אורי כהן היה האחרון שנשאר בביתו שבנווה דקלים לאחר שעשרות שהתבצרו בו פונו בכוח, ובהם כל בני משפחתו. כשמשה, קצין הפינוי, נכנס לחדרו, נעמד מולו הנער בסערת רגשות, שלף אולר ואמר כשהוא מתייפח: "תהרוג אותי בבקשה!" משה לא הצליח לעצור את הדמעות וחיבק אותו. "איך אני יכול לעשות את זה?" שאל, "אני אוהב אותך". אורי השיב: "כי אתה כבר עשית את זה. נשארנו בסך הכל גוף". שלוש שעות וחצי לאחר תחילת הפינוי יצא אורי מחובק עם משה מהבית בפעם האחרונה.
תמר בסוק, אברהם חניה ואורי כהן היו בני 15 כשנחילי החיילים פרצו לבתיהם שבנווה דקלים, מושכים אותם החוצה ומותירים מאחוריהם אדמה חרוכה בהוראת הממשלה.
מנותקים: סרט דוקומנטרי על ההתנתקות
15 שנה חלפו מאז אותם ימים נוראים. הנערים בגרו, נישאו, הביאו ילדים לעולם והחלו לפתח קריירות. הזיכרונות מהגוש הפכו מטושטשים מעט יותר, הפרקטיקה והעולם הריאלי תפסו את מקומם של האידיאלים הזכים של בני נוער. אך כשנפגשנו במרכז קטיף ביישוב ניצן, כשהם מוקפים בתמונות ובסרטונים מהגוש בפארו ובחורבנו, הזיכרונות צפו והעלו מחדש את התחושות הקשות, את הבגידה, וגם את הגעגוע לחבל הארץ שאבד ונמסר לידי האויב.
"הדבר שאליו אנחנו הכי מתגעגעים זה הים", מסכימים השלושה באופן נדיר במהלך השעתיים שבילינו יחד. עם השנים שלושת בני ה־30, כולם משכבת גיל אחת, פיתחו דעות שונות לגבי ההתנתקות, החל מטרמינולוגיה שבה הם בוחרים לכנות את האירוע ועד לעמדתם בנוגע לפינוי אפשרי בעתיד. אך הגעגוע לגוש קטיף שותף לכולם. "הים היה חלק מהחיים שלנו. כמה חודשים אחרי הגירוש הלכתי לים, אבל זה לא היה אותו הדבר. החופים קצת שונים, האנשים לא מוכרים", מתרפק אברהם על זיכרונות העבר. "אני מתגעגעת לשמש", משתפת תמר, "זה קצת קיטשי, אבל כל כך נכון. איכשהו היה שם כל כך הרבה יותר שמש".
נער במלחמה של מבוגרים
קשה עד בלתי אפשרי להסביר למי שלא חווה את ההתנתקות מבפנים עד כמה השבר היה גדול. בדצמבר 2003 התייצב ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל בכנס הרצליה והודיע כי החליט לפנות את רצועת עזה ואת צפון השומרון. יקיר ההתיישבות, שבנה את יהודה ושומרון וטען כי "דין נצרים כדין תל אביב", הודיע שהיישובים בגוש קטיף ייחרבו עד היסוד. אמון המתנחלים בו נשבר עד היסוד.
עוד בנושא:
• עשור וחצי לנסיגה: ההתנתקות שלא ניתקה
• 15 שנים לתוכנית ההתנתקות: נסיגה חסרת הישגים
• "ההתנתקות מעזה הייתה כישלון אסטרטגי וקולוסאלי"
• ההתנתקות נכשלה - הגיע הזמן לתקן את הטעות
אברהם, תמר ואורי, כמו יתר בני הנוער בגוש קטיף, היו מתנגדים אקטיביים להתנתקות. באותו הזמן היה אברהם תלמיד בישיבה התיכונית בקריית ארבע, אורי למד בישיבה התיכונית בדימונה ואילו תמר למדה באולפנת נווה דקלים. "לא היינו ישנות בלילות, עבדנו 24 שעות ביממה", נזכרת תמר, "נתתי בשנה האחרונה את כל כולי, למרות שבסוף מדובר היה במלחמה של מבוגרים". אברהם ואורי, שהיו בפנימייה, מיהרו לחזור לכל הפגנה או אירוע גדול.
שנתיים אחרי הצגת תוכנית ההתנתקות, ביום שלאחר צום תשעה באב, פשטו אלפי חיילים לבושים אפודים וכובעים שחורים על הבתים ביישובים והחלו לפנות אותם בזה אחר זה לאוטובוסים. אורי מספר כי באותם ימים היה לו קשה מאוד להתמודד עם המצב: "מה שעבר בראש שלי, כבן 15, היו דברים לא מאוזנים. היה לי רובה צלצל שאיתו היינו הולכים לדוג בים. מבחינתי אז חשבתי לחכות בחדר ולהוריד את החייל הראשון שנכנס. כמובן, זה לא מה שקרה ולא היה בא בחשבון, אבל כך חווה נער את המצב הבלתי אפשרי הזה".
תחושת בגידה מצד העם
גם אברהם חווה תחושות קשות במיוחד: "אני זוכר את היום לפני הפינוי שלנו. היישוב היה חשוך, פחי זבל בערו ברחובות. ניסינו למצוא מניין לתפילת ערבית אבל היינו רק תשעה ואז איזה שוטר יס"מ עבר וקראו לו להצטרף למניין. זה היה עוול מוחלט בעיניי. איך אדם שהוא מבחינתי רשע גמור משלים מניין. התחלתי לצעוק עליו באמצע התפילה, וכשניסו לעצור אותי ישבתי על המדרכה ובכיתי. זו היתה ההבנה הסופית מבחינתי שזה קורה. הלך הבית, הלך גוש קטיף".
כנערים ההרגשה בוודאי היתה של בגידה נוראית.
"חד-משמעית. הבטחתי לעצמי אחרי הפינוי שאני לא מתגייס לעולם, שהמדינה בגדה בי", אומר אורי, "הצלחתי להשתחרר מהמחשבות האלה אחרי תקופה מסוימת, אבל בשלב הראשון זו מכה שאתה לא מבין מאיפה היא באה". אברהם מספר כי העובדה שמדובר היה בחיילים היתה קשה במיוחד. "גדלנו איתם. הם היו חלק מאיתנו".
"זה היה סוג של בגידה, אבל לא מצד החיילים אלא בעיקר היה לי קושי עם העם שאפשר לזה לקרות", מחדדת תמר את התחושות, שנים אחרי ההתנתקות, "כשפינו אותנו מהבית הגענו לבסוף לירושלים ובערב ארגנו מפגש של הנוער בגן סאקר. הלכנו משם לתחנה המרכזית וגילינו שהכל רגיל ושלאף אחד לא אכפת. לא היו מודעים שקרה משהו טראומטי. לפחות מול החיילים היה איזה עימות, ראית שקשה להם".
אורי מספר כי אחיותיו התקשו במיוחד עם העובדה שחיילים הם אלו שביצעו את הפינוי. "כמה חודשים אחר כך, כשגרנו בקרווילות בניצן, היתה קבוצה של חיילים שעברה ביישוב. האחיות שלי, שהיו בנות 4-3, רצו בהיסטריה לאמא שלי שבאו לגרש אותנו שוב".
במבט לאחור, אתם מצטערים שהעימות לא היה אלים יותר?
"באותה שנייה התחושה היתה שכן. אתה רוצה להילחם בהם. הם האויב", מודה אברהם, "במבט לאחור אני שמח שלא היה עימות. בסופו של דבר אנחנו עם אחד. אתה לא הולך ומרביץ".
אורי: "ברור שהיום לא הייתי עושה אפילו קרוב למה שעשיתי אז. באופן אישי אני לא זוכר שאף פעם היה לי רגש של טינה או רצון לנקום במישהו, בטח לא בחיילים. במשך תקופה ארוכה היו לי רגשות אשם לכאן ולכאן - מצד אחד שלא התנגדתי יותר בכוח, ומצד שני אחרי שהתבגרתי הבנתי שזו תקופה מאוד ילדותית וטיפשית".
רבים מתושבי גוש קטיף מכנים את ההתנתקות גירוש. אתם מתחברים למושג הזה?
"גירוש, חד־משמעית", אומר אברהם בהחלטיות. תמר ואורי, מנגד, מסתפקים במילה פינוי. "צריך הרבה כוונת זדון כדי לגרש אותך. התחושה שלי היא שאפילו מי שהגה והוביל את המהלך הזה לא באמת הבין את המשמעות של מה שהוא עושה", מציין אורי.
דילמת הדור השני
השנים עברו. אחרי הפינוי התגוררו בני משפחת אלטמן (שמה של תמר בסוק לפני נישואיה; ח"ג) במושב טירת יהודה, בסמוך לשוהם. כיום היא מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה בעיר לוד, משמשת מאמנת מחקר ולומדת סיעוד. אברהם חניה הוא אב לשלושה ומתגורר בקיבוץ בית רימון, שם מתגוררים עד היום גם הוריו. הוא לומד במכללת כנרת לתעודת הנדסאי בניין. אורי כהן שירת כלוחם ביחידת דובדבן, נישא, והיום הוא אב לארבעה. הוא עוסק בפיקוח על בנייה בירושלים ומתגורר ביישוב כרמי קטיף בחבל לכיש.
כשאנו מסתובבים במרכז קטיף, מביטים בתמונות של מה שהיה ואבד, עולים בהם מחדש הזיכרונות של העבר וגם מבט קדימה, אל פני עתיד. "אתמול בערב, לפני הראיון, פתאום חשבתי על כך שאף פעם לא סיפרתי לילדים שלי שקרה דבר כזה", מספר אורי, "הילדה הגדולה שלי, שעולה עכשיו לכיתה א' שאלה אותי לאן אני הולך ולא ידעתי איך להסביר לה. אמרתי שלסבא וסבתא היה פעם בית אחר, קרוב לים. אבל לא הסברתי לה מה זה פינוי. לא ידעתי איך לגשת לזה".
השלושה שבגרו מסתכלים אחורה אל גוש קטיף במבט מפוכח ומודעים בדיעבד לכך שחיו במציאות בלתי אפשרית. בשנים שלפני ההתנתקות סבלו היישובים מירי מאסיבי של פצצות מרגמה ומפיגועים קשים. גן העדן שבו הם חיו הפך עם השנים לסיוט מבחינה ביטחונית.
אורי: "ראיתי מהחלון שלי את הטיל שהרג את שייח' יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס. אני זוכר מסוק שעומד מעל הבית שלי במשך שלוש שעות ואת הטיל יוצא. היו סיטואציות הזויות. הייתי הולך לתחנות האוטובוס בבוקר והיו יורים עלינו".
בשורה התחתונה, הייתם חוזרים לגור בגוש קטיף אם הדבר היה מתאפשר?
תמר: "אני לא הייתי חוזרת. אני לא רוצה לגור במקום שמעמיד אותי בסכנה, במיוחד לא עם ילדים. אם תהיה סיטואציה בסגנון של סיפוח ויהיה שלום - זה אחלה מקום לגור בו".
אברהם: "במצב הביטחוני כעת? ודאי שלא. היתה לי אחלה ילדות, אבל זה כמו כשמישהו מת וזוכרים רק את הדברים הטובים. הייתי חוזר, אבל לא במצב של טרור וילדים רצים למקלטים, כי זה לא בריא לנפש. גדלנו כך אז קצת התרגלנו, אבל לא הייתי מביא את הילדים שלי לסיטואציה כזו".
אירוע לציון עשור לפינוי גוש קטיף וצפון השומרון
אורי: "אין פוליטיקאי, מימין או משמאל, שאומר שאפשר לחזור לעזה. אבל אם שואלים אותי מה לעשות עם הבעיה בעזה, התשובה היא חד־משמעית: לשלוט בה ולהתמודד עם כל החסרונות שבאים איתה. בעיניי אין דבר כזה שליטה ביטחונית בלי מגורים - במקום שבו עוברת המחרשה, שם ייקבע הגבול. הדבר החשוב ביותר הוא להבין שזה בר השגה ליישב מחדש את חבל הארץ הזה, עם כל המורכבות הפוליטית והטרור".
"מנהיגי המגזר שיקרו לנו"
15 שנה אחרי הפינוי של בתיהם, חיים השלושה במציאות שונה. הפצעים הגלידו, הזיכרונות התעמעמו מעט, אבל עדיין ניכר כי יש להם תרעומת כלפי מה שאירע להם. חלק מהתרעומת הזו מופנית פנימה, לתוך המגזר הדתי־לאומי, ולא דווקא כלפי מדינת ישראל. הרבנים וההנהגה, הם אומרים בביקורת בלתי מבוטלת, שיקרו להם והציגו מצג שווא שלפיו הם מסוגלים לנצח.
"ההנהגה היתה צריכה לפעול אחרת ביחס לבני נוער, לנפץ יותר את האשליה, לא לומר שהכל יהיה בסדר ושנתפלל והכל יסתדר", זועם אברהם, "הם שיקרו לנו. הם אמרו לנו 'היה לא תהיה', שאנחנו ננצח - ואז הלכו לשתף פעולה עם כוחות הפינוי. הם היו צריכים לומר לנו את האמת. כמה חודשים לאחר הגירוש פגשתי את זמביש (זאב חבר; ח"ג) ושאלתי אותו מה קרה שם. הוא אמר שחצי שנה לפני הגירוש הוא לא האמין שאפשר היה לנצח. עד היום אני לא מזדעזע ממעשים בעייתיים של רבנים כי אני לא מופתע מהם". תמר מחזקת את דבריו: "השתמשו בנו. הרבנים הוליכו אותנו שולל".
עשור וחצי לאחר ההתנתקות, מפתיע לשמוע את עמדות השלושה בנוגע לשאלה אם יכול להתרחש בעתיד פינוי נוסף של יישובים. "שאלת ארץ ישראל השלמה היא לא רק ערכית אלא שאלה של פרדוקס ודילמה, והיום, כשיש לי ילדים, השאלה מתעצמת", אומרת תמר, "אם יהיה סיפוח יהיו יישובים מובלעים. 20 שנה קדימה, כאם לחייל, אני חושבת שאם תהיה מובלעת ולא בהכרח תהיה לה הצדקה ביטחונית, אולי אין לה הצדקה. נקודה".
"ההורים שלנו לא נכנסו בידיעה לאזור מלחמה", מציין אורי, "הם לא ידעו שהם נכנסים לאזור מלחמה. זה כמו לשאול תושב אשקלון אם הוא היה מוכן ללכת לגור היום באזור שבו יורים טילים. הוא הרי לא בא לגור באשקלון בגלל הטילים". עם זאת, הוא חולק על תמר: "השיקול היכן לבנות את הבית האחרון לא יכול להיגזר מהשאלה כמה מסוכן בפוטנציאל. אם לא ייבנה בית בקו מסויים, הסכנה תתקדם קו אחד קדימה, בדיוק כמו שקרה ביישובי עוטף עזה".
במבט לאחור, מה היתה הטעות של המתיישבים בגוש קטיף, אם היתה כזו? איפה הם פספסו?
אברהם: "אני לא חושב שהטעות היתה שלנו. התקשורת היתה שקרית ועשתה לנו דה־לגיטימציה. פוליטיקאים לא ידעו איפה זה גוש קטיף אבל הצביעו בעד ההתנתקות, אנשים חשבו שמדובר בכמה קרוואנים".
אורי: "בסוף, הסיפור הזה לא התחיל מניתוק או מחיבור שלנו לעם. זה לא היה מציל אותנו. אני מאמין שלאף אחד לא היה סיכוי פרקטי לשנות את המצב - לא לרבנים, לא לתושבים ולא למגזר הדתי. שום דבר לא היה יכול להציל אותנו מול המכבש הענק הזה ששמו אריק שרון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו