במהלך כמה ימים בשבוע הראשון של חודש אוגוסט הטלפון הסלולרי של אוהד חמו צלצל ללא הרף. מעברו השני של הקו נשמעו קולות נרגשים וצוהלים.
"פלשתינים מהגדה, ובהם משוחררי עסקת גלעד שליט, אנשים ששלחו בעבר מחבלים מתאבדים לישראל ואסירים משוחררים, מתקשרים אלי ומספרים לי שהם מטיילים בחיפה ובעכו, עורכים פיקניק בפארק צ'ארלס קלור בתל אביב, משוטטים בסמטאות יפו. מכריזים באושר, 'אנחנו בחוף הים של תל אביב. 20 שנה לא היינו פה'.
"ולשמחה שלהם אין גבול, תרתי משמע. כי למשך כמה ימים בראשית אוגוסט הגבול בין ישראל לגדה נמחק כמעט לחלוטין. רבבות פלשתינים ניצלו ללא קושי עשרות פרצות שנוצרו כתוצאה מחבלות בגדר ההפרדה, יצאו גם בשני מעברים, שוויכה ופרעון באזור טול כרם, שנותרו פתוחים, ועלו על אוטובוסים שהמתינו להם בשטח ישראל. אלה היו הסעות פרטיות, בעיקר של אזרחים ערבים שניצלו את ההזדמנות העסקית. משם הוסעו כולם בשיירות ארוכות אל מוקדים שונים במדינה. ישראל טורס.
"שערי הארץ נפתחו לרווחה בפני משפחות פלשתיניות שלמות, מקשישים ועד טף. חלק מההערכות בצד הישראלי נקבו במספרים של 100 אלף, ואפילו 200 אלף בני אדם, ובצד הפלשתיני אמרו לי שהתחושה היתה כאילו הגדה התרוקנה. דה פקטו, הקו הירוק והמקודש לישראל נעלם, ולא בשל רשלנות.
"באופן מודע, עד שהפרצות בגדר טופלו, ישראל העלימה עין ואפשרה - למשך זמן קצוב - להמון פלשתיני להמשיך לחגוג את חג הקורבן בחופי תל אביב, ואגב כך לשחרר לחץ וקיטור אחרי סגר ממושך ומצוקות שהקורונה העמיקה".
בחלוף שבוע נפגש חמו (44), הכתב לענייני שטחים והתיישבות של חדשות 12, עם כמה ממקורותיו בבית קפה קטן בשכונת רפידיה בשכם. "עשרה גברים, חלקם היו מבוקשים כבדים של ישראל, חלקם ישבו שנים בכלא הישראלי, כולם נושאי נשק וכל אחד בדרכו מבהיר לי שמאס לדבר במונחים של מאבק לאומי, ושכל דקלרציה לאומנית ולוחמנית נתפסת בעיניו כדבר שפג תוקפו.
"שישה מתוך עשרת הגברים בילו בישראל באותם ימים שהגבול נמחק, והם התקשו עדיין להירגע מעוצמת האירוע המרגש. אחד מהם סיפר לי, בעיניים בורקות, איך היה המאושר באדם כשרכב על קורקינט חשמלי ברחובות תל אביב. אדם ממחנה פליטים בשכם, גדל גוף וחמוש, ביתו עמוס בנשקים ועברו רצוף עימותים, אומר לי באופן נחרץ, 'לא רוצה עוד מאבקים, זה לא מעניין אותי. אני רוצה בפתיחת הגבול עם ישראל. אני רוצה לחיות כמותכם ואיתכם, לעבוד אצלכם, ליהנות מכל מה שיש לישראל להציע לי'".
המפגש עם קבוצת הגברים נמשך עד שתיים אחרי חצות. חמו היה מרותק לדבריהם, שהיו עבורו "דרמטיים בעוצמתם", בעיקר כי הם היו המחשה נוספת ועדכנית לתזה שעומדת במרכז ספר ביכוריו, "פני השטח. הפלסטינים: מבט מבפנים", שיצא לאור בימים אלה (הוצאת כתר).
בסיכום ביניים של 17 שנים, ככתב שחי את השטח על כל עומקיו, פינותיו הנסתרות, ועם מגוון מקורות עשיר, חמו משרטט תהליך שצובר, לדבריו, תאוצה בשנים האחרונות בקרב חלקים בציבור הפלשתיני, בעיקר בגדה אך במידה מסוימת גם בעזה. תהליך שמותיר מאחור את רעיון "שתי המדינות" הוותיק לטובת "רעיון השיבה".
לא מדובר בזכות השיבה במונחי 1948, כי אם שיבה למציאות החיים שקדמה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987 ותהליך אוסלו של ראשית שנות ה־90. חיים בלי הפרדה באמצעות גדר, צבא או על פי חוק, ו"שיבה לחיקה של ישראל עד כדי התמזגות לתוכה, בעיקר כלכלית", כותב חמו.
לא מדובר במגמה גורפת, בוודאי לא כזו שמוצהרת בראש חוצות. אבל זו תובנה שקטה ומתגבשת, שאחיזתה גוברת ומתרחבת בהדרגה. לפני עשור, מציין חמו, 70 אחוזים מהפלשתינים בגדה תמכו בחזון שתי המדינות, ואילו היום שיעור התמיכה צנח ל־40 אחוזים. בקרב דור העתיד, לדבריו, המגמה חזקה אף יותר.
35 אחוזים בלבד מהצעירים הפלשתינים בגדה מצדדים בפתרון שתי המדינות, לעומת 40 אחוזים מהצעירים שתומכים במדינה האחת. "ושיעורם, כך נראה, רק ילך ויתעצם", אומר חמו, שנתוניו מסתמכים על מכון המחקר של ד"ר ח'ליל שקאקי ברמאללה.
"בואי ניסע יחד לשכם", הוא מוסיף ועוצם את עיניו, "אנחנו מגיעים לחווארה, חוצים את הכפר, חולפים על פני שלטים רבים בעברית וגם מבחינים במספר לא מבוטל של ישראלים שעורכים קניות בחנויות ובדוכנים. עכשיו אנחנו עוברים את מחסום חווארה, פעם הסמל של כיתור שכם באינתיפאדה השנייה, שהיה מוקד לעימותים אלימים, שימש לסיכול פיגועים וכבר עשור לפחות שאיננו כזה.
"מהמחסום אנחנו ממשיכים ללב הקסבה של שכם. במי נפגוש שם?" הוא פוקח עיניים, "באנשים שרובם המכריע, בנקודת הזמן הנוכחית, מתנגדים לטרור, שוללים אלימות, שבעים מהבטחות, עייפים ממאבק ורק רוצים לחיות. זה מה שתפגשי, במידה כזו או אחרת, לא רק בשכם, אלא גם בג'נין, בחברון, בבית לחם ובכל נקודה כמעט בגדה. רוב גדול מהפלשתינים בגדה בשום אופן לא מדברים במונחים לאומניים מיליטנטיים נוטפי שנאה ודם, ואפילו בעזה מתגבש בשקט שיח די דומה".
איך אתה מסביר את הגורמים לכל זה?
"אחרי יותר מחצי יובל, האכזבה מהרשות הפלשתינית עמוקה, עצומה, נוכחת, מהדהדת. היא לא מוחצנת ולא תחזי בה בתקשורת, כי מי שחפץ חיים לא יתבטא כך בפומבי, אך בסופו של דבר, פה מתחיל הסיפור.
"הרשות הפלשתינית לא מצדיקה את קיומה. היא נועדה לקדם את הקמת המדינה הפלשתינית ונכשלה בכך כישלון נחרץ, ובחוויה של הציבור היא מושחתת עד לשורש, בריונית, אלימה ומתנכרת לזכויות אדם בסיסיות. הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות חושפים עולמות אחרים, טובים, שפויים, חופשיים, ובפסגתם נמצאת ישראל, זו שמעבר לגדר.
"מוחמד משכם, אחמד מג'נין וסאמר מקלקיליה רוצים לחיות כמו אוהד מתל אביב. הם רוצים חופש תנועה, ביטחון פיזי וביטחון תעסוקתי. הם רוצים עתיד לעצמם ולילדים שלהם. אין בהם קנאות דתית, התודעה הלאומית הולכת ונדחקת אל השוליים, והרצון בחיים נורמליים הוא זה שתופס את מרכז הבמה. הם מייחלים להניע את הרכב ברמאללה, ובתוך חצי שעה של נסיעה נעימה להתחיל יום עבודה ברמת גן, או יום של כיף בחוף הים בתל אביב, כנראה החלום הנשגב מכל.
"מאות, ואולי אלפי פעמים, שמעתי את ההשוואה של ישראל לגן עדן. כי יפה ונעים פה, כי הרחובות נקיים ומסודרים, כי זו מדינת חוק שנלחמת בשחיתות. כי ישראל היא מעצמה כלכלית. הקול שהולך ומתעצם הוא של הפלשתיני שרוצה לחיות במדינה אחת".
והוא נשמע יותר בקרב הדור הצעיר, שנולד אל תוך המאבק וסבבי האלימות, שחונך להסתה ואמור לתעב את הכובש הישראלי?
"יש פה באמת דיסוננס, והמצב רחוק מלהיות מונוליתי. מובן שיש רבים שמתעבים את ישראל, לא דוברים עברית והביטויים היחידים לישראליות עבורם הם צה"ל, השב"כ וגגות רעפים של בתי מתנחלים. גם מי שרוצים במדינה אחת לא מונעים מאהבה לישראל. הם יאמרו לי בשיחות כנות, 'ברור לנו שמבחינת הישראלים אנחנו ערבים מסריחים, ולמרות זאת אנחנו נבוא אליכם, כי אנחנו זקוקים לכסף שלכם ורוצים לחיות כמותכם'.
"לפעמים אני מופתע לגלות עד כמה הם לא מצליחים להבין את שורש המוטיבציות שלנו לשמר מכל משמר מדינה יהודית וחזקה. קיומן של חרדות קיומיות וקמאיות, או תחושות נרדפות וחוסר ביטחון, נראות לרבים מהם מופרכות. הם רואים בנו כוח אדיר וחזק באופן יוצא דופן, שכמעט מנהל את העולם".
העמדה התועלתנית הזאת, שמבוססת בעיקר על מניעים כלכליים ועל ייאוש, לא תקרוס מול מוטיבים לאומיים ובעיקר דתיים, שמכתיבים את הטון?
"הלאומיות והדת לא נעלמו, והגרעין הדתי לא יכיר בישראל ולא יקבל אותה קבלה אמיתית לעולם. בראש ובראשונה חמאס, שהפך אמנם להיות יותר פרגמטי ומחושב, אבל זה רק ברובד הטקטי. כשחמאס מדבר, למשל, במונחים של נסיגה לקווי 1967, הוא מתייחס לנקודת הפתיחה, לא לנקודת הסיום. הציווי של חמאס דתי קוראני, ללא פשרות, וכולל התנגדות לקיום הישראלי.
"בעזה 40 אחוזים הם תומכי חמאס. אבל מנגד, יותר ממיליון עזתים לא תומכים בחמאס, סובלים משלטון חמאס, ואפילו שונאים אותו. משם עלו קולות שחשפו בפניי תופעה שהיא לא פחות ממופלאה. צעירים שמבקשים לבנות גשר אל ישראל ורוצים בהסדרת היחסים. חלקם הגדול נמצא ברגעים אלה במרתפי הכלא של חמאס, ואחרים נמלטו בדרך לא דרך מהרצועה.
"בתוך כל הכאוס נובט זרע קטן ורענן, ליברלי, פתוח ולא נגוע בשנאה, שמשתוקק לחיים אחרים ומצטט את דור ההורים בני ה־50 וה־60, שנזכרים בחיוך בשנים שבהן עבדו בישראל. אין לדעת מה יקרה איתם, אבל הם שם. הקול הזה נוכח.
"אחד הגילויים המעניינים, מבחינתי, הוא ההבדל בין חמאס בעזה לחמאס בגדה. האחרון הוא פחות חשוב ומשפיע, ולכן פחות נתקלים בו. הוא מוכה ונרדף על ידי פת"ח. בקרב הנהגת חמאס בגדה יש מי שמבטאים נכונות להכיר בישראל בגבולות 67' לטווח הארוך, וזה מרתק ולא מובן מאליו. 'מנהיגי חמאס בגדה רואים בישראלים בני אדם', אמר לי מקור מהארגון כבשורה מטלטלת. זה גם מבהיר עד כמה מבחינת חמאס בעזה שלילת ישראל היא מוחלטת".
מה החלק של ישראל בתהליך שאתה מתאר?
"הוא גם תוצאה של המדיניות הישראלית, לגמרי. ישראל העמיקה את הפיצול בין עזה, הגדה ומזרח ירושלים, בעיקר בהטלת סגרים או פיקוח נוקשה שמאפשרים מעט מאוד תנועה, אם בכלל. הפיצול הפיזי הזה, בשילוב עם השסע האידיאולוגי והתיעוב בין חמאס לפת"ח, הביאו להתרופפות הרעיון הלאומי הפלשתיני.
"תחושת ה'אין פרטנר' שמורגשת בישראל חזקה מאוד גם בשטחים. יש הכרה ברורה בהיעדר כל הישג מהותי בצד הפלשתיני, בכישלון האינתיפאדה וכל מאבק, אלים או לא. קשה שלא להבחין בפסיביות שפושטת בקרב הפלשתינים. פערי הכוחות מול ישראל כל כך גדולים, שקשה להם להאמין בקיומם של פעולה או אדם שיקדמו אותם אפילו במעט לקראת מדינה עצמאית.
"גם המזרח התיכון שינה את פניו. העולם הערבי איבד את העניין בסוגיה הפלשתינית. הוא טובע במלחמות אזרחים, לפות בעימות בין הרוב הסוני לציר השיעי, ועכשיו נוספה לכל הקורונה".
והסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות.
"הסכמי הנורמליזציה ניפצו לרסיסים קונספציה שהפלשתינים החזיקו בה במשך שנים. הביטחון שלהם בכך שאין סיכוי להתקרבות כלשהי בין ישראל למדינה ערבית, כל עוד העימות הישראלי־פלשתיני נותר על כנו, התפוגג ברגע. התגלה כאשליה.
"מצד שני, כשלא מזמן אמרתי למקור שלי במחנה דהיישה שהעולם הסוני מתחיל להושיט יד לכיוון ישראל, ורק הוא מעניין אותה ולא הפלשתינים, הוא פרץ בצחוק מריר. 'הנער שיצא מדהיישה עם חגורת נפץ הוא זה שצריך לעניין את ישראל', אמר, 'לא עומאן, סעודיה ובחריין. הנער הזה, או החברים שלו, הם שיקבעו איך ייראו החיים שלכם. לא האמירויות'.
"זה גם קול שנשמע, ויש בו מידה רבה של צדק, מהבחינה הזאת שהיעדר התמודדות עם הסוגיה הפלשתינית לא יעלים אותה, אלא בדיוק להפך".
כלומר?
"אם שום דבר לא ישתנה לאורך זמן - שאני לא יודע לתחום, אבל הוא לא רב - הקריסה של הפלשתינים לתוכנו וההתמזגות לכדי ישות אחת יהיו בלתי נמנעות, לטעמי. כל מי שמדינת ישראל יהודית ודמוקרטית יקרה לו, צריך להבין את זה. מדובר בתמרור אזהרה ענק, אדום ומהבהב".
כל זה נמצא בהלימה עם תוכניות הסיפוח והחלת הריבונות של ישראל.
"במובן מסוים הימין ניצח כששיח הסיפוח גבר על שיח לקידום שתי מדינות, והמגמות משני הצדדים משתלבות יחד. אבל - וזה אבל חשוב ביותר - בניגוד לשנות ה־80, הציפייה הברורה של הפלשתינים היא לשוויון זכויות ולאזרחות משותפת במדינה האחת.
"ידיד שלי מחברון אמר לי לא מזמן שבכל פעם שפוליטיקאי ישראלי מהימין מדבר על סיפוח השטחים, בחברון יוצאים במחול. 'אנחנו מתפללים שישראל תספח אותנו ונחזור להיות מדינה אחת, כמו שהיינו פעם. חופשיים', הוא אמר לי. אבל זה האינטרס שלו. זה לא האינטרס שלי ולא של כל מי שחפץ לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"אני חושב שבעבור ישראל, האינטרס העליון, שאין בלתו, הוא הפרדה בינינו לבינם. אבל ככל שיחלפו שנים ללא שינוי, כך ההפרדה לא תישמר, והמשמעות היא 3 מיליון פלשתינים מהגדה שחיים בינינו. לדעתי, אנחנו ממש לא רוצים עוד מיליוני פלשתינים איתנו, הופכים להיות חלק ממדינת ישראל".
את ספרו הקדיש חמו לאביו, חיים ז"ל, "האדם שהשטח היה טבעו השני ואנושיות - הראשון". האב, שעבד 44 שנים כטכנאי במכון הגיאולוגי, נפטר ממחלת הסרטן לפני שנתיים, בגיל 66, במהלך כתיבת הספר - שנעשתה בין היתר לצד מיטתו בבית החולים.
על שולחנו של חמו, בחדר העבודה בביתו שבשכונת ביצרון בתל אביב, ניצבת תמונת האב, ועל הרצפה משחקת בצעצועי פלסטיק אוֹרי בת השנה, "שבאה לעולם בזכות אבא שלי. אני לא רציתי יותר משני ילדים, אבל ככל שהמחלה שלו החמירה והיה ברור שהסוף קרב, כך נמלכתי בדעתי.
"קלישאתי ככל שזה יישמע, המוות התקרב אלי, ואני רציתי להביא חיים. שבוע לפני שאבי נפטר, נגה אשתי (40) גילתה שהיא בהיריון השלישי, ואז התרחשה הסצנה הכי מרגשת בעולם. ישבנו שנינו ליד מיטתו, עם אמא שלי, אביבה, לצידו, ובישרנו להם שאנחנו בהיריון. הוא כבר היה בעולמות עליונים, אבל בהחלט הפנים את הבשורה וגם שאל בחיוך, 'מתי הספקתם?'"
שלוש שנים הקדיש חמו לכתיבת הספר. "שלוש שנים שבהן אני חוזר בתשע בערב מהשטחים, משידורים, מהאולפן, עם שלושה ילדים קטנים (רומי בת ה־7, מיכאל בן ה־5 ואורי), עם בת זוג שיש לה קריירה תובענית משלה (מנכ"לית חברת קוסמטיקה; נ"ל) ועם החיים עצמם. ובכל זאת, משהו בי גרם לי להסיט לצד את העייפות ועומס המטלות, להושיב את עצמי מול המחשב ולעבוד שעות ארוכות אל תוך הלילה, או להתנתק למשך ימים שלמים של התמסרות לכתיבה".
נוסף על הטלת הזרקור על התפנית שמתרחשת בחברה הפלשתינית, ספרו של חמו משרטט את החיים שנמצאים במרחק נגיעה מישראל ובכל זאת אינם מוכרים, וכל זאת באמצעות מקורותיו בגדה ובעזה - בפת"ח, בחמאס ובג'יהאד האסלאמי, תושבי מחנות פליטים ואסירים ביטחוניים, משתפי פעולה של ישראל ושוהים בלתי חוקיים. רובם ככולם מוזכרים בשמות בדויים, כדי לשמור עליהם. את מה שמניע אותו הוא מגדיר "שליחות", ואז ממהר להתנצל ש"גם זאת קלישאה".
"בורות היא החמצן של השנאה, האלימות, הדעות הקדומות, הקיצוניות. מה שאני מבקש לעשות כל השנים הוא קודם כל להקשיב לאנשים, ללמוד את המציאות, ואז להביא את הדברים בפני הציבור הישראלי. להנגיש מידע, לשתף בידע, לספר סיפורים שמאפשרים להכיר ולהרגיש - ורק אז לשפוט".
אחרי לימודי תואר ראשון בארכיאולוגיה ובמדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, הביאה אותו משרת קשב בדסק הערבי של ערוץ 1 להשקיט לזמן מה את שאיפתו להפוך לארכיאולוג, וב־2003 החל את דרכו בתחום התקשורת. מאז עבד שבע שנים בערוץ 1, מעט יותר משנה בערוץ 10 ומשנת 2009 הוא בחברת החדשות של ערוץ 2.
"לאהבה ולרעב אל התחום התווספו הריגוש והעניין ממפגש עם מקורות אנושיים, עם השטח, ועם התחושה שקשה להעביר במילים - להיות זה שמגיע למקומות שאף אחד לא באמת מכיר ומשם להביא את הסיפורים".
למרות שחמו נמנע מכתיבה שגולשת לשירת הלל לעצמו, אחד מסיפוריו הופכי הקרביים בספר קשור גם באחד מהישגיו הגדולים כעיתונאי, אחרי שסדרת כתבות שלו שהוקדשה למציאות נטולת צלם האנוש במחסומים, זירזה את פתיחתם מחדש, ב־2019, של "שני הסמנים הקיצוניים ביותר של מחסומי עוטף ירושלים", כהגדרתו - מעבר 300 בבית לחם ומעבר קלנדיה, ששופצו בהשקעה של 300 מיליון שקלים והתנאים בהם הפכו לאנושיים. בספרו הוא מתאר את מציאות המחסומים בלשון שלעיתים נוגעת ללב ממש.
אבל האמפתיה שנוכחת לא מעט בספרו אינה אוטומטית. "ב־2004 פגשתי צעירה פלשתינית ממחנה ג'באליה בעזה, שנתפסה עם חגורת נפץ במחסום ארז, כשהיעד שלה היה להתפוצץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע", הוא מספר. "כשהתיישבתי מולה הבחנתי עד כמה היא צעירה, וגם שיש כווייה גדולה מאוד על צווארה. לא ברור ממה, אבל ייתכן שהפת"ח ניצל למטרותיו את המראה שלה, שהפך אותה ל'פסולת חיתון'.
"שני עמיתים שלי, שראיינו אותה לפניי, היו מאוד לעומתיים, תקפו אותה והתעמתו איתה. אני פתחתי בשאלה, 'מה אמא שלך חושבת עכשיו?' ובתגובה היא התמוטטה ופרצה בבכי, שקשה היה להרגיע. ואין בי אמפתיה. נכון, היא צעירה, מנוצלת, חיה חיים קשים עד בלתי נסבלים, עם מעט מאוד תקווה. אבל אני ישראלי, יהודי וציוני, ואני יושב מולה כי השב"כ וצה"ל שיבשו לה את התוכניות לבצע פיגוע התאבדות מחריד, שטני.
"אתגור האמפתיה עשוי להופיע גם כשאני נפגש עם מחבלים שמביעים רצון ברור לפגוע בישראלים, ולצד זה שאני נזקק לגלולה נגד הקאה, לפעמים הם מתגלים כמצחיקים, עדינים וחכמים - ובעיקר מציגים תמונה מורכבת. זה לא גורם לי לבלבול, כי אני תמיד יודע מי אני ומהיכן באתי. עם זה, בריבוי הפנים והרבדים של המציאות טמון לא מעט קושי. הכי פשוט להחזיק בראיית עולם חד־ממדית. הם רעים, אני טוב. זה שטוח ויעיל.
"יש לי מקורות פלשתיניים שידיהם שקועות עמוק בתוך העימותים הפנימיים והחיצוניים. בתפקיד שלי אי אפשר לא להתלכלך. אלה האנשים שאתה נסמך עליהם ונדרש להם לשם ביצוע העבודה שלך. אלה המקורות".
וחברים?
"יש לי לא מעט חברים פלשתינים, בהחלט. אבל לא רוצחים. הגבול מאוד ברור. הם כן מקורות, והם מעניינים, חשובים ואפילו חיוניים כדי ללמוד לעומק איך הדברים עובדים. איך הם עובדים, כבני אדם. שם אני נתקל גם בחרטות, ואפילו מחפש אחריהן. אחרי זיק האנושיות. זה חשוב לי.
"נפגשתי לא מזמן עם רוצח ממחנה דהיישה, שהוציא להורג שני ישראלים. ישבתי יום שלם אצלו בסלון, הקשבתי לו, ובשלב מסוים אמרתי לו, 'אני לא מבין. אתה כמוני, איך לעזאזל עשית את זה? איך אתה חי עם זה?' והוא בתגובה מחה בתקיפות דמעה מזווית העין ושתק".
חששת אי פעם לחייך במהלך העבודה?
"הרבה יותר מפעם אחת. אני בולט בשטח, לא באמת נטמע. אבל לפעמים הסכנה היא לא כי אני ישראלי, אלא כי נקלעתי אל תוך מציאות רווית סכסוכים ואלימות. לפני כמה שנים צילמתי כתבה על נדל"ן ברמאללה. בזמן שחיכיתי עם הצלם ואיש הסאונד לקבלן מקומי שיגיע להתראיין, עצר לידנו רכב בחריקת בלמים וממנו יצאו חמושים שהצמידו לנו אקדחים לרקות ואזקו את ידינו. אחרי כמה דקות התברר שאלה אנשי כוחות ביטחון של הרשות. זו היתה טעות, והם הניחו לנו".
לדעתך, קיים מסלול של השלמה הדדית אמיתית ואפשרות לחיים בשלום?
"השלמה - בטח שלא. אפשר להפוך את החיים ליותר נסבלים, אבל בסופו של דבר, הפערים גדולים מדי. כל צד שסוע מדי והמרכיבים הדתיים דומיננטיים מאוד משני הצדדים. אבל אנחנו עדיין פה, מיליוני בני אדם משני הצדדים, שחשוב לספר את הסיפור שלהם. ומשום שאני כתב ישראלי - גם להציב מראה מול עצמנו, הצד החזק, כך שהסיטואציה המוטרפת תהיה קצת יותר אנושית, נסבלת, מוסרית וקשובה. כנראה שבמקביל אני מדחיק את המחשבה שאין לכל זה תוחלת חיובית ואופטימית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
