1:
״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה.. ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד..״
הפרשה מתחילה בהבטחה חשובה לשכר מאד גדול כאמור בהמשך הכתובים, וחשוב לברר מה היא משמעות המילה ״עקב״ ומדוע הפסוק כתוב אחרת מפסוקים דומים.
לכאורה יש להבין מדוע משתמשת התורה בלשון ״עקב״ ולא בלשון ״והיה אם תשמעון״ כמו ״והיה אם שמוע תשמעו״ או כמו ״אם בחוקותיי תלכו״.
ועוד, היה צריך להיות כתוב ״עקב אשר תשמעון״ כמו הפסוק ״עקב אשר שמעת בקולי״.
וכך מסביר רש״י הקדוש, שסמיכות המילים ״עקב תשמעון״ בא ללמד אותנו הבטחה חשובה של הקב״ה.
אם נשמור בקפידה אפילו את המצוות הקלות, אלו שדרך האדם לדוש בהן ב״עקביו״, אלו שרגילים אנחנו להמעיט בחשיבותן וכאילו עוברים אנו עליהן ברגלינו בלי להשגיח בהן, אם אפילו אותן נקפיד לשמור, אז נזכה להבטחות הכתובות בהמשך הפסוקים.
וכך כתוב ב״שערי תשובה״ אודות העבירות ה״קטנות״: ״אין לו להביט על קטנות העבירה, אלא יביט בגדלות מי שהזהיר עליה״.
הפסוק הראשון של הפרשה מלמד אותנו שההקפדה על הדברים שנראים לכאורה פחות חשובים, הם אלה שעושים נחת רוח מיוחדת לקב״ה, סוג של קשר אישי חזק, שעליו קיבלנו את ההבטחה ״ושמר ה׳ אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך״, ועוד המון הבטחות הכתובות בהמשך.
מי לא ירצה לקבל את כל הטוב המושלם הזה?
אם נצליח לשמור על הלא מובן מאליו, נקבל מהקב״ה עשרות מונים שלא מובנים מאליהם.
2:
חייב לשתף אתכם במשהו אישי.
לפני כמה חודשים פתח חברי היקר המוסיקאי קובי מירסקי קבוצת ווטסאפ בשם ״אומנים מסיימים ש״ס״.
עשרות מוסיקאים נרשמו ובמוצ״ש האחרון זכיתי לסיים כנציג הקבוצה את מסכת ״ביצה״ שבחרתי לעצמי, בתוכניתו של ישי לפידות ברדיו.
אמנם לא הצלחנו לסיים את כל הש״ס, אבל חלק ניכר ממנו אכן הצלחנו.
בסיומו של הסיום, הכרזנו מחדש על המבצע, אומנים מסיימים ש״ס בחנוכה, אלא שהפעם הגדלנו את מעגל הנרשמים וברוך השם הקבוצה תוספת תאוצה.
כשהגעתי הביתה, הדהדו בראשי דבריו של הרב מוטקה בלוי, שהתראיין ממש לפניי אצל ישי.
הרב בלוי דיבר על חשיבות לימוד התורה של בחורי הישיבה בתקופת בין הזמנים, בתקופה כל כך מאתגרת בה זקוקים אנו לשמירה רוחנית מוגברת.
מייד כשהגעתי הביתה, צילמתי סרטון בו אני פונה מעומק ליבי לבחורי הישיבה שיצטרפו אלי לעוד קבוצה של ״בחורי ישיבה מסיימים ש״ס״.
קשה לי לתאר לכם באיזו מהירות נכנסו אחד אחרי השני, לקחו על עצמם עוד ועוד מסכתות, לא עברו יומיים ואנחנו כמעט מצליחים להגיע לסיום הש״ס.
תודה לך קובי מירסקי, תודה לך הרב בלוי, תודה לך ישי, ותודה לכם עשרות בחורי ישיבה מהממים שלקחו על עצמם לפנות שעות יקרות של בין הזמנים בשביל ללמוד תורה, אשריכם ישראל, נפגש בחנוכה במסיבת סיום הש״ס.
3:
בסוף ספר ״שופטים״ יש סיפור מדהים, סיפור שיש בו מוסר השכל גדול.
הסיפור שלנו מתחיל במצרים, עת בני ישראל היו עסוקים בעבודות פרך קשות מנשוא.
באחד מסבבי פגישות ההתשה בין משה לפרעה, החליט פרעה החלטה מדינית להגביר את הסנקציות על עם ישראל, ושלח עם עבדיו מסר שמעתה והלאה הוא מפסיק לספק להם את חומרי הגלם לבנייה, והם צריכים להסתדר לבד.
ולא רק גזירה זו, אלא הוסיף עליהם את החיוב להספיק הכל באותו זמן למרות הקושי להשיג חומרי בניין.
פרעה איים שמשפחה שלא תעמוד בקצב הבנייה, ייקחו לה את ילדיהם הקטנים, וישימו אותם בין הלבנים.
בלית ברירה כל המשפחה הצטרפה לעבודה.
באחד הימים הצטרפה לעבודה אשה בשם רחל בת שותלח, היא הייתה בהריון, אבל לא הייתה לה ברירה אלא להצטרף לעבודה הקשה.
היא עמדה כמו כולם בתוך בריכות של חומר וטיט.
מרוב מאמץ היא הפילה את הוולד, שנפל ישר לתוך בריכת הטיט.
לא עזרו צעקות השבר שלה לעזרה, מרוב אימה ולחץ העבודה, המשיכו אנשים לעבוד רגיל ולא היה זמן אפילו לחלץ את התינוק, לא עברו כמה שניות והוא כבר היה מגובל בתוך הלבנים.
בדיוק הזדמן לשם משה רבנו, ושמע בכי חלוש מתוך אחת הלבנים, לתדהמתו הוא ראה תינוק מייבב בין הלבנים.
פנה משה בטענות לקב״ה, איך ייתכן שבגלל שליחותו אל פרעה קרה הדבר הנורא הזה שתינוק נמצא בין הלבנים, איפה הם הרחמים שכל כך זקוקים להם.
הקב״ה השיב למשה בתוכחה ושאל אותו ״האם אתה חושב שאתה מרחם יותר ממני?! הרחמים שלך גדולים מרחמי הבורא?! אם כך אתה סבור, לך ושלוף את התינוק״.
משה לא עמד בסבל של התינוק ושלף אותו מהלבנים.
לתינוק הזה קראו ״מיכה״, והגמרא אומרת שלכן קראו לו מיכה, שנתמכמך בבניין.
נקפוץ לתקופת השופטים, או יותר נכון התקופה ללא השופטים, תקופה שאיש הישר בעיניו יעשה.
אי שם בשומרון, גר בן אדם בשם מיכה.
מיכה היה הראשון שהעז להקים בית עבודה זרה לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל, ולא זו בלבד אלא שמיקם אותו לא רחוק ממשכן שילה.
כדי להגביר את זרם המבקרים עשה מיכה בית תמחוי שכל מי שרעב, יכול היה לבוא מתי שהוא רוצה לאכול חינם אין כסף, ואכן רבים פקדו את בית תמחוי זה.
כשהיו מסיימים לאכול ובבואם להודות למארח, היה מיכה מבקש מהם לסור לחצר ולעבוד עבודה זרה.
לאורחים שהיו אסירי תודה על האוכל לא היה נעים לסרב וכך גרם מיכה לרבים לעבוד עבודה זרה.
עובדת היות בית העבודה זרה של מיכה קרוב למשכן שילה, גרם שעשן קטורת הטומאה של מיכה מתערבב עם העשן הטהור של משכן שילה, וכך כשהפכו לעשן אחד מעורבב, טהור עם טמא הגיע עשן הקטורת לשמים, מה שהביא לקטרוג מאד גדול.
כשראו מלאכי השרת שעשן טומאה התערבב בעשן הקדושה, ביקשו רשות מהקב״ה להרוג את מיכה.
כאן הייתה תשובתו המפתיעה של הקב״ה שרק בגללה הבאתי את כל הסיפור הזה.
״הניחו לו״ פקד הקב״ה על המלאכים ״פתו מצויה אצל עוברי דרכים״
מיכה עשה מעשה פשוט אך אהוב על הקב״ה, הוא האכיל עוברי דרכים.
הסיפור ממשיך ומסתעף כשחיפש מיכה דמות חשובה שתעבוד אצלו בבית עבודה זרה, דמות של כהן שתעשה יחסי ציבור למקום.
כמובן שאף כהן מבני בניו של אהרון הכהן לא הסכים.
בלית ברירה חיפש מיכה אחר לוי ממשפחה חשובה שיעזור לו לרייטינג של המקום.
מיכה חיפש וחיפש ולבסוף מצא לא אחר אלא את נכדו של משה רבנו, אדם בשם יהונתן שהיה בנו של גרשום בנו משה.
יהונתן, נכדו של משה ניהל את בית העבודה זרה של מיכה במשך תקופה ארוכה במיוחד.
4:
מהסיפור המדהים הזה חייבים אנו ללמוד שתי נקודות חשובות לחיים.
אדם שדואג לעניים לאוכל, אדם שנותן צדקה למי שאין לו, לאותו אדם יש הגנה רוחנית מאד חזקה ששומרת עליו, הנה מיכה שבגללו חטאו רבים בעבודה זרה, היה רצוי אצל הקב״ה ״רק״ כי נתן אוכל לעניים.
כתוב שהצדקה שאדם נותן מלווה אותו לא רק בחייו אלא גם בעולם הבא, היא צמודה אליו לעולמים כשותפה תמידית.
הנקודה החשובה השנייה שכדאי ללמוד מסיפור זה, צריכים אנו לחיות עם אמונה עיוורת בקב״ה, שלכל מה שהוא עושה יש סיבה גם אם אנחנו לא רואים אותה.
הנה הקב״ה סיבב שהתינוק מיכה שעתיד להחטיא את עם ישראל, ימות וינצל מעבירה קשה זו.
אך משה התחכם, הציל את מיכה, מעשה שהשפיע על העתיד במאות שנים של עבודה זרה.
ולא רק מיכה אלא הנכד שלו עצמו בשר מבשרו של משה היה שותף אקטיבי לחטא הנורא.
מי שמורגל לחיות עם אמונה פשוטה, חייו הרבה יותר קלים.
חשוב לזכור שאמונה חזקה יכולה לרפא חרדות ולחצים שונים, אמונה אמיתית גורמת לנו להיות אנשים יותר טובים ורגועים.
5:
נמצאים אנחנו בתקופה מאתגרת במיוחד.
מגיפת הקורונה, הפגנות רבות, הממשלה על כרעי תרנגולת בואכה בחירות רביעיות, איומים מצפון ומדרום.
השבוע נמחק אזור שלם בנמל ביירות, טונות של חומר בלתי ידוע התפוצץ וגרם להרס וחורבן גדולים, הרג ופצע רבים מתושבי האזור, המוני נעדרים שלכאורה אין סיכוי למצוא את גופותיהם.
השאלה הנשאלת היא, איך אנחנו, עם ישראל צריכים להתייחס למה שקרה, אם בכלל.
הדילמה מתגברת לאור העובדה שראש עיריית תל אביב החליט להאיר את בניין העירייה בדגל לבנון ענק כאות הזדהות עם האסון שפקד אותם.
רבים מתקיפים את מר חולדאי ובצדק, הלא אמרו חכמינו ״כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים״.
שאול המלך הפסיד את המלוכה כי לא מחק לגמרי את העמלקים.
שאול הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, כעבור שנים ריחם על אתונות ואיבד את המלוכה.
אולי כדאי לתת עוד נקודת מחשבה אחרת לעניין.
הרי מלחמות סופן להסתיים בסופו של דבר, בימות המשיח נחיה בשלום עם כל העולם, וזה לא יקרה ברגע אחד, יהיה זה תהליך ארוך ומייגע.
לבנון מורכבת ממחבלי חיזבאללה אך גם ממשפחות טובות, נשים וטף שחלקם כנראה נגד הטרור, רבים מהם משוועים לשקט נפשי ולשלום.
לכו תדעו, אולי מעשהו האנושי/ההזוי של רון חולדאי בעקבות הפיצוץ המחריד, יחלחלו אט אט לתושבי לבנון להבין מי באמת נגדם.
אולי אדון חולדאי בעצם קירב אותנו עוד צעד לשלום עולמי, לביאת המשיח, אולי בעתיד נודה לו.
האם אני צודק? האם טועה? לאלוקים פתרונים ואני סומך עליו ורק עליו באמונה בסיסית, תודה אבאל׳ה, תודה על הכל.
סופ״ש מקסים
עמירן דביר (הלוי)