במוצאי השבת לפני שבועיים לבש זיו שילון את בגדי הספורט והתחיל לרוץ. יצא מביתו שבמתחם צמרות, על גבול הרצליה ורמת השרון, ורץ יותר מ־16 ק"מ עד כיכר רבין, שם נערכה הפגנת תמיכה בעסקים שנפגעו במשבר הקורונה. הוא הגיע כעצמאי שהכנסתו נפגעה, כישראלי שרוצה להביע סולידריות וכפעיל חברתי שרוצה לתמוך ולעזור לנזקקים.
את דרכו חזרה הביתה עשה בטרמפ עם חברים. רק למחרת הבין עד כמה ההפגנה, שהוא ראה כמפגן של סולידריות, נתפסה כבעלת אופי פוליטי ואלים.
"פתאום נתקלתי בתמונות של אלימות ובקריאות לעלות לבלפור עם לפידים", הוא אומר היום, אחרי הפגנות נוספות שקיבלו אופי אלים עוד יותר. "אתה אומר לעצמך, למה? יש פה משבר שלא שייך לשום צד פוליטי. היה פה משהו מדהים, מפגן ששייך לכולם, לשמאל ולימין. לכולם, שזאת מילה שכמעט התאיידה מהלקסיקון הישראלי. ופתאום מייחסים את ההפגנה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. ואז באה ח"כ אסנת מארק ואומרת שהיא ראתה שם 'שמאלנים ושמאל רדיקלי שבא ואמר דבר אחד: רק לא ביבי'.
"וזה שיגע אותי. אני איש ימין. לומר דבר כזה, כשהיו שם אנשים משני הצדדים של המפה הפוליטית שבאו לזעוק את זעקתם, זה נשמע כמו ניסיון לעשות דה־לגיטימציה להפגנה. לנסות להפוך את ההפגנה להפגנה פוליטית, כשזה לא המצב".
שילון פרסם סרטון תגובה, שזכה ליותר מ־700 אלף צפיות. "אני לא אנרכיסט", אמר, "אל תשסו אותנו זה בזה".
שבועיים אחרי, הכעס עדיין בוער בו. הוא מרגיש שהשסע בעם גדול מאי פעם. "במחאה עממית צריך להתחשב בדעה של כל הצדדים. יש את אלה שיאמרו שבין פגיעה באוכל שלהם בצלחת לפגיעה בכבוד של ראש הממשלה, הם מעדיפים שלא יהיה להם אוכל בצלחת. מצידם, ברגע שאתה מעביר ביקורת על התנהלות הממשלה, אתה הופך להיות פסול. מהצד השני, יש את אלה שאומרים שכל ההתנהלות והקשיים קשורים לראש, ואם אתה רוצה שינוי, אתה חייב לבקר פרסונלית את ראש הממשלה.
"כמי שמנסה לגשר בין הצדדים האלה, אני מקבל ריקושטים גם מהימין וגם מהשמאל, וזה פוגע. אני מוצא את עצמי רוצה למחות, אבל לא יכול למחות, כי אני לא רוצה לערב פוליטיקה. וזה מצב נורא, כי העם בבעיה. אני רוצה להביע את המחאה, אבל גם לסמוך על המנהיגים שלנו ועל משרדי הממשלה, שייקחו את המנדט ויעשו את המקסימום למען הציבור הישראלי".
• • •
הוא מדבר מהר. ככל שהוא שוטח בלהט את כאבו, כך תנועות ידיו הופכות מהירות וחדות יותר, כמעט משכיחות שהידיים כמעט לא שם. שמונה שנים חלפו מאז נפצע קשה בשתי ידיו באוקטובר 2012, במהלך פעילות מבצעית בעזה. הוא היה אז מ"פ בגבעתי בדרגת סרן, ביום האחרון בתפקיד. "הפעילות היתה חוצת גדר, נכנסנו ויצאנו לשטח הרצועה כדי לפתוח ציר", הוא משחזר. "בסוף הפעילות ירדתי לגדר כדי לפתוח שער ולאפשר לכוחות שעבדו בתוך הרצועה לחזור לשטח ישראל, ואז התפוצץ עלי מטען וריסק לי את שתי הידיים.
"עפתי אחורה, נפלתי לבור, אבל הבנתי שאם אני לא מוציא את עצמי משם, באים לחטוף אותי. קמתי, הרמתי את הנשק ואת מה שנשאר מיד ימין ומיד שמאל, והתחלתי ללכת. אמרתי לעצמי, אני בטח אעשה כמה צעדים ואז אפול. אבל האדרנלין נשא אותי 250 מטר, לנקודה רחוקה מאוד מהגדר".
הוא פונה לסורוקה כשהוא עדיין בהכרה. עבר 17 ניתוחים, ובהם ניתוח שבו חוברה מחדש ידו הימנית. הוא איבד בה את התחושה מהמרפק עד כף היד ומסוגל להזיז רק את הזרת. במקום ידו השמאלית הותקן תותב, שמאפשר לו להכין חביתה, להקליד במחשב, לחבק את הילדים. "עם הזרת אני מסמס, עם התותב ביד שמאל אני עושה את כל השאר", הוא מחייך.
מאז תקופת השיקום הספיק שילון (32) להקים משפחה, לסיים תואר במשפטים במרכז הבינתחומי, להקים כמה חברות סטארט־אפ, לייסד תוכניות ופרויקטים למען לוחמים פצועים ונוער בסיכון ולהשתתף בפעילויות חברתיות רבות.
את ההרצאות שלו על הבחירה בחיים ועל ההתמודדות עם פציעה החל עוד בתקופת השיקום. עד הקורונה היה מרצה פעמיים־שלוש בשבוע בתשלום, ומוסיף הרצאות בהתנדבות לנוער בסיכון וליחידות צבאיות. עומד מול קהל של מאות ומספר על הפציעה, על השיקום, על תחרות איש הברזל שבה השתתף לפני שנתיים, ועל הדרך הארוכה שהוא עושה בכל יום כדי להיות מי שהוא.
• • •
בשבועות האחרונים הוא מסיים את היום מותש. שוהה ימים ארוכים במשרד בתל אביב, עובד על חברת הסטארט־אפ שהקים עם שני שותפים, POLLI. "זו חברה בתחום המימון, שנשענת על יחסי גומלין בין חברות. רק לפני שבועיים יצאנו לגיוס הון, אחרי שהשקענו לא מעט כסף מכיסנו ואין לנו רווחים. הכל עדיין בשלבים התחלתיים". נוסף על כך, הוא מגייס תרומות למשפחות במצוקה.
אנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת. במבואה של ביתו פינת עבודה עם ספרייה ושולחן, שלצידו תמונה של שילון במדי צבא. בסלון פזורים משחקים של הילדים. טרמפולינה קטנה שהתווספה בימי הסגר, כדי שהילדים יוכלו לשחק גם בבית, וגם אופנועי צעצוע. מעל פינת האוכל תמונה גדולה שלו ושל אשתו עדי.
הוא אוכל לבדו את החביתה והסלט שהכינה לו עדי, תוך כדי שיחות בפייסבוק והודעות ווטסאפ שבהן ינסה לעזור לאנשים. אחר כך עובר בחדרים ומביט באהבה בילדיו הישנים, שירה (5) ויהונתן (3). שירה נולדה לבקנית וכמעט אינה רואה, וזיו אומר שעכשיו, כשהיא מתחילה לגלות שהיא צריכה להתאמץ יותר מאחרים, הוא ועדי מדגישים בפניה כל הזמן שאפשר לעשות הכל, למרות המוגבלות.
את עדי (31) מגדיר שילון כ"עמוד התווך שלי". היא סיימה השנה את ההכשרה בלימודי הדרכת הורים במכון אדלר, ובשנה הבאה תתחיל להדריך, כחלק מההתמחות. פעמיים בשבוע, בימים לא קבועים, הוא חוזר הביתה מוקדם, ושניהם מניחים את הטלפונים בצד ומבלים זמן איכות עם הילדים.
"בכל בוקר אני אומר תודה לאל. תודה לאל שהילדים שלי בריאים, תודה לאל שאני מתעורר ליד האישה שאני אוהב. שירה היא גיבורה. מהיום שהיא נולדה ב־2015, והבנו שנצטרך להתמודד עם האירוע הזה, אמרנו שנוכיח לה שהמוגבלות לא מגדירה אותנו. מה שמגדיר אותנו זה מה שאנחנו עושים עם המוגבלות ולמרות המוגבלות. לא העובדה שאנחנו רואים פחות טוב, שיש לנו שיער בצבע אחר או שאין לנו ידיים. אני מוכיח לה את זה כל הזמן. והיא מהממת וסופר בוגרת".
חיוך גדול נסוך על פניו כשהוא מספר על יהונתן ועל החלום ללמד אותו לשחק כדורגל. "כל החיים חלמתי ללמד את הבן שלי לשחק כדורסל, כי תמיד שיחקתי כדורסל. אחרי שנפצעתי הבנתי שהיכולת הזאת נלקחה ממני, אז אני אלמד אותו כדורגל. הוא ילד מדהים, והוא נותן לשירה כל כך הרבה ביטחון".
את השפעות הקורונה זיו ועדי הרגישו עוד לפני שהתחיל הגל הראשון. ב־3 בפברואר הם טסו לחופשה זוגית בתאילנד והשאירו את הילדים עם המשפחה. כשהחלו השמועות על וירוס מסתורי, הקדימו את החזרה מתאילנד בשלושה ימים, ושבו ב־10 בפברואר.
שבועיים וחצי לאחר מכן, ב־4 במארס, שירה עברה בשניידר ניתוח לטיפול בשקדים מוגדלים ובחסימה חלקית בדרכי הנשימה, שאיתה נולדה. היא אושפזה ליום וחצי ושוחררה. אלא שאחרי שבוע אובחן הרופא המרדים כחולה קורונה, וכל בני המשפחה התבקשו להיכנס לחמישה ימי בידוד. כשהסתיים הבידוד, התחיל הסגר הכללי בישראל.
"כבר כשחזרנו מהחופשה הבנו שזו מציאות חדשה", הוא לוקח נשימה עמוקה. "אז עוד לא אמרו למי שחוזר מתאילנד שהוא צריך בידוד, אבל אנשים ששמעו שהייתי שם התחילו לבטל הרצאות. התחילו לחשוש. לכל אחד שהתקשר אמרתי, 'מובן, אין בעיה, הבריאות לפני הכל'. אבל חשבתי לעצמי, מה יש להם? מי מבטל הרצאה שלושה ימים לפני? זה לא הגיוני.
"חשבתי שזה ייקח שבוע, שבועיים, שלושה, אמרתי שלא אסכן אנשים. אבל זה לא נגמר. מחודשים עמוסים בהרצאות, עברתי כמעט לאפס הרצאות. זו היתה טלטלה גדולה. ההרצאות היו מקור הפרנסה העיקרי שלנו, והוא צנח ב־90 אחוז.
"ביום הזיכרון העברתי הרצאה בזום. אנשים הקשיבו, אמרו לי שנהנו, אבל לי זה היה ממש קשה. קשה להעביר חיים שלמים דרך מסכים. כי כשאתה שם את החיים שלך על מגש, אתה רוצה לעשות את זה בצורה הכי טובה שיש. אתה רוצה להיות מקצוען.
"למי שרגיל להרצות בפני קהל, קשה להעביר את אותה התחושה מרחוק. הזום לא מעביר את המסר האישי שאני רוצה ויכול להעביר - של התגברות, של עשייה, של כוח. אז נושא ההרצאות ירד מהפרק, לתקופה שאף אחד לא יודע מתי היא תסתיים".
שילון מצא את עצמו נלחם למען עצמו, וגם למען אחרים. "ראיתי את המשפחות שניתקו להן את החשמל, שאין להן כסף לקנות אוכל לילדים, שאין להן יכולת לעבוד. גייסתי עבורן כסף, קישרתי ביניהן לבין אנשים שרוצים לתרום. כשפורסם הסיפור של יובל כרמי, בעל דוכן הפלאפל מאשדוד, נסעתי אליו וקניתי 150 מנות, וחילקתי לחסרי בית באזור תל אביב.
"אחר כך גייסתי תרומות ורכשתי מנות פלאפל מ־200 פלאפליות ברחבי הארץ, והעברתי אותן לעמותות שמסייעות לנזקקים. ככה גם סיפקנו פרנסה לאותם דוכנים וגם סיפקנו אוכל למי שזקוק.
"במקביל, פניתי לחברת CR קשרי קהילה ולשני מתנדבים שיזמו איתנו את הפרויקט, והם פנו לחברות גדולות במשק ברעיון לערוך אצלן 'הפנינג פלאפל'. בסך הכל נקנו באותו יום מנות בכ־300 אלף שקלים".
מה אתה עושה עכשיו, בלי הכנסות?
"אני עוד בסדר, כי יש לי כרית ביטחון. אני מקבל תמיכה ממשרד הביטחון כנכה צה"ל, ויש לי כסף בצד מעבודות קודמות. התשלומים שקיבלתי על הרצאות נפרסים עד אוגוסט, אז עדיין יש לי אוויר לנשימה. באופן אישי, אני כל הזמן בתחושה שאני חייב עכשיו לייצר מה שיותר ולדאוג למשפחה שלי. אם, חלילה, נגיע למצב שבו לא יהיה, אין לי בעיה לעבוד בכל עבודה שאוכל כדי להכניס כסף הביתה".
• • •
האמירה של צחי הנגבי, ש"אין באמת אנשים רעבים", הרגיזה אותו. בעקבותיה החל שילון לפרסם, ללא פרטים מזהים, סיפורים כואבים של אנשים רעבים ללחם, שפונים אליו. "כל פוסט כזה עושה חיבור בין אנשים שרוצים לתרום לאנשים שזקוקים לתרומה", הוא אומר בהתלהבות. "חלק מהכסף מגיע מתורמים מחו"ל, חלק מאנשים פרטיים, חלק מחברות. חלק מהאנשים פונים אלי, אל חלק אני פונה. כולם נרתמים".
כך, למשל, פרסם את סיפורו של גבר בן 57, שעבד בתחום החתונות, ולפעמים לא נשאר לו כסף לאוכל. או של בחור בן 26, אב לשלושה, שסיפר לו שהוא נאלץ לעיתים לוותר על הארוחה שלו כדי שלילדים יהיה מה לאכול.
"סידרנו לשני האנשים האלה עבודה, וגם תרומות של מזון. זה מראה איזה כוח נהדר יש לרשתות החברתיות כשמשתמשים בהן נכון, ולא כדי להפיץ דברים רעים.
"אני ורונאל חוטא, המנהל האופרטיבי בחברת ההרצאות שלי, יוצרים מאז הקורונה הרבה פרויקטים של עזרה לאנשים. אנחנו מקבלים כל הזמן הודעות מאנשים שזקוקים לעזרה ומנסים לעזור.
"אסור לשכוח שיש פה בעיה ארוכת טווח, והיא לא רק של אנשים במצב סוציו־אקונומי נמוך, שלא עומדים בהלוואות ובתשלומים, אלא גם של אנשים שצריכים לחתוך פתאום את איכות החיים. אנשים שהתרגלו לחיות ברמת חיים מסוימת ולא יכולים לשנות אותה בתוך יום.
"אם העסק שלך נסגר בבת אחת, ובמקרה הטוב את רואה תגמול בפעימה הראשונה או השנייה, או כמה חודשים אחרי הסגירה, את לא יכולה לעשות מייד התאמה לסגנון חיים חדש. את לא יכולה בן־רגע לעבור לדירה קטנה יותר, למכור את האוטו, להוציא את הילדים ממסגרות כדי לחסוך כסף. כל ההתאמות האלו לוקחות זמן, ועד שאנשים יצליחו לעשות אותן, הם בבעיה. זה לא משבר שנוצר בגלל פער מעמדות".
כשהתחילו קולות הזעקה של המגזר העסקי, ונקבעה הפגנה לשבת, 11 ביולי, החליט שילון שהוא רוצה להצטרף למחאה. להשמיע את הקול שלו, בעל העסק העצמאי שהכנסותיו נפגעו בעקבות המשבר, וגם את קולם של אחרים במצבו.
"בגל הראשון, כשהפיצוי הכלכלי לא זז, דיברתי עם הרבה עצמאים, ואמרנו שזה מובן שדברים כמו מענק או פיצוי לוקחים זמן. אני הרגשתי שזה בסדר, כי המערכת עדיין מתרגלת למשהו חדש. אמרתי שצריך לתת לממשלה זמן לפתור את הדברים.
"אבל היום, כשאנחנו כמעט חמישה חודשים בתוך האירוע ואין פתרון באופק, אנחנו מצפים שמשרדי ממשלה יקלו את הביורוקרטיה בצורה מקסימלית כדי לאפשר להחלטות לצאת לפועל. הייתי שותף לשיחה של ראש הממשלה עם מנהלי עסקים מתחומים שונים, וראינו את הפער בין מה שראש הממשלה רוצה להשיג לבין הזמן שהמערכת יכולה להוציא לפועל את הדברים.
"אבל הזמן הזה כבר לא משנה, הציבור בכל מקרה צריך לדעת שיש לו מענה. כשנותנים מענקים לכל בעלי העסקים הערפל אולי מתפזר, אבל עדיין יש פה סקטור שלם של עצמאים שמשלם ארנונה, משלם שכירויות וצריך לעמוד בהלוואות, והם לא מצליחים להחזיק את הראש מעל המים.
"אמרתי שאני חייב לצאת ולהזדהות עם האנשים האלה. אני לא רעב לפת לחם, אבל חשוב לי להזדהות איתם, גם כבעל עסק שהפסיד 90 אחוז מההכנסות וגם כאדם שמסייע למשפחות ברמה החברתית הלא פורמלית. כי אני יודע שהזעקה הזו היא זעקה אמיתית.
"היו כאלו שבאו ואמרו, 'מה אתה צועק? כל עוד יש לך אוכל, אין לך זכות לצעוק'. אבל אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו לכולנו לא יהיה אוכל. אנחנו רוצים להגיע למצב שבו הממשלה תוכל לדאוג לנו לפני".
הוא איש של סמלים. אז, כשנפצע באוקטובר, פונה לבית החולים כשהוא מכוסה בדגל ישראל. גם בתחרות ה"איירון מן" רץ אל קו הסיום עם הדגל. עכשיו הוא נושא את דגל האחדות. מספר בלהט על הפילוג שהיה פה לפני כשלוש שנים, בתקופת המשפט של אלאור אזריה. מתכווץ כשהוא נזכר כמה כאב לו לשמוע את שנאת האחים שהיתה כאן, כשהקש ששבר את גב הגמל היה הקיצונים ששרו לרמטכ"ל איזנקוט "גדי, גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר". שילון ארגן אז הפגנת תמיכה ברמטכ"ל בכיכר רבין.
"אני אומר בריש גלי: אני ימני", הוא מזדקף. "אני ימני ברמה החברתית, הכלכלית והמדינית. ימין מתון. אבל הצבא הוא הדבר הכי קדוש בעיניי. אז שידברו ככה למפקד שלי? על זה הוצאתי אנשים לרחוב וארגנתי מפגן תמיכה. זה היה מרהיב. אנשים היו מאופקים, הביעו תמיכה, כבוד.
"היו כמה אנשי ימין שהתפרצו לשם ועשו פרובוקציה. טענו שההפגנה היא כאילו נגד ישראל, כאילו ארגוני שמאל השתלטו על ההפגנה וכאילו הפכתי לשמאלני, שזו אגב לא מילת גנאי בעיניי. קיבלתי הודעות נאצה בפייסבוק. כתבו, 'חבל שהאירוע שלו לא נגמר אחרת'. דברים מזעזעים. קללות שלא נעים לחזור עליהן.
"לא הצלחתי להבין מאיפה כל הרוע הזה. עניתי לאחד מאלה שכתבו לי שאני רוצה לדבר איתו, והוא שלח לי את מספר הטלפון שלו. צלצלתי אליו ושאלתי אותו למה, מאיפה מגיע כל הרוע הזה, הרי אני מנסה להעביר מסר של אחדות. בסופו של דבר, הוא התנצל, אמר שלא הבין שהמסר שלי לא קשור לפרשה אלא לקריאות נגד הרמטכ"ל.
"אחרי האירוע הזה נכנסתי לשבלול שלי. הפסקתי לדבר בפומבי ולכתוב על אירועים שמטרידים אותי. עד שפרצה המלחמה הזאת".
• • •
"מלחמה", הוא חוזר שוב על המילה האחרונה, מרים את ידיו באוויר בחיוך מתנצל. לוחם בנשמתו, שמשווה את רוב הסיטואציות בחייו ללחימה צבאית. את בעלי העסקים שלא יודעים מתי תגיע המכה הבאה הוא משווה לחיילים בסוף מסלול, שאחרי כמה ימי ניווט ארוכים, יודעים שעוד צפויה להם פקודה בהפתעה. והפקודה הזאת היא לנווט ולטפס על הר תבור.
מהממשלה הוא מצפה להתנהל באחריות ולא ב"נוהל תקלה", כדבריו, נוהל שמתעדכן מרגע לרגע, בלי תוכנית ארוכת טווח. ז'רגון צבאי שקשה להוציא מהדנ"א שלו. ואולי זו דמות הקצין, שהובילה אותו שוב להוביל.
"החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה בשביל המדינה. איבדתי שתי ידיים בגלל השמירה על המרקם האחיד של מדינת ישראל. ואני בא ממקום כל כך שורשי של אהבה גדולה למקום הזה, שאני לא יכול להישאר אדיש למצב שבו אני רואה שרף השנאה עולה על גדותיו. אני מרגיש שהעם שוב מפולג, אולי יותר ממה שהיה בתקופת אלאור אזריה. וזה נורא.
"אני לא יכול למחות על מדיניות כשלוקחים אותי למקום של פוליטיקה. מה שמעניין כרגע את רוב האנשים זה לא הפוליטיקה, אלא היכולת לשרוד. לדעת שהם יוכלו להתקיים ולהתפרנס, גם אם ברמת החיים זה לא יהיה דומה למה שהכירו.
"אלה שבאים לבלפור או לתל אביב ומבעירים צמיגים ומתקוטטים עם שוטרים, פוגעים בנו, והח"כים משתמשים בהם בתור נשק להשתקת הציבור. אני חושב שאפשר להביע מחאה בלי אלימות. להגיד 'תזרימו כספים', 'תעזרו לנו', 'אל תהיו מנותקים'. אלו אמירות הגיוניות. אבל להגיד 'ביבי תיכנס לכלא' או לקרוא קריאות גזעניות, זה לא לגיטימי.
"כל אירוע שיש בו אלימות מילולית או מסיתה, או אלימות פיזית, פוגע ברוב המוחץ, שבסך הכל שואף לקבל ודאות. שואף לדעת שמחפשים בשבילו פתרונות, אפילו מרחיקי לכת, כמו הקפאת ארנונה. עיכוב בתשלומי מסים. הרי גם ההקפאות של המשכנתאות תכף יסתיימו, ואנשים לא יעמדו בתשלומים. וזה מה שאנחנו מבקשים: שברגע שמודיעים שיש הגבלות, יודיעו גם מה בעלי העסקים עומדים לקבל.
"לי כעצמאי אין שום אינטרס שהממשלה תיפול עכשיו. מה, עכשיו, בתוך המשבר הזה, תהיה תעמולת בחירות באינטרנט וברדיו ובטלוויזיה? יוציאו עוד 4 מיליארד שקלים בתקופה שבה אנשים רעבים ללחם? נראה לי הזוי".
• • •
גם עכשיו, כמו אז, אחרי מפגן התמיכה ברמטכ"ל, הוא קיבל נאצות.
"אני חוטף גם מימין וגם משמאל. מימין אומרים לי שאני חריף מדי, משמאל אומרים לי שאני פחדן וטפלון, מצפים שאבוא באמירות קיצוניות יותר נגד הממשלה. היום מישהו שלח לי הודעה בפייסבוק: 'אתה חלאת המין האנושי'. כתבו לי, 'אתה מלקק לכל השמאלנים', והוסיפו מילים לא יפות. מישהו גם כתב לי שאנחנו 'דמויי נאצים ומעוררי אנרכיה' בגלל שיצאנו להפגין.
"אני אדם שמונע מאנשים. אחרי הפציעה התגובות החמות של האנשים הרימו אותי. הפעם הראשונה שבה הרגשתי כמו בן אדם היתה בהרצאה במחלקה לפסיכולוגיה בבינתחומי, ביולי 2013. הייתי עדיין באשפוז, חבר מהיחידה שלמד בבינתחומי לקח אותי להרצות שם. סיפרתי את הסיפור שלי, ואנשים באו אלי ואמרו, 'וואו, נתת לי איזה אופק להתמודד עם החיים במשבר הקטן שלי'.
"אני יודע שהאור הכי גדול שלי בחיים, מלבד הילדים ואשתי, זה מה שאני מקבל מאנשים. אני מקבל את התחושה שיש לי תפקיד, למרות שנפצעתי ואין לי נשק יותר. זה המנוע המרכזי שלי. אנשים חייבים להבין שאני זיו של היום בזכות מה שעם ישראל נתן. בזכות התמיכה בארץ ובחו"ל הצלחתי לעמוד על הרגליים, ועכשיו אני נותן בחזרה מה שאני יכול.
"אבל כשאני קורא ושומע את הקללות כלפיי, זה קורע לי את הלב. מביא אותי לפעמים אל סף דמעות וגורם לי לחשוב למה אני צריך את זה. למה אני מתערב".
יש שאומרים שאין דבר כזה, מחאה עממית שמנותקת מפוליטיקה.
"אני יכול להבין את האמירה הזאת. היא באה מהתפיסה שהאחריות מוטלת על מי שיושב בראש הפירמידה. אבל הדרישה כאן היא לקבל סיוע, לא להפגין שנאה. גם ככה יש משבר. ובמחאה עממית צריך להתחשב בדעה של כל הצדדים.
"בהפגנה שבה הייתי בכיכר, לפני שבועיים, באנו לבקש מהממשלה תוכנית שתאפשר לבעלי העסקים להבין מה יהיה איתם מחר. אנשים עלו לבמה וסיפרו על הקשיים. מדריכת טיולים שהפסיקה לעבוד, שחקנית, לוחם לשעבר שסגר עסק. היתה תחושה של הזדהות, לא של הפגנה פוליטית.
"ואז מגיע קומץ של אנשים, וזה קומץ, ולוקח את האירועים לאלימות. אני ראיתי בעיניים אנשים שהם מצביעי ליכוד, שאומרים שהמצב שלהם לא טוב, אבל הם לא נגד ראש הממשלה. הם רוצים שיעזרו להם. כשהופכים את ההפגנות לפוליטיות, לוקחים מחלק גדול מהעם את הלגיטימציה להשתתף בהן. זה מונע מאיתנו לשלב ידיים". כף ידו החסרה מחבקת את הכף הקפוצה.
השאלה היא אם מחאה שקטה יכולה להיות אפקטיבית.
"אני מבין את אלה שאומרים שבלי רעש יוצא מגדר הרגיל אי אפשר לחולל מחאה. מתי ראית הפיכה שקטה? אבל אני לא רוצה הפיכה. לא רוצה תמונות של מלחמת אחים, של מכות בין שוטרים לאזרחים. אני רוצה מסר אחד ברור ונקי, שיעבור בצורה אלגנטית. תנו לנו אפשרות לקבל ודאות, שנדע מה קורה, כדי שגלגל העסקים לא יקרוס".
אז לא יראו אותך בהפגנות הבאות?
"אני לא אפסיק לזעוק את הזעקה ששייכת לכל עם ישראל וללוות את האנשים בשטח. אבל במקום שבו יהיו אלימות והסתה, לא אשאר".
עכשיו הוא מנסה לנצל את הזמן לטובת יוזמות חדשות וישנות. מתעסק בפיתוח הסטארט־אפ, התחיל לכתוב ספר על חייו שאותו תמיד רצה לכתוב, פיתח ביגוד לבעלי מוגבלויות שנמצא כרגע בייצור, וגם הוסיף קונספט חדש להרצאה: כלים להתמודדות עם אתגרים ושינויים בחיים.
"אני תמיד אומר שגם כשיש הרבה דברים רעים, כל אדם יכול למצוא נקודת אור ולהיאחז בה. היכולת להרחיב את נקודת האור הזאת תהיה משמעותית יותר אם כל המערכת, כולל המנהיגים, וח"כים, ומובילי דעת קהל, יעצימו את הטוב במקום את הרע. שואלים אותי מה האינטרס שלי לעשות כל הזמן, אז זה האינטרס שלי. הרצון לדעת שהצלחתי לסייע למישהו.
"גם את איש הברזל עשיתי בשביל אחרים. בכל בוקר קמתי וקיללתי ואמרתי שאני שונא לרוץ, אבל קמתי ורצתי ועשיתי את כל התחרות, כדי להראות לכולם שהנכות לא מגדירה אותי. שאנשים אחרים יבינו שאפשר לעשות, למרות הכל".
הציעו לך להצטרף לפוליטיקה?
"כן, ואין לי עניין בזה, בטח לא בשנים הקרובות. אני אדם פרטי. אני לא נמצא בכובע של נבחר ציבור, שמחויב לתת דין וחשבון על הדברים שהוא אומר. המנהיגות שאני מנסה להפגין היא ממקום לא פורמלי, של דאגה לחברה הישראלית.
"אני גדלתי על ערכים של אחדות, אהבה, תמיכה הדדית, ולא של מלחמה, כוח והרסנות. אלו אמות המידה שהנחלתי ללוחמיי במהלך השירות, ואלה המסרים שאני רוצה להעביר, גם כשיש לי ביקורת. אם אני לא מצליח בזה, אני מרגיש חור בלב".
בטווח הרחוק יותר, יש סיכוי שנראה אותך באחת המפלגות?
"אדם צריך לקבל החלטות על פי אמות מידה שהוא הגדיר לעצמו. יש אנשים שקופצים על העגלה כשיש להם את האפשרות לקפוץ עליה, וממריאים איתה. ויש את אלה שהולכים לפי סולם כרונולוגי של יעדים. אני רוצה להגשים יעדים, לא לקפוץ על העגלה כי היא נמצאת כאן.
"אני לא מתאים לפוליטיקה, כי אין לי עור של פיל. אני רגיש מדי. אבל אני לא אפסיק לקחת אחריות ציבורית, גם אם קשה לי".
