יש גל שני. לא יודע אם זה גל שני של הנגיף, אבל זה בטוח גל שני כלכלי. כל מה שכמעט נפתח, שנפתח לרגע, שעמד להיפתח - נסגר שוב. הפעם, במקרים רבים, זה לצמיתות. אנשים רבים מספור שקיוו שההכנסות יתחילו לזרום שוב ואיכשהו יתאוששו מהתקופה הזאת, קיבלו נוקאאוט לפנים, והמדינה האיטית, הכבדה, הבלתי יעילה עד כאב, השבויה במשחקי כבוד ואגו, לא תומכת.
עומדים להיווצר פה שני מעמדות. המרוויחים והבלתי מרוויחים. יהיו פה כמויות של משקי בית שיקרסו בקנה מידה שאנחנו לא מכירים. כבר עכשיו זה קורה, אבל זה יתפוס תאוצה שחבל על הזמן. מרגישים את זה היטב ברשתות החברתיות. מספר הפרויקטים של מימון המונים לעזרה ליחידים, לעסקים, למשפחות - עולה בטור הנדסי בכל יום. אני שואל את עצמי, למי לתרום? לאחד נשרף השדה, אחת פתחה מכון יופי והשקיעה בו הכל ועכשיו סגרו לה, לילד הזה אין מה לאכול, לילד ההוא אין איפה לישון. הלב שלי מתפרק מצער, ואין מה לעשות. כביכול.
אני מציע לחזור למה שכבר עשו פה פעם: מלווה מרצון. כל מי שעובד, ובמיוחד מי שמרוויח יפה, יתנדב להוריד משכרו בין 10 ל־25 אחוזים למשך שנה. בפועל, הירידה בשכר תהיה נמוכה יותר, בגלל המס והביטוח הלאומי. הכסף הזה יעבור לקרן לאומית לתמיכה בכל הבלתי מועסקים, והקריטריונים ייקבעו על ידי מועצה ציבורית בראשות דמות ציבורית שיש עליה הסכמה רחבה, בהתנדבות. כל מי שיבחר להפחית משכרו יקבל איגרות חוב של המדינה נושאות ריבית והצמדה, שניתן יהיה לפדות בעוד עשר שנים, אני מקווה שעד אז כבר יהיה שוב בסדר.
בשביל מה זה טוב? בשביל הערבות ההדדית. בלי ערבות הדדית אין תוחלת ליוזמה הזאת שנקראת מדינת ישראל. לא יכול להיות שבזמן הזה כל אחד יסתכל רק על מה שיש לו וירחם על מי שאין לו. המגיפה לקחה את הפרנסה לאנשים הכי מוכשרים, הכי יעילים, הכי חרוצים. אי אפשר להאשים אדם בשבירת מטה לחמו. צריך לעזור, ובגדול.
אגב לעזור, גם לא להוציא לאנשים את העיניים זה עוזר. מכוניות חדשות, מסיבות נוצצות, זיקוקים ממגדלים - כל אלה מדקרות חרב בעיני מי שיכלו להרשות לעצמם עד לפני שנייה חיים נורמליים, ועכשיו חיים על אדי החסכונות שלהם, על כספי הפנסיה שכבר לא תהיה, על הלוואות מחברים ומקרובי משפחה, על חבילות מזון מעמותות. כל מי שיש לו חייב לעזור ביד נדיבה למי שאין לו, וחייב גם להצניע את מה שיש לו. והצנע לכת. זה נכון תמיד, זה קריטי עכשיו.
אני מודיע שאהיה הראשון להצטרף למלווה ישראל מרצון (אם עד שיקום תהיה לי עבודה, כמובן).
הזמר
אדוני הזמר,
סבבה, אתה יודע לסלסל. אתה יודע לרגש את מאזיניך כשאתה שר מילים שכתבו לך על אהבות שמעולם לא הרגשת ולא תרגיש. לגעת בלב של אנשים זאת זכות גדולה, אבל היא לא מקנה לך שום זכויות יתר. אני עוקב אחריך, זמר יקר. גם בימים שלפני הקורונה לא היית מופת ודוגמה בשום דבר בחייך. התנהלות קיצונית של שופוני, יחס מחפיר לנשים, יחסים בין־אישיים רקובים עם כל סובביך. יאללה, בעיה שלך.
אבל, זמר גדול שכמוך, מאז התחילה המגיפה אתה על ספידים. אין אירוע של התקהלות המונית שאתה לא נמצא בו. פה אתה מתחבק ופה אתה מתנשק ופה נמרחות עליך המעריצות ושם מתגודדות סביבך האימהות. וכשאתה צריך להיכנס לבידוד? קשריך הפרוסים בכל מקום מוציאים אותך מזה בחמש דקות, ועדת חנפניך מסדרת לך איזה קושי זמני, כדי שתוכל להמשיך למסיבה הבאה.
תבין, יא זמר, אתה יודע רק לשיר. זהו. לא קיבלת שום דבר מיוחד מעבר לזה. משהו בתצורת מיתרי הקול שלך הופך את האוויר שעובר לך בין המיתרים לנעים להרבה אנשים. סֶה טו. אתה לא בן האלוהים ולא מלאך משמיים. אל תתבלבל.
זה שיש לך את המכונית הכי יקרה בשכונה זה עניין חולף. היא לא תיקבר איתך אחרי 120. מה שילך איתך זאת הדוגמה שהיית או שלא היית, השימוש שעשית בכוח שלך להורות לאנשים דרך טובה בחיים או לגרום להם לפגוע בעצמם, דרך התנהגותך חסרת האחריות, המופקרת, האנוכית, הבריונית.
בנאדם, תיישר קו עם השירים שלך. תהיה האיש שאתה שר עליו. תהיה מנהיג, מופת, דמות להערכה. מציע לך להאזין ברוב קשב לשיר "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו". הוא לא נכתב עליך, אבל שווה חידוש בסלסולית.
שינה
משעה שנכנסתי לבידוד בגלל חולה מאומת שהתארח בתוכנית הבוקר, איני יכול להגיש את התוכנית. לכן איני מחויב לקום בשעה ארבע וחצי ומייד להיכנס לתפקוד־על כדי לקיים את ביתי וכדי להגיע לשידור חד ורענן.
בימים כתיקונם אני קם, הולך למטבח, מכין ארוחות לילדות בתרמוסים ובקופסאות, מחמם לי שייק ירוק שאני שומר בהקפאה, מכין לי סנדוויץ' אבוקדו לעבודה ומתחיל אימון של כחצי שעה, להשבת הגוף לתפקוד. ככל שחולפות השנים, כך המשימה קשה יותר. אחר כך גילוח־צחצוח, לימוד קצר, כתיבה קצרה של המתחולל בנפשי הבוקר, ולאוטו.
ארבע דקות אני באולפן, חולצה, איפור, שידור. הרבה קפה להתמודד עם העייפות. לפעמים היא קשה מנשוא. לרוב לא.
אחר כך חייב לישון בצהריים, אלא אם כן הגנן של השכנים הגיע לסשן מפוח עלים. קם אחרי חצי שעה לתוכנית "השיח" בגל"צ, אוסף מבית הספר, וכל אחר הצהריים עם בנותיי. לקראת שש בערב אני גמור. מתפקד בקושי, ועם הרבה חריקות. הולך לישון בתשע וחצי. אין סרטים, אין הצגות, אין לשבת לקשקש עם רעייתי אל תוך הלילה ולצחוק ביחד. החיים בצל השינה והיעדרה.
עכשיו, כבר כמה ימים, אני ישן נורמלי. מושך עד חצות, קם בשבע וחצי כמו קיסר מונגוליה בשעתו. וואו. איזה חיים יש שם בחוץ!!! לא עייף, לא ישן בצהריים, לא מְתפעל את הילדות, כי חייב לשמור מרחק מהן, לא נאבק בכבדות שמושכת אותי אל ליבת כדור הארץ. קליל, ממוקד, מצב רוח סבבה, אפילו ראיתי פרק בסדרה. אירוע נדיר ביותר. "טהרן". וואו. רמה.
אני מודע לחשיבות הקריטית של שעות שינה לתוחלת חיים, בריאות, מצב נפשי, רוחני. עייפות היא יועצת רעה בכל שאלה שמפנים אליה. במקרה שלי, העייפות היא המחיר ההכרחי שאני חייב לשלם, ובשמחה, על הזכות להגיש תוכנית בוקר שהיא לרוחי, שאני מרגיש בה בשליחות. מקבל את העייפות ולא מתלונן לשנייה.
ובכל זאת, הבידוד הזה פתח לי פתח לחיים שפעם היו לי. למי שהייתי לפני שנרדמתי באמצע המשפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו