עיתונאים אמריקנים רבים שסיקרו את גל המהומות בחודשים האחרונים, היו מעורבים במקביל במחאה משל עצמם – נגד מעסיקיהם. העילה המיידית הייתה גזע: הדיווח עליו וייצוגו באמצעי התקשורת עצמם. 150 עובדים בוול סטריט ז'ורנל טענו שהם מוטרדים מהאופן בו העיתון מסקר נושאי גזע. 500 מאנשי וושינגטון פוסט הביעו תמיכה ב"מאבק בגזענות ובאפליה" בעיתון.
הוויכוח הרבה יותר רחב, טוען אקונומיסט: הוא על הטבע והמטרה של העיתונות. עיתונאים אמורים להיות אובייקטיביים, אך לרבים מהם ההבדל בין נכון לפסול נראה ברור לחלוטין. דור חדש של עיתונאים שואל, אם בכלל יש לשאוף לאובייקטיביות בעידן של מפלגתיות קוטבית ובעולם הדיגיטלי.

אובייקטיביות לא תמיד הייתה אידיאל עיתונאי. כמה מן העיתונים הראשונים בארה"ב נראים כמו בלוגים בימינו; עיתוניהם של בנג'מין פרנקלין ואלכסנדר המילטון – מן האבות המייסדים של ארה"ב – היו מפלגתיים בגלוי. כאשר ביקשו להרחיב את קהל קוראיהם במאה ה-19, העיתונים החלו להתמקד יותר ב"ריאליזם" – בין היתר באמצעות סוכנות הידיעות אסושייטד פרס, אשר הוקמה ב-1846 וסיפקה דיווחים לאמצעי תקשורת מכל קצווי הקשת הפוליטית. וכאשר העיתונים התרחבו, נוספו עמודי מאמרים לצורך הבעת דעות. רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת הפכה האובייקטיביות ליעד בפני עצמו.

מאה שנים מאוחר יותר, ארבע מגמות מפעילות לחץ על גישה זו. האחת היא עלייתו של דונלד טראמפ והאתגרים שהוא מציב לסיקור המסורתי. חלק מהצהרותיו הן שקרים, ואחרית – גזעניות; התבטאויות כאלו כה נדירות, ודאי מצד נשיא מכהן, עד שהתקשורת התקשתה למצוא דרכים לתאר אותן. עידן טראמפ גם מקשה מאוד להביא את שני הצדדים, כי אפילו הפוליטיקאים לא מצליחים להגיע להבנות על העובדות הבסיסיות שלפניהם.

השנייה היא האופי המשתנה של מערכות אמצעי התקשורת בארה"ב. כתוצאה ממדיניות מכוונת של גיוון בניו-יורק טיימס, יורד מספרם של העיתונאים הלבנים, ושיעור הנשים עולה. שינוי זה מעלה את השאלה האם "אובייקטיבי" משמעותו היה "גבר לבן". בעבר היו שאלות כאלו נותרות בתוך חדרי המערכת, אבל כאן נכנס לתמונה הגורם השלישי: עליית הרשתות החברתיות, אשר נתנו מגאפון למתנגדי התקשורת המסורתית. היא גם הבליטה את הפער בין הסגנון המתון של עיתונאים בדפוס לבין הסגנון האישי און-ליין. ואילו הקוראים שקועים עמוק בוויכוח המפלגתי, מה שמחדד את רצונם לקבל עוד חדשות המתאימות לדעותיהם. האבחנה בין עובדה לדעה אינה קיימת ברשת.

הסיבה האחרונה לפנייה נגד האובייקטיביות היא מסחרית. המעבר מתקשורת מפלגתית במאה שעברה נבע חלקית מן המפרסמים. כיום, כאשר הרווחים מן הפרסום זולגים למנועי חיפוש ורשתות חברתיות, אמצעי התקשורת נסמכים יותר על קוראים בתשלום – והללו רוצים דעות. הפרסומים הדיגיטליים הביאו לכך שהעיתונים שוב אינם מתחרים באיזוריהם אלא בכל רחבי ארה"ב – ולכן הם צריכים למשוך קהל קוראים נאמן ספציפי, העלול לעבור לאמצעי תקשורת אחר אם לא ימצא את מבוקשו.

הלחצים הללו משנים את האופן בו עיתונים מדווחים, קובע אקונומיסט. הם מוכנים להשתמש במילים בוטות המביעות עמדות חד-משמעיות. ניו-יורק טיימס פתח החודש ידיעה בעמוד הראשון במילים הבאות: "הנשיא טראמפ השתמש באור הזרקורים של 4 ביולי כדי לזרוע פלגנות באומה השרויה במשבר, תוך שהוא מכחיש את כשלונותיו בהכלת הקורונה ההולכת ומחמירה, תוך שהוא יוצא בחריפות נגד מה שכינה 'הגזענות החדשה של השמאל'".

כמה עיתונאים מציעים חלופה לאובייקטיביות: "בהירות מוסרית". מקורו של הביטוי הזה בשורות הימין האמריקני, והוא אומץ בידי מי שרוצים שהתקשורת תתבטא ביתר בהירות כאשר מדובר בנושאים כמו גזענות. מאמר שפורסם בניו-יורק טיימס קרא לענף לנטוש את העמדת הפנים של אובייקטיביות כקנה המידה אליו יש לשאוף, ובמקום זאת – "להתמקד בהוגנות ובאמירת האמת, כמיטב יכולתם, בהתבסס על ההקשר והעובדות הקיימות". עורך הטיימס, דין בוקה, שיבח את המאמר כ"נפלא" והוסיף: "האובייקטיביות הפכה לקריקטורה". לדבריו, מוטב לכוון למטרות כמו הוגנות, עצמאות ואמפטיה.

הבעיה עם "בהירות מוסרית" – מזהיר אקונומיסט – היא הסכנה שתגלוש מצדקנות עצמית לאכזריות סובייקטיבית. בארי וייס, עורכת בניו-יורק טיימס, התפטרה השבוע תוך שהיא מותחת ביקורת על מה שלדבריה הוא הקונצנזוס החדש בעיתון: "האמת איננה התוצאה של גילוי קולקטיבי, אלא דת שכבר נקבעה ומטרתה לדווח לרבים בידי המעטים". אזהרה נוספת היא, שאם העיתונות תמצא מקלט בסובייקטיביות ותחשוב שהדעות שלה נעלות על אחרות – היא אבודה. ככל שעיתונאים מגלים יותר עובדות, כך האמת פחות ברורה; עליהם להיות ערים לחוסר הוודאות ולהיות ענווים – אך לא ביישנים.