כשטל (שם בדוי, 34) חשפה לראשונה באוזני חברתה הדר מרדכי (28) את סיפורה המטלטל, זו לא האמינה לה. טל, שכיום מתגוררת במושב בשפלה עם שני ילדיה, גדלה בבית חרדי עם הורים שהתעללו בה ובאחיה. כנערה חייתה במשך תקופה ברחוב, עברה שני מקרים של אונס, התחתנה והתגרשה פעמיים והצליחה להשתקם באמצעות טיפול בבעלי חיים. "החיים של טל כוללים טרגדיה אחרי טרגדיה, ותמיד היה לי קשה להבין איך מאחורי הפנים המחייכות שלה מתחבאים סיפורים כל כך קשים", אמרה מרדכי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במוסררה, שהכירה את טל כשהשתיים עבדו יחד בתחנת דלק. כשחיפשה לאחרונה נושא לפרויקט הגמר שלה, החליטה מרדכי שהיא חייבת לעשות משהו עם סיפור החיים של חברתה. היא בחרה לאייר מתוכו רגעים משמעותיים, ואת העבודות היא מציגה בימים אלה ממש במסגרת תערוכת הבוגרים של המכללה. "רציתי לתעד את המסע של טל כדי להעלות מודעות, לעורר השראה, וגם בשביל סגירת המעגל האישית שלה".
טל מתרגשת כשהיא מתייחסת לפרויקט הגמר של מרדכי. "לא עם כל אחד יכולתי לעשות את זה, הדר מוכשרת ברמות", היא אומרת, "פתחתי לה דלת אל תוך הצלקות הכי גדולות שלי. זה כאילו היא נכנסה לתוכי וממש הוציאה ממני, באיורים שלה, את התמונות האלו. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש".
סיפורה הקשה של טל כפי שסיפרה אותו למרדכי מתחיל בבני ברק, במשפחה בת עשרה ילדים. "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שבע. ראיתי במכולת סוכריות נורא מגרות ושמתי בכיס. הגעתי הביתה וראיתי את המבט הכועס של אבא. רעדתי מפחד. הוא לקח אותי לחדר, נעל את החדר וסגר את כל החלונות והתריסים. הוא אמר לי להוריד את הבגדים ולשכב על הבטן על המיטה, עם הראש למטה, ואמא אמרה: 'עכשיו תחנך את הילדה, נולדה לנו גנבת. כפוית טובה וחסרת חינוך'. אבא שלף את החגורה מהמכנס, ואמר: 'מה את בוחרת, את הברזל של החגורה או את החגורה עצמה?'.
התחלתי לבכות ושמתי את הראש בסדין. הוא התחיל להצליף בי עם החגורה, ואני זוכרת שרציתי לצרוח מהכאבים אבל פחדתי שאם אצרח הוא יעשה יותר חזק. אמא אמרה 'יותר חזק' והוא המשיך, אני לא זוכרת כמה זמן. בשלב מסוים כבר צעקתי ובכיתי נורא ואז הוא אמר לי 'קומי תלכי מכאן' והלכתי לחדר. אחותי אמרה לי 'תראי מה אבא עשה לך בגב, הכל מלא בדם'. חיכינו שההורים ילכו לישון ואחותי הלכה להביא מגבת מהמטבח. היא ניסתה לנגב לי את הדם וזה כאב נורא.
"אמא אמרה 'יותר חזק' והוא המשיך, אני לא זוכרת כמה זמן. בשלב מסוים כבר צעקתי ובכיתי נורא ואז הוא אמר לי 'קומי תלכי מכאן'"
"בכיתה א' המורה ראתה שמשהו מטריד אותי והמליצה לי לכתוב ביומן. הייתי כותבת כל יום עד כיתה ו', וזה מאוד עזר לי. הייתי מחביאה את היומנים בתוך הכרית. יכול להיות שאחת האחיות גילתה את זה וסיפרה להורים, כי הם הפכו את החדר שלנו ומצאו את היומנים. חזרתי מבית הספר, ואמא לא אמרה לי שלום כשבאתי. היא אמרה לי לבוא לחדר. ראיתי את שני היומנים שלי, העבים והמלאים במילים בתוך סיר, היא זרקה לתוכו גפרור ופתאום להבה של אש. אני זוכרת את הצחוק של ההורים באותו הרגע. אחרי המקרה לא כתבתי יותר, הכל נחסם.
"אחותי הגיעה לדימום מוחי בגלל שאבא ואמא הטיחו לה את הראש בקיר, בגלל שהסתובבה עם חברה ממוצא מזרחי. אחי התקשר לסבתא שהם מטיחים לה את הראש בקיר. סבתא התקשרה למשטרה, לקחו את ההורים למשטרה ואת אחותי לטיפול נמרץ. מצאו אותה ללא הכרה. באו משטרה, אמבולנס, עובדות סוציאליות, פקידות סעד, פסיכולוגים. יום למחרת כולם נעלמו. ההורים היו עצורים ארבעים ושמונה שעות. סבתא הייתה בבית והכינה לנו ארוחת בוקר. היא אמרה לנו: 'זהו, יקחו אותם לכלא'. שמחנו והיינו מאושרים, שמנו מוזיקה ורקדנו. אחרי ארבעים ושמונה שעות ההורים חזרו הביתה, עם שוטר. הם השתחררו על תנאי. השוטר אמר שהם על תנאי, ובכל רגע של מצוקה אנחנו צריכים להתקשר 100 והם באים. מאז הם פחדו להרביץ, אבל הייתה אלימות מילולית.
"הייתי בורחת לדמיון, לשקט, למקום בטוח. אני זוכרת אותו ממש טוב, זה היה מן כפר כזה, מרחבים של ירוק, תרנגולות וברווזים מסתובבים להם בחופשיות, והיה לי סוס לבן יפה. לא הייתי רוכבת עליו אבל הייתי מדברת אליו המון.
"שלחו אותי למרכז גמילה. הייתה לי שם סוסה לבנה שתמיד הייתי רוכבת עליה ומאוד אהבתי אותה, והרגשתי כאילו אני מכירה אותה. ואז נזכרתי שהיא הייתה כמו הסוס הזה שתמיד דמיינתי שהיה לי. הבנתי שהגשמתי חלום אחד! עשיתי שם טיפול לנפש ויצאתי משם בן אדם חדש".
היום טל לא נמצאת בקשר כמעט עם איש מבני משפחתה, פרט לשני אחים ולדודה שהייתה לה כמו אם. הורייה מעולם לא נשפטו על מעשיהם ולא ריצו מאסר. כיום, היא אומרת, החיים במושב עם ילדיה הם מעין הגשמת חלום עבורה. מדי פעם היא מרצה לקהלים שונים ומספרת את סיפור חייה: "השאיפה שלי היא להעביר את המסר שאסור אף פעם לוותר על האופטימיות ועל הרצון לחיות. לא משנה מה אתה עובר בחיים, החיים קצרים וצריך למצות אותם כל יום מחדש על הצד הטוב ביותר".