו וראיתי שהאף והפה שלו היו קפואים לחלוטין. הקרח עוד לא נמס כשהוא נפל על הארץ. והצבע שלו... זה היה פחד אלוהים".

רושה לורנזנה, אחד המאבטחים שהיו במקום, תיאר את התקרית בשיחה עם כתבים מקומיים וסיפר: "כשנגעתי בבגדים שלו הם היו קפואים לחלוטין. זה היה כמו לגעת בעץ. ניסינו לדבר איתו, אבל הוא לא ממש הגיב. הוא רק עשה קולות מוזרים וייבב. הקברניט עמד מהצד ולא הפסיק להגיד: 'זה בלתי אפשרי! זה בלתי אפשרי!'". כנגד כל הסיכויים, חוזה מרטי שרד את טיסה 904 כשהוא נעול בתוך כנף המטוס קפוא ומחוסר הכרה.

החיים שאחרי הוואנה

חוזה התעורר בבית החולים במדריד, ושם הוא ניסה לתאר לאנשי הצוות את מה שעבר עליו. "אני זוכר שחזרתי להכרה קצת אחרי הנחיתה ואיבדתי אותה שוב אחרי שהמטוס נגע באספלט", הוא סיפר. "כשהתעוררתי, לא הפסקתי לשאול אם הגעתי לספרד בזמן שרופאים ניסו למדוד לי חום. היה לי כל כך קר שאפילו המדחום לא עבד עליי".

ומה באשר לחורחה? ובכן, הוא לא הגיע לספרד, ועד היום לא ברור מה עלה בגורלו - אך הסברה הרווחת היא שהוא נתפס על ידי המשטרה הקובנית כבר בהוואנה ונשלח למאסר על מעשיו.

מומחים הגדירו את מצבו של חוזה מאוחר יותר בתור נס רפואי והדגישו שהיה לו מזל גדול לשרוד את ניסיון הבריחה הנועז. מומחי הישרדות ניתחו את פעולתו של חוזה ואמרו כי במצב שבו הוא נחשף לטמפרטורה של 41- מעלות הוא לא היה אמור לשרוד יותר מכמה דקות. מעבר לזה, מהנדסי תעופה בחנו את האפשרות שהוא הצליח להזדחל בתוך המגרעת של גלגלי הנחיתה באותו מטוס (דגם Douglas DC-8) וקבעו שהיה לו סיכוי של אחד למיליון לשרוד את התקרית מבלי להימחץ למוות. אחד למיליון.

חוזה התאושש מפציעותיו בבית החולים ומהר מאוד הפך כמובן לידוען מקומי. למעשה, הסיפור הבלתי נתפס שלו פורסם בכל העולם והוא נהג לקבל מכתבים בכממעריצים ומעריצות מכל מדינה אפשרית, ובשלב מסוים, דודו שגר בניו ג'רזי יצר עמו קשר והסדיר את המעבר שלו לארה"ב.

אחרי המעבר לאמריקה הצפונית, חוזה למד לדבר אנגלית והשתלב בלימודים גבוהים בתקווה להפוך לאזרח שומר חוק: "מאוד אהבתי את המדינה. יכולתי להרגיש את החופש באוויר. באותה תקופה, חשבתי הרבה על תוכנית ההימלטות שלי. ידעתי שהיא מסוכנת מאוד, אבל ידעתי גם שאני חייב לברוח מקובה בכל מחיר".

כיום, חוזה כבר בן 69 והוא מתגורר במדינת וירג'יניה תחת השם ארמנדו סוקרס רמירז. הוא כבר הגיע לגיל הפרישה וממשיך להתגורר עם אשתו, אחרי שהביא איתה לעולם 4 ילדים שהביאו להם 12 נכדים. "אם הייתי חייב לעשות את זה שוב - אז הייתי עושה את זה שוב - למרות כל הסיכונים", סיכם הגבר בן ה-69 את סיפורו של הנער בן ה-17.