בכל פעם שעולה ידיעה חדשה על חשד להתעללות בגן ילדים, ליפית קורן מתכווצת הבטן. עדיין, בגיל 52 הזיכרונות לא מרפים ממנה, וכל פרשת התעללות מחזירה אותה אחורה לימים בגן הילדים בהם היא וחבריה לא יכלו לעשות דבר אל מול האלימות הקשה שהפגינה כלפיהם הגננת: "עד היום אנחנו לא שוכחים".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
עברו כבר 45 שנה מאז שיפית הייתה בגן, אך היא עדיין זוכרת את הפחד, הצעקות ההשפלות, העונשים המחרידים, ניעור כדרך טבע, זריקת ילדים על המיטות, והמשיכות בשיער. בפוסט שהיא העלתה לפייסבוק היא החליטה שנמאס לה לשתוק ואולי הגיע גם תורה לספר מה בדיוק היא עברה.
#UsToo הפוסט הזה עומד לי כמו גוש גדול בגרון כבר כמה ימים, כל פעם שמתפרסמת שוב ידיעה על התעללות של גננות וסייעות בגני...
פורסם על ידי Yafit Koren ב- יום חמישי, 20 באוגוסט 2020
יפית גדלה בקיבוץ, והיא מספרת שגן הילדים בקיבוץ היה הבית שלהם. שם הם היו יום וליל. "ההורים שלי אז לא היו מעורבים, הם כל כך סמכו על המערכת, שלא שאלו שאלות", כתבה יפית בפוסט. "וגם לסיפורים שסיפרנו אז, אף אחד לא האמין, כי מי יאמין שחברת קיבוץ תנהג כך בילדי אחרים".
אבל ליפית חשוב להוסיף שאין לה ביקורת על הקיבוץ, ושהייתה לה ילדות נהדרת מלבד האירועים שהתרחשו בגן. "אני זוכרת למשל כשבגן חובה התחלנו ללמוד לכתוב אותיות, הייתה ילדה עם קשיי למידה, לימים התגלה שהיא דיסלקטית, אבל אז הגננת חידדה עפרון עד שהיה ממש חד, ודפקה לה את החוד בראש, 'שאולי יכנס לה סוף סוף משהו למוח'", נזכרת יפית במקרה הקשה.
"ילדה נזרקה אל הקיר ושברה את היד, וסיפרו להורים שלה שהיא מקפצת כמו עז"
יפית קורן
היא הוסיפה: "במקרה אחר, אני ועוד 3 ילדים שנחשבנו 'ילדים טובים', מצאנו קופסת גפרורים, ובמקום מסתור הדלקנו אותם אחד אחד, מישהו כנראה ראה אותנו וסיפר לגננת, אבל במקום להעניש אותנו, היא עשתה מעגל גדול מכל הילדים, והעמידה שני ילדים 'בעייתיים' במרכז והדליקה גפרורים, כיבתה אותם על כפות הידיים שלהם, והשאירה בהן כוויות".
"אני זוכרת שהייתי מנוזלת הרבה והייתי לפעמים מחרחרת ונושמת בכבדות, אז כשהשכיבו אותנו לישון היא הייתה צועקת 'יפית, לישון בשקט, שאני לא אשמע אותך נושמת', וניסיתי, בחיי שניסיתי, לנשום בשקט, אבל זה לא ממש הצליח, אז כשהיא הייתה עוברת ליד החדר שלי הייתי עוצרת את הנשימה, עד חלוף זעם", סיפרה. "והילד שהיה מקיא ושמרו לו את הקיא במקרר לארוחת צוהריים, שילמד לא להקיא. והילדה שנזרקה אל הקיר ושברה את היד, וסיפרו להורים שלה שהיא מקפצת כמו עז ויש עוד המון סיפורים".
"פעם אחת שלא ישמעו רק את ההורים שעומדים חסרי אונים. זה קרה גם לי, גם לנו, ואנחנו עד היום לא שוכחים"
יפית קורן
יפית מספרת שאל הילדים שהתקשו יותר בלמידה הופנתה יותר אלימות, וגם היא, שספגה פחות מחבריה, חוותה את הסבל יחד איתם. במשך שנים הם לא דיברו ורק בגיל העשרה כשהם החלו לעבוד עם ילדים קטנים בעצמם, הזיכרון נפתח והם החלו לדבר ולהיזכר. "רק אז הבנתי כמה פצפונים היינו, קטנטנים ממש, ואיך, איך אפשר לנהוג כך בילדים", שיתפה יפית. "שלא רק שלא יכולים לעמוד מול האלימות הזאת, אלא לעומת ילדים גדולים יותר, הם גם לא מבינים במוחם הצעיר, שמשהו בהתנהלות הזאת ממש לא בסדר".
כשהזכרונות הוצפו, התברר שגם בגן אחר שהיה תחת אותה גננת, היו לילדים את אותם הזיכרונות ואותם סיפורים. עברו מאז המון שנים, אבל היום מנסה יפית להבין עם אילו השלכות, אם בכלל, מאותו גן הילדים, היא מתמודדת עד היום. "עולות בי המחשבות שאולי הצורך שלי להיות כל הזמן מצטיינת וטובה בכל מה שאני עושה, רק שלא יגידו שאני לא מספיק טובה, מין מערכת הישרדותית כזאת שפיתחתי וקשורה לזה", סיפרה. "במובן אחד זה חיובי אבל לא ממש הבנתי עד הסוף ממה זה נובע".
יפית סיכמה שהדבר הכי חשוב לה שהפעם ישמעו את העדות שלה ממקור ראשון: "פעם אחת שלא ישמעו רק את ההורים שעומדים חסרי אונים מול מצלמות האבטחה ורואים את ילדיהם הרכים חוטפים, הנה, עדות ממקור ראשון, זה קרה גם לי, גם לנו, ואנחנו עד היום לא שוכחים".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il