אפשר כבר לקבוע בוודאות שחלק גדול מאיתנו יצטרך להחליף מקצוע. זה יקרה בעתיד הקרוב פחות או יותר. אבל זה יקרה. ולכן אפשר גם לקבוע שמי שנוטה להפוך את הקריירה שלו לזהות ולמהות העיקריות של חייו, עלול למצוא את עצמו בבעיה קשה.
לאחרונה אני חושב די הרבה על הבוקר המוזר ההוא מלפני 22 שנה. היינו זוג טרי מאוד ללא ילדים או פרוטה והתגוררנו בדירה ישנה ומתפוררת. היא לא היתה עתיקה מספיק כדי להיחשב וינטג', ולא חדשה מספיק כדי להיות נוחה. היו שם המון חוטי חשמל, צינורות, אלתורים וסתם תיקונים מכוערים שהתפתלו לאורך הקירות הפנימיים ויצרו איורים מוזרים.
אפשר לומר שכל עוד הבן אדם צעיר הוא יצליח להפוך כל פלולה לנקודת חן, וכך בדיוק היה. היום לא הייתי מגדל שם תרנגולות, אבל אז חשתי את עצמי בר מזל.
בין היתר, היה שם העניין הזה שאפשר להגדיר אותו בפשטות "שעון חשמל בתוך הבית", שפירושו האמיתי הוא ביקור חודשי ודי אינטימי של נציג חברת החשמל. אפשר לסמוך עליו שהוא יגיע בשעות מוזרות, כמו אליהו או סנטה ק', אבל בניגוד אליהם לא ישאיר מתנה. אדרבה, הוא יציץ בנתוני הצריכה, ואת מה שירשום בפנקסיו כולנו נראה בחיוב הבא.
דפיקות עזות בדלת הקפיצו אותי בבהלה מהמיטה. הצצתי בשעון ונחרדתי לגלות שעוד לא שבע! אחרי שנולדים הילדים, שבע היא שעה סבירה באמצע היום. באותם ימים זה היה לגמרי אתמול. הרשו לי לציין שאני זוכר בפירוש ששמתי איזו גומייה על רעמת השיער - שעת הבוקר היא הצד האפל של מגדלי השיער - ופתחתי לאורח הנבוך.
איש חברת החשמל מלמל משהו לא ברור בין "בוקר טוב" לבין התנצלות וניגש בצעדים בוטחים לעבר ארון החשמל. רציתי להביע את התרשמותי מחושי ההתמצאות החדים של המקצוען, ומצד שני הייתי צריך לקפוץ לחדר ולהרגיע את גרושתי לעתיד שהכל בסדר, ואולי גם להציע קפה מנומס.
ואז זה קרה. זיהיתי אותו. למרות שעת הבוקר וההשכמה המפתיעה, ידעתי לנקוב בשמו. הוא היה כדורגלן מפורסם, ולא מהעבר הרחוק. לפרק זמן מסוים היה גם מלך שערים. זכרתי גולים יפהפיים שהוא הבקיע כחלוץ. אבל עכשיו הוא עמד עם מחשבון יד מול ארון החשמל הפתוח בדירה השכורה שלי והעתיק מספרים.
"תגיד, אתה מי שאני חושב שאתה?"
הוא ענה לי בלי קול ובזבז עלי חצי חיוך מר.
"אז מה אתה עושה בדיוק מול שעון החשמל שלי?"
מלך השערים לשעבר משך בכתפיים. "ככה זה", אמר ביובש ושיחק קצת בכפתורים. ראיתי שמצד אחד הוא שמח שמזהים אותו וזוכרים לו, ומצד שני לא כל כך נעים לו להיחשף כך. רציתי להציע לו להוציא כדור לחצר ולשחק קצת סטנגה של בוקר. רציתי לפטפט איתו קצת על כדורגל ולהגיד לו שבעצם זאת לא קריירה שאפשר להזדקן לתוכה. על כל 20 שחקנים יש צורך במאמן אחד, אז ברור שלא כולם אמורים להמשיך לאימון.
הייתי שמח לשבת איתו לקפה ופטפוטים, אבל הוא נופף במחשבון שלו כדי לסמן שיש לו עוד את כל הרחובות בסביבה. בשכונה ההיא היו לא מעט ארונות חשמל בפנים, וזה לוקח יותר זמן. ואחרי שהלך לא יכולתי להפסיק לחשוב שכל מי שמצליח לוותר על הנטייה להזדהות לגמרי עם המקצוע, עושה לעצמו טובה גדולה.
זאת לא היתה הפעם היחידה שבה הייתי עד להסבה מקצועית. ראיתי הרבה שעברו את הדרמה הזאת, וגם אני עצמי החלפתי מקצועות. ובכל זאת, זיכרון הבוקר ההוא מול שעון החשמל, עם ההשכמה המבוהלת והשיער הפרוע, יושב לי עמוק בלב. אתם בוודאי תיתממו ותשאלו "למה, באמת?" ואני אודה שאין תשובה טובה. לא על הקוקו ולא על החיבה המוזרה לכדורגל ישראלי.
אנשים מהדור שלי, בעיקר גברים, סובלים מנוסטלגיית כדורגל כרונית. החיים מזמנים פגישות עם כל מיני בני אדם שהשפיעו עליך בעבר. לפעמים זה מרגש. לפעמים פתטי. תמיד זה נופל בקטגוריה של "זר לא יבין זאת". כשאני פוגש רב זקן ומכובד, סופר חשוב או חוקר מלומד, אני מתמלא ביראת כבוד. אבל כשאני פוגש כדורגלן מהעבר, אני הופך לנערה בת 16.
אני יוצא מגדרי, אני מסמיק, וכל מה שאני רוצה זה לקפוץ על האיש כסוף השיער שמולי ולעשות איתו סלפי. אלו הרגעים שבהם האישה שלצידי שואלת את נפשה לפרוש כנפיים ולעוף. רצוי לעבר סניף המקס סטוק הקרוב. היא כבר יודעת שלא יהיו הסברים.
הכל הופך להיות הזוי עוד יותר כשמביאים בחשבון את העניין הדתי. הרי בילדותנו כל המשחקים התקיימו בשבת. אבא שלנו מעולם לא לקח אותנו לבלומפילד או לימק"א, מעולם לא שמענו "שירים ושערים" ואיכות צילומי הכדורגל בטלוויזיה של מוצ"ש היתה איומה כל כך, שרק הצעקות הצליחו לשכנע אותנו שהכדור נכנס.
לא ראינו משחקים, אבל היתה לנו תשוקה. והתשוקה הזאת הובילה אותנו ללמוד בעל פה את הרכבי הקבוצות ואת תוצאות המשחקים שהופיעו בעיתונים של יום ראשון. אנחנו, הדוסים, פיתחנו סוג חדש של אהדת כדורגל. אהדה תיאורטית. אוהדים על הנייר. השחקנים היו עבורנו דמויות ספרותיות, ואהדנו אותם בלי לפתח נאמנות מיוחדת למועדון. לא שרופים ולא שורפים.
קשה לי להודות בכך, אבל היו שחקנים שאהבתי מאוד, רק מקריאה, למרות שלא היה לי מושג איך הם נראים ואיך מבטאים את שמם (זה הזמן להתנצל בפני יעקב אקהויז). ואז הופיעו גם הקלפים של שחקני כדורגל. לפתע הם קיבלו פנים וחיוך, ומה לעשות, שחקנים שהיה לי הקלף שלהם הם שחקני העבר שאני הכי שמח לפגוש עד היום.
אם אני מבין נכון, כך עובד זיכרון, וכך הרגש פועל. למרות שלקח לי קצת זמן להסביר לרעייתי מה פתאום קפצתי על דוד נחמד בכניסה למאפייה של בית צפאפא רק כי זיהיתי שקוראים לו עלי עותמאן (מובן שיש לי סלפי!).
אני נזכר בזה, כי בזמן האחרון כולנו כאן מנהלים את הוויכוחים והמאבקים שלנו כמו אוהדי הכדורגל הכי חוליגנים שיש בעולם. הפגנה אמורה להיות מהלך אופטימי, כמו שמשחק אמור להיות פעולה אופטימית. אבל ההפגנות האחרונות הן מייאשות ומיואשות, ובעיקר גורמות לי להתגעגע לימי הרחוקים כאוהד כדורגל על הנייר.
נכון, כולם טוענים שהאלימות והשנאה בוקעות רק מהקומץ שלא מייצג כלום. אבל נו, גם את התירוץ הזה המציאו בכדורגל לפני הרבה־הרבה שנים.
shishabat@israelhayom.co.il
