פרופ׳ צפירה גרבלסקי־ליכטמן
מומחית למנהיגות פוליטית
מרצה בכירה באוניברסיטה העברית ובקריה האקדמית אונו לתקשורת לא מילולית
פרופ׳ צפירה גרבלסקי־ליכטמן, כבר אמרו לנו שניצחנו את הקורונה, מצד שני מדברים על גל שני וסגר - סוגרים ופותחים מתחמי ספורט וכושר ללא היכר. נראה שהציבור מבין שההנהגה לא באמת יודעת איך להתמודד עם גודל המשבר, וקבלת ההחלטות היא אינטואיטיבית למדי.
"נושא הידע המקצועי הוא במובן מסוים לא ציפייה מנהיגותית, אנחנו לא מצפים מראש המדינה להיות מומחה לקורונה. לכן צומחות אותן אוטוריטות מקצועיות שלהן נקשיב בנושא הבריאותי. עליית המנהיגים המקצועיים היא תופעה חדשה בעולם כולו, למשל משה בר סימן טוב או סיגל סדצקי שקיבלו גושפנקא מנהיגותית מהציבור כאוטוריטה בתחומם. הדמויות האלה קיימות בכל המדינות לצד המנהיג. לא ראינו זאת בעבר כי עד כה המשברים היו לרוב מלחמתיים, כך שראינו פרשנים באולפנים אך לא מעבר".
ואיך נכנסים ראשי המדינה לתמונה?
"נצפה ממנהיג המדינה להתוות את האסטרטגיה, להביט מגבוה על המצב כדי להגן על הציבור בתחומים כמו בריאות, כלכלה, דיפלומטיה וביטחון. בנאומים של נתניהו ובנאומים של שאר מנהיגי העולם - הם לרוב יציגו אסטרטגיה, בהתאם לציפייה שלנו".
במובן הזה הקורונה העלתה את ראשי המדינות לעמדת הובלה פוליטית וציבורית.
"אנשים מחפשים דמות אחת, ואז גם רואים ירידה במשקלם של שרים רלוונטיים למיניהם. בסוף יישאו עיניים להצהרות ראש הממשלה. אם הנשיא טראמפ אמר דבר שממש עמד בסתירה למה שאמר שר הבריאות שלו, או יועצו לענייני קורונה, אז ברור למדי שעל פי דבריו של טראמפ יישק דבר. אנחנו לא מחפשים שמונה ראשים, אנחנו רוצים ראש אחד ללכת אחריו".
זה כמובן יוצר גם הזדמנות בלתי מבוטלת עבור אותם מנהיגים.
"זו הזדמנות ענקית לבנייה של מנהיגות. אנחנו מחפשים מישהו להישען עליו, שיאיר לנו מקומות חשוכים, שמלאים בחוסר ביטחון ובחוסר יציבות. אם המנהיג מצליח להשרות את הביטחון על העם הוא ייבנה, ואם לא - הוא עלול להתרסק.
"רוצים ללכת אחרי ראש אחד". טראמפ // צילום: אי.פי.אי
"לא סתם אחת התופעות הכי דרמטיות בכל העולם זה הנאום לאומה שנותנים מנהיגי המדינה מדי כמה ימים. מה שעוד יותר דרמטי הוא שכל המדינה מקשיבה, זה זוכה לאחוזי רייטינג מטורפים, מאות מיליוני צופים עם אימפקט חסר תקדים, והציבור ממש מחכה לזה. אנחנו גם רואים שמדינות מסוימות מצטטות מנהיגים ממקומות אחרים: ישראל תצטט את טראמפ, וגם בעולם הראו בגל הראשון קטעים מנאומי נתניהו".
על מי יישען המנהיג?
מדברים על כך שמנכ"ל ארגון הבריאות העולמי, ד"ר טדרוס אדהנום גברייסוס, מהדהד בתדרוכים שלו מסרים שאחריהם חוזרים כל מנהיגי העולם. למשל, "להתאחד בדרכים שלא הכרנו קודם". אחריו הדהדו את המסר הזה מנהיגים שונים. ר"מ אירלנד אמר ש"האומה צריכה להתאחד בכך שתתרחק", נתניהו אמר ש"אהבה זה ריחוק".
"גם המנהיגים, מתברר, צריכים איזושהי אוטוריטה להישען עליה. לנתניהו קל יותר להעביר מסרים של ארגון הבריאות העולמי. אנחנו מקשיבים למנהיג אחרת כאשר הוא נתלה באילנות גבוהים".
לא זכור לי שראינו את זה במשברי עבר.
"זו אולי הפעם הראשונה בתקופה המודרנית שאנו עדים למשבר שהוא באמת גלובלי. גם סארס, אולי שפעת החזירים - אלה לא היו באמת מגיפות גלובליות. יש כאן משהו מאחד, אנושי, על־מדינתי. הדהוד המנהיגים האחד את האחר מייצג תחושה שיש כאן משהו גדול".
לצד האיחוד שאת מדברת עליו, נוצר כאן גם ניגוד, מעין פרדוקס שבין אחדות לריחוק.
"בשעת משבר יש לנו צורך פסיכולוגי להתאחד, אבל כאן כדי לשרוד אנחנו חייבים להתרחק במובנים רבים. אחת ההשלכות הדרמטיות שנובעות מכך היא התופעות הפסיכולוגיות של דיכאון, בדידות, חוסר אונים וכדומה".
אנחנו נזהרים מקרבה משום שמפחידים אותנו לא מעט. נמצא למשל שבעיתות משבר, אנשים מעדיפים שמנהיגיהם יעשו שימוש במילים מונעות - למשל סכנה, חובה או ביטחון.
"אחד האפקטים החזקים ביותר במנהיגות שקשור לשכנוע, הנעה לפעולה ויצירת השפעה - הוא אפקט ההפחדה. ככל שאתה תפחיד יותר, כך העם ישתכנע יותר וישתף פעולה. אנחנו ניצמד למנהיג ונלך אחריו.
חיוכים נגד מצוקה. ר"מ ניו זילנד ג'סינדה ארדרן // צילום: אי.פי
"אלא שאפקט ההפחדה הוא לא ליניארי. זה לא שככל שתפחיד אותי כך אשתף יותר פעולה. כאן בישראל הפחידו אותנו ואכן ישבנו בבית, עטינו מסיכה, וככלל - מדד הפחד העולמי היה מאוד גבוה. למנהיג קל לסחוף אנשים דרך הפחדה, זה כמו מגנט. אבל כשרמת הפחד יותר מדי חזקה ומאיימת, רמת האפקט צונחת. אם נחשוב שימותו עשרות או מאות אלפים, ייתכן שנשתמש במנגנוני הגנה - נפתח 'אנטי', נגחיך את הדברים או שניסגר וניאטם. נורא קשה למצוא את הגבול הזה, מה גם שיש משהו ממכר בכוח ליצור את הסכנה שמביאה לשיתוף פעולה. אגב, אפקט ההפחדה יעיל כשמייד מוצמד לו פתרון, בדמות מסיכה או שמירת מרחק למשל. הפתרון הזה הוא היכולת של מנהיג לנווט בין הפחדה להשפעה".
לייצר ביטחון מעמימות
כיצד העובדה שמפחידים אותנו מסתדרת עם כך שמנהיגים רבים, ראינו את זה גם בישראל, נוקטים חוסר אחריות ולא שומרים על ההוראות שהם עצמם קבעו?
"אני חושבת שהתמונה של טראמפ השבוע, כשהוא עוטה מסיכה, היא אחת התמונות הכי דרמטיות של החודשים האחרונים. הוא הבין שמנהיגות ללא דוגמה אישית היא חסרת ערך".
גם ההתפטרות של פרופ' סדצקי היא דוגמה אישית?
"האמירות שלה האירו באור שלילי את ההתנהלות המנהיגותית, וראינו בעוד מקרי התפטרות בעולם אנשים שיוצאים בביקורת על הממונים עליהם. בעיניי, חלק מהחובה של מי שמתפטר זה גם לומר מדוע. שים לב שבארץ לא ראינו הרבה התפטרויות, ויותר מכך - לא ראינו במשבר הקורונה התפטרויות ברמה של ראשי מדינות. גם כאלה שהפרו באופן בוטה את ההנחיות של עצמם, למשל בוריס ג'ונסון - שאף חלה בעקבות הפעולות שלו, לא התפטר. בהקשר זה, אגב, ראינו שדפוסים של זלזול או הלעגה של הנגיף פסקו, כי זה יצר אפקט בומרנג".
ההתפטרויות והעזיבות של גורמי המקצוע הבכירים, סדצקי ובר סימן טוב לצורך העניין, מטלטלות את הסירה?
"לפי שעה לא. כשגורם מקצועי מתפטר זה לא מטלטל כי לא מדובר בראש מדינה. התופעה המשמעותית היא שראשי המדינות לקחו את המושכות, וכשהם בשלטון - הספינה עדיין שטה בבטחה".
את מתארת את הכוח הרב של ראשי המדינות. האם קיים חשש שגורמים מקצועיים או פרויקטורים לאומיים למיניהם יזכו בסוף בתהילת הניצחון?
"יש מדינות שמינו גורמים כאלה - ועדיין ראש המדינה הוא זה שבפרונט, וזה לא יוריד ממנו אחריות או קרדיט, הצלחה או כישלון. הציבור נושא עיניים אל המנהיג. גם אם תהיה האצלת סמכויות היא תיוחס בסופו של דבר למנהיג. בישראל, לדוגמה, מינוי פרויקטור לא יפגע בקרדיט או באחריות שייוחסו לנתניהו בתום המשבר".
אם כך, מי הוא המנהיג האופטימלי בזמן משבר?
"התשובה לכך מתחלקת לשלושה יסודות: הראשון - מנהיג שמשדר ביטחון, גם מילולית וגם לא מילולית. הרי לא נישען על מישהו שיתפרק או יקרוס במצבים עמומים; השני - אמינות, מישהו שנוכל לסמוך עליו; והשלישי - אופטימיות. לא נלך אחרי מישהו שייקח אותנו לאבדון. הקושי של המנהיג הוא לתמרן בין הצורך להיות נחרץ, חד־משמעי ועקבי לבין הקונטקסט - שהוא רווי בחוסר ודאות".
כשהמנהיג חד־משמעי רמות השכנוע שלו עולות.
"נכון, אבל מבחן נוסף ולא פחות חשוב הוא שלא יהיו לו דליפות בתקשורת הלא מילולית כאשר הוא אומר את הדברים. אנחנו רוצים שתהיה הלימה בין המלל לבין שפת הגוף, כי ברגע שיש דליפה הכי קטנה, אנשים קולטים את זה - גם אם בצורה לא מודעת. אגב, בזמן משבר יש לאנשים נטייה לשים דגש רב יותר על התקשורת הלא מילולית. מנהיג שיגיד דברים מוחלטים אבל ישדר חוסר ביטחון - השפעתו תצנח".
אני מניח שדוגמאות לא חסרות.
"במסגרת מחקר שאנו עורכים באוניברסיטה העברית והקריה האקדמית אונו בשיתוף עם רועי כ"ץ מהמרכז הבינתחומי, חקרנו לעומק נאומי מנהיגים בגל הראשון. ראינו את טראמפ מלקק שפתיים, שזו דליפה של מתח, חוסר נוחות. ג'ונסון, למשל, אמר משהו נחרץ עם ידיו אבל השפיל את מבטו - זו דליפה קלאסית. אצל מנהיגים רבים הדליפות הגיעו מהצורך שלהם להיצמד לדף ולהיות מדויקים, כדי לייצר חד־משמעיות ואמינות.
אזרחים בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"אסטרטגיה נוספת שמנהיגים השתמשו בה ונמצאה לא יעילה היא כעס והאשמה. ראינו למשל את טראמפ, נתניהו, ג'ונסון וג'סטין טרודו, שמביעים כעס בהבעות הפנים. מבחינה מנהיגותית, זה לא עובד - כלומר, הקהל אומר 'למה אתה כועס עלינו? אנחנו אשמים במצב?' דווקא היכולת להסתכל עלינו במבט מלא הערכה וסולידריות מחזקת את הלכידות סביב המנהיג. יש גם הרבה מנהיגים כפופים. אם אתה רוצה להגיד משהו מוחלט - רצוי שתהיה זקוף.
"ראינו גם דוגמאות טובות: תנועות ידיים חדות של טראמפ, ג'ונסון, נתניהו וטרודו - שמייצרות חד־משמעיות שאנחנו מחפשים בזמן משבר. ראינו גם תנועות גדולות שמייצרות תחושת ביטחון וכריזמה; וגם תנועות הדגמה: הרי הבעיה בציבור היא חוסר ידע. בזכות התנועות הלא מילוליות, אנשים מצליחים להבין דברים שלפני כן הם לא בהכרח הבינו".
המודל של שאשא־ביטון
נוצר רושם שבמדינות כמו ניו זילנד, טייוואן ופינלנד התמודדו טוב יותר עם המשבר, אולי בזכות הנהגה נשית. איך את מסבירה את זה?
"כשעשינו מיפוי של מנהיגים רבים בעולם, ראינו שני מודלים של מנהיגות בזמן משבר - אחד כזה שיש בו הרבה כעס, פחד, הסברים רציונליים, תנועות הדגמה וביטחון, חד־משמעיות, תחרותיות ושימוש במונחים של ניצחון והפסד - לצד מודל חדש וחדשני, שונה, שאותו הציגו הנשים המנהיגות.
"הן הציגו באופן דרמטי 180 מעלות של מודל אחר: מנהיגות לא תחרותית, סולידרית, אמפתית, אופטימית, ללא ניצחון והפסד או אנחנו והם. הן כל הזמן מחייכות כאילו הן מדברות על משהו אופטימי נורא, וזה כובש. הן הרבה יותר גמישות, גם במסרים המילוליים וגם באלה הלא מילוליים, התנועות שלהן מרוככות ומעודנות יותר. כמו כן, הן יוצרות הרבה מאוד קשר עין. באופן מפתיע הן עושות את זה ממקום מאוד זקוף ומשדרות משהו חזק, עם פחות כעס, פחד, האשמה ותחרותיות".
מה גרם לשינוי?
"בעבר, החל מאבי תורת הרטוריקה אריסטו ועד אחרים, כל צורות המנהיגות נוסחו על ידי גברים ועבור גברים. גם בגלל שלא היו נשים מנהיגות, וכידוע - במובן של תופעה זה משהו מ־20 השנים האחרונות. במאה הקודמת היו לנו הבלחות שאפשר לספור על יד אחת בכל העולם, וישראל היא אחת מהן, עם גולדה מאיר.
בוריס ג'ונסון // צילום: אי.פי.אי
"מה שאפיין את ההתנהלות התקשורתית של אותן מנהיגות בדור הקודם - הוא שהן חיקו אחד לאחד את המודלים הגבריים. כשהיו רוצים להגיד על גולדה שהיא מנהיגה טובה, היו אומרים שהיא הגבר היחיד בממשלה או שהיא גבר־גבר. אגב, גם מרגרט תאצ'ר וגם גולדה ציינו בביוגרפיות שלהן שזה היה תהליך מכוון - להתנהג כמו גבר בעולם של גברים".
והיום אנחנו רואים מגמה הפוכה - שלפיה זה טוב להיות אישה. יפעת שאשא־ביטון, הגם שהיא לא עומדת בראש מדינה, שימשה השבוע עוד דוגמה למנהיגות הזאת.
"בדיוק. את מנהיגה, אל תנסי להיות מנהיג. ובמובן זה גם משהו בחזות שלהן מאוד נשי, מה שלא ראינו אצל גולדה למשל. הנשים לא מנסות לחקות יותר את המודל הגברי. כך שאין רק מודל אחד טוב להנהגה, ויש פה תופעה שאנחנו עוד לא יודעים מה יהיו ההשפעות שלה. בנוגע ליפעת שאשא־ביטון - היא אחד לאחד המודל החדשני של המנהיגות, והמעשה שהיא עשתה השבוע הוא במובנים רבים המשמעות של מנהיגות".
במלחמה, את גם סבורה שהמודל הזה יעבוד?
"ייתכן שסוג המשבר הנוכחי אפשר צמיחה של מודל ההנהגה הזה, שאולי לא מתאים למודל שיש בו אויב ברור של אנחנו לעומת הם, של ניצחון והפסד. אז האם המודל הזה נכון למלחמה מסורתית? בכלל לא בטוח. אני לא מכריעה כאן איזה מודל טוב יותר, כי גם הופעות של מנהיגים גברים היו סופר־אפקטיביות, של נתניהו למשל, ואנשים הקשיבו להוראות. בעיקר אפשר לומר שיש יותר ממודל אחד למנהיגות".
להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il
