לא יותר מאנרכיזם: הזעם הקדוש של מחזיקי הדגלים השחורים

1 מדוע דווקא עכשיו עוברת תנועת ההתנגדות לנתניהו הקצנה מופגנת כל כך? אין ספק, הנסיבות האובייקטיביות מעשירות את אדי הדלק באוויר. תסיסת הדגלים השחורים מבקשת להתמזג במצוקה שנוצרה עקב המשבר הכלכלי והבריאותי, בזעם על מה שנתפס ככשלי הממשלה בטיפול במשבר, ובתחושה כללית של התפרקות ואי־ודאות המלווה את עלייתו של הגל השני. האקלים נוח להתפרצות מחאה שתנקז אליה את שלל מאוכזבי הממשלה. 

אבל שדרת התסיסה המרכזית, זו שעוברת תהליך מואץ של רדיקליזציה, אינה מבטאת את המצוקה הרגעית. סיסמאותיה ותביעותיה נטועות עמוק בהפגנות מוצ"ש נגד היועמ"ש, בשיירות הדגלים השחורים ובעצרות ה"Crime-Minister". בסופו של דבר, אלה הן דמויות כמו אמיר השכל או אסף אמדורסקי שמובילים, לפחות סמלית, את המחאה, להסלמה של הרטוריקה והאקטיביזם תוך הצבת יעד מובהק אחד: סילוק נתניהו מכהונת רה"מ. 

ליעד הזה אין דבר עם מצוקת הקורונה; להפך. משבר הקורונה העניק לו תנאים אופטימליים כדי לגדול מתנועה שולית יחסית שפעיליה מקיימים משמרות מחאה או מטפסים על גשרים עם דגלים שחורים, למשהו המוני יותר. 

2 רוח שחורה צובעת את מחנה השמאל בישראל נוכח השינויים המבניים העמוקים שהליכוד מוביל בארץ. השינויים הללו מעוררים בהם חשש ופחד כי דברים מובנים מאליהם, שהם היו רגילים לקבל כמורשת אבות, עומדים להשתנות. ראשי הליכוד הבינו סוף־סוף כי הממסד הממשלתי, הפקידים הבכירים, אינם בהכרח מגשימים את המדיניות שלהם, אלא חותרים למדיניות חלופית ומסכלים את ההחלטות שקיבלו ממשלות הליכוד לאורך השנים. 

אחד הבולטים שקלטו את השינויים הללו היה חבר הכנסת דוד ביטן, שהציג את הטענה כי ההצלחה במהפך הפוליטי שהוביל הליכוד בשנת 1977 היתה חלקית ומקוטעת ביסודה. ביטן טוען כי אחרי המהפך הפוליטי היו אפשרות וצורך דמוקרטי להחליף את כלל הפקידות הבכירה, אולם בגין נמנע מכך. זו היתה טעות היסטורית שמנעה מהליכוד לממש את היתרון הדמוקרטי שהשיג בבחירות למימוש מדיניותו הממלכתית הלכה למעשה. "אני חושב שצריך לנהוג כמו בארה"ב", קבע ביטן בראיון ל"הארץ". "עלה שלטון, יש 5,000-4,000 פקידים - שגרירים, מנכ"לים סמנכ"לים, מנהלי אגף - שצריכים להתחלף". 

ביטן צודק. הדברים מגיעים לכך שאנשי שררה מהשמאל מבטלים לחלוטין את עקרון המשילות של השלטון הדמוקרטי ומעבירים אותו אליהם. ראו את המקרה של פרופ' רון רובין, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, הקורא למרד נגד ממשלת ישראל וטוען כי "טורקיה זה כאן". במקביל, הוא מודיע כי חלק מנימוקי התפטרותו נעוצים בכך שהשר אלקין, שהוא יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה - שאותו כינה "קומיסר" - החליט ברוב חוצפתו להעביר מתפקידה את הפקידה הבכירה, מיכל נוימן, ממלאת מקום מנכ"לית המל"ג. 

בכל דרך שמתבוננים בכך, אי־חידוש המינוי הזה מצוי בסמכות המלאה של השר אלקין והוא חלק מהותי מיכולתו למלא את תפקידו ביעילות. לעומת זאת, ור"ה, גוף וולונטרי שהמציא את עצמו ויסודותיו החוקיים מעורערים, גורס שזכותו להכתיב לשר אלקין את המינויים הללו. ור"ה דוגל בטירוף מערכות מוחלט הפוגם והורס כל חלקה טובה ביכולתם של ראשי השלטון, הפועלים בהסמכתו של הציבור, ליישם מדיניות על פי שיפוטם.

3 אבל זה לא רק פקידים בכירים המפריעים לפוליטיקאים למשול. מדובר בשינוי כללי ועמוק יותר של שוק התעסוקה המשנה את פניו בשני העשורים האחרונים. צמיחת המעמד הבינוני המזרחי האקדמי והפרופסיונלי מובילה למצב חדש. אלה שהיו רגילים לקבל את המשרות שלהם, ונדרשו להתחרות עם הדומים להם בלבד, נאלצים לעמוד בתחרות מסוג שונה לחלוטין. הקבוצות הללו של השמאל, המוצאות עצמן בשוק תחרותי יותר, מבקשות להחזיר עטרה ליושנה - לצמצם את התחרות התעסוקתית שהוריהם היו פטורים ממנה.

נתבונן על אחת ממובילות המחאה החברתית של 2011, דפני ליף. היא נולדה ברחביה, אמה מנהלת בכירה במוסד לביטוח לאומי ואביה נשיא האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. היא גדלה בכפר שמריהו ולמדה בבית ספר ברמת השרון. אכן, סיפור אמיתי וקורע לב של מחאה חברתית אותנטית. למעשה, ליף מבטאת קבוצה חברתית שרואה כיצד מה שהיה פעם שלהם, מובטח להם בקושאן טורקי עתיק יומין, מצוי בתחרות משתוללת בינם לבין "האחרים". פעם היא וחבריה ידעו כי מסלולי הקריירה שלהם מובטחים ואין להם צורך במאמץ מיוחד כדי להגיע לתפקידים הבכירים. כיום הם צריכים להפשיל שרוולים ולהתמודד עם קבוצות חדשות, רעבות להתקדם, שאינן נינוחות ונחות על זרי הדפנה והעושר הקודם של ההורים שלהן. המצב החדש הזה, שנתניהו מסמל אותו יותר מכל, מטריף אותם. ההיגיון המעמדי החדש הזה מעורר בהם חרדה, תסכול וזעם. 

כל מי שיש לו ילדים במערכת החינוך רואה את השינוי הזה לנגד עיניו. תפקידים שהיו פעם נתונים בידי קבוצה אחת בלבד נהפכו ליותר ויותר מגוונים מבחינת הקבוצות האתניות שמתחרות עליהם. מנהלות בתי ספר, מורות, יועצות חינוכיות, רכזות, מחנכות כיתה ופסיכולוגיות הפכו את בית הספר למגוון ורב־תרבותי יותר. בעיני חלק מהאנשים בארץ, זהו שינוי מבורך המעיד על סגירת פערים, ניעות חברתית מבורכת ובעיקר חיזוק של הסולידריות החברתית. לאחרים, יש פרשנות חברתית, כלכלית ופוליטית שונה לחלוטין. הם רואים בזה איום, סכנה ובעיקר חתירה כנגד יסודות החברה הישראלית כמו שהם מדמיינים אותה.

הם רוצים, מתגעגעים, שואפים, לישראל של פעם. שם תפקידים בכירים של ניהול ותכנון היו נגישים להם בקלות יחסית. הם היו בתוך מסיבת חברים גדולה ומאושרת. כיום התחרות עצומה, והאחרים באים למכרזי הניהול עם רצון עז וברור לנצח. התהליך הזה מתרחש בכל רחבי הארץ בעוצמות שונות. הוא הפך את דפני ליף ותומכיה לקבוצה במגננה, לקבוצה שלקחו לה את שבעיניה היה שלה על פי צו ירושה. 

4 הליכוד מהווה היום את החזית המשמעותית ביותר של דינמיות ישראלית הפועלת על רצון להרחבת הבסיס החברתי הפלורליסטי־ההטרוגני. יש רבים שעוד זוכרים כיצד בעשורים הראשונים למדינה הצליח מחנה העבודה לעשות דה־לגיטימציה לגוש הימין, ובמיוחד לתנועת החירות ולמנהיגה, ולהציגו כלאומן תוך טיפוח דמוניזציה.

כיום מחנה השמאל, שהתרסק פוליטית ולא מוצא לעצמו גאולה בפוליטיקה, מבקש לעודד אנרכיזם פוליטי עקרוני. השמאל מבקש לטפח הסכמיות חברתית סגורה ותוקפנית, המתנגדת לסובלנות. הם הפסידו את המאבק הפוליטי הדמוקרטי בבחירות בקלפי, ובשל כך הם מנסים למצוא את דרכם לרלוונטיות פוליטית דרך הפגנות הפחדה. גם בכך ייכשלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו