עכשיו היא אמא לשלושה ילדים. התמונה מרחיבה את הלב. תינוקת קטנה ויפהפייה בת שנה וחצי ושני ילדים חייכנים, בן ובת, בני 9 ו־10, שאותם אימצה כשהיו תינוקות, מתגלגלים מצחוק על השטיח בסלון.
שלושה ילדים ואמא אחת, משחקים תופסת. אחר כך הם נרגעים, ורוני (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) מחבקת אותם בחום. משחקת בשיער של דפנה הקטנה, מתבוננת במבט חלומי במיכל ויונתן, שפרשו לשחק בחצר המטופחת. יש בבית המיוחד הזה אהבה גדולה, ורוגע, ואושר אין קץ.
שנים ארוכות היא נאבקה להיות אמא. במשך תשע שנים לא הצליחה להיכנס להיריון עם מי שהיה אז בעלה. בדרך הם הפכו למשפחת אומנה למיכל וליונתן והמשיכו את הטיפולים הקשים כדי להיכנס להיריון. במהלך הטיפולים הם התגרשו. חודשיים אחרי הגירושים הצליחה רוני להיכנס להיריון מתרומת זרע וללדת את דפנה.
כבר מהרגע שקיבלו את הילדים כאומנה, רוני ובעלה לשעבר התאהבו בהם וביקשו לאמצם. במשך שנים נתן בית המשפט הזדמנות להורים הביולוגיים, כשהוא מאריך את תקופת האומנה שוב ושוב. עד שלפני כמה חודשים קבע השופט, בהחלטה יוצאת דופן, שהילדים לא יחזרו להוריהם הביולוגיים, ושהיא ובעלה לשעבר יוכלו לאמצם במשמורת משותפת.
"עכשיו אני שלמה", היא אומרת בעיניים נוצצות בביתה בשכונה מטופחת בירושלים, "יש לי סוף־סוף אימהות רגועה, וכולם שלי. ויש לי אהבה, אהבה, אהבה. שלושה ילדים הכי מקסימים בעולם, שאני אוהבת בטירוף. מעולם לא הסכמתי לוותר. עברתי ילדות קשה, עברתי שנים קשות של טיפולים, ומעולם לא הרמתי ידיים. תמיד ידעתי שאהיה אמא. הכי אמא בעולם".
אבא ביקש כסף לסמים
היא אישה יפה עם עיני שקד גדולות, חיוך כובש ואנרגיה שלא נגמרת. אמא שלה היתה בת 17 וחצי כשילדה אותה. אביה היה נרקומן וריצה תקופות מאסר בכלא. יש לה אח הקטן ממנה בכמה שנים, ומעט אחרי שהוא נולד הוריה התגרשו. היא ואחיה נאלצו לשרוד יחד בעולם הקשוח שאליו נקלעו, ולא פעם הם היו אלה שטיפלו בהוריהם, במקום להפך.
"לפי הסיפורים של אמא, אני הבנתי מגיל צעיר שאין הרבה בבית, וכשהיינו עושים קניות בסופר הייתי מוציאה לה מצרכים מהעגלה. אומרת לה, 'זה לא צריך, זה מיותר'. אבל אני לא זוכרת שהיה חסר לנו משהו.
"גדלתי בלי אבא, חד־משמעית. אמא שלי היא עבורי מודל לאימהות. עם הקשיים האישיים הגדולים שלה, היא היתה לביאה, גידלה אותנו לבד וחינכה אותנו לערכים ולמוסר. לימדה אותנו שאבא אוהב אותנו. הוא היה טיפוס מזעזע, לא היה אפשר לסמוך עליו. כל הזמן נכווינו ממנו.
"בסופי שבוע שהיינו אמורים לנסוע אליו, הוא היה אומר שהוא בא לקחת אותנו. היינו אורזים תיק, יוצאים החוצה לחכות לו, והוא לא בא. ב־7 בערב היינו חוזרים הביתה ופותחים את הדלת. אמא היתה בשוק.
"אבל זה עוד כלום לעומת מקרים אחרים שבהם הוא כן בא. היינו מוצאים את עצמנו באיזה מקלט, שבו הוא היה מזריק לעצמו, לידנו. ככה גדלנו. לא סיפרנו על זה לאמא שלנו אלא אחרי שנים, ואז היא מאוד כעסה על עצמה. היא בחיים לא היתה נותנת לנו לנסוע אליו אם היתה יודעת מה הוא מעולל לנו שם. היא תמיד אמרה לנו שאבא אוהב אותנו.
"כשבגרנו, היינו הולכים לבקר אותו בכלא. יום אחד, כשהייתי בת 17, נסעתי לבקר אותו בכלא חרמון. הוא ישב שם על סחר בסמים או גניבה, אני לא יודעת בדיוק. בכניסה עשו עלי חיפוש, ופרצתי בבכי מר. לא רציתי לבוא יותר. אבל באתי שוב ושוב, כי הייתי מטומטמת.
"לפעמים הוא היה לוקח אותי ללוד, לקנות סמים. לפעמים אפילו ביקש שאתן לו כסף בשביל זה. ואני, בתור הילדה שלו, הייתי כל החיים בטירוף שאצליח לגמול את אבא שלי מהסמים. הייתי הולכת למפגשים של נרקומנים אנונימיים, בלי שהוא יידע, לא ידעתי בכלל איפה הוא. האמנתי שאמצא אותו דרכם, שהם יודעים איפה אבא שלי. זה לא עזר.
"הכל בגלל האופי שלי. אני תמיד רוצה לחדור קירות. לא מסכימה להשלים עם שום מצב.
"לפעמים אבא היה מפציע בבית של אמא ואומר: 'אני נקי, נגמלתי'. הייתי עונה לו: 'בוא נלך לקנות ערכת בדיקה בבית מרקחת, ונראה'. קונים ערכה, הוא עושה את הבדיקה, ומה יוצא? מסומם.
"אני ואחי שילמנו במשך השנים עשרות אלפי שקלים למכוני גמילה. מגיל צעיר שנינו עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות, ותמיד שמנו כסף בצד כדי שנוכל לעזור לו. זה התגבר אחרי הצבא, כשממש עבדתי בצורה מסודרת. היינו מכניסים אותו למכון גמילה, והוא פשוט היה בורח משם.
"אמא לא ידעה על כל זה, לא רצינו להכביד עליה. היא סבלה מדיכאון קליני, ניסתה להתאבד כמה פעמים, כך שאני ואחי היינו צריכים לשמור גם עליה. יום אחד, כשהייתי בת 12, שיחקתי בחוץ עם אח שלי. כשחזרנו הביתה, הדלת היתה נעולה והיה באוויר ריח חריף של גז. עמדנו מחוץ לדלת, דפקנו וניסינו לשבור אותה. צעקנו ובכינו, 'תפתחי לנו, אמא. תפתחי את הדלת. אל תעזבי אותנו'. התחננו שהיא לא תמות. בסוף היא פתחה. חיבקנו אותה ואמרנו לה: 'אמא, אל תעזבי אותנו!'
"בפעם אחרת אבא שלי החזיר אותנו מביקור אצלו, ומצאנו את כל המרפסת מלאה בסדינים. ראינו שהיא מנסה לתלות את עצמה. הוא אמר לנו לחכות למטה, עלה לדירה ושכנע אותה לרדת".
בכיתה א' נשלחה רוני לפנימייה עם אחיה. "זו היתה פנימייה קשה מאוד, לא רצינו להיות שם. רצינו להיות בבית עם אמא. אמא סיפרה לנו שברווחה רצו לשלוח אותנו למשפחת אומנה, והיא נלחמה עד חורמה שזה לא יקרה. היה משפט, והיא ניצחה.
"אחרי שנתיים חזרתי לגור בבית עם אח שלי. בבית הספר היסודי המחנכת שלי ממש הצילה אותי. היא היתה לוקחת אותי אליה הביתה אחרי הלימודים, להכין שיעורי בית. בחטיבת הביניים הייתי מהמופרעים. מאלה שכותבים על הכיסאות בכיתה ועל הקירות. פעם הייתי פאנקיסטית, פעם רוקיסטית. סיימתי את החטיבה בלי ציונים בכלל. לא למדתי.
"לא רצו לקבל אותי לתיכון, וממש התחננתי למנהלת. אמרתי לה שזה יגמור את אמא שלי. המנהלת החליטה שאם כל הקיץ אעשה השלמות ואעבור את כל המבחנים שהחסרתי בחטיבה, היא תקבל אותי. חרשתי וחרשתי, קיבלתי עזרה מהספרנית של בית הספר, שישבה איתי, ובסוף הצלחתי. קיבלתי תעודת עובר".
את התיכון סיימה בהצלחה, עם בגרות מלאה. בצבא היתה מפעילת האמר קרבי. "כשבאתי לצו ראשון, אמרו לי, 'תעשי צבא קרוב לבית, תדאגי לאמא שלך'. לא הסכמתי לוותר. החלטתי שאני אעשה צבא הכי קרבי ואתרום הכי הרבה שאני יכולה. התפקיד הזה נחשב אז לתפקיד מאוד קרבי לנשים, וחשתי גאווה וסיפוק לעשות אותו".
אחרי הצבא ירדה לעבוד באילת כמלצרית במלון, חסכה כסף ונסעה עם חברים לטיול של חמישה חודשים בדרום אמריקה. כשחזרה לארץ עבדה בעבודות מזדמנות, ואז שוב טסה לארה"ב לשנה וחצי, שם עבדה וטיילה. בגיל 25 התחילה את לימודי המשפטים, שאותם סיימה כעורכת דין.
את מיכאל הכירה באתר היכרויות. "מההתחלה היתה לנו תקשורת טובה. בערב שבו דיברנו בטלפון הוא כבר בא לפגוש אותי, ויצאנו לדייט במסעדה. בסוף הערב אמרתי לו: 'אתה תהיה בעלי'. זה היה ברור לי. אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי נישואים".
במשך שנה ניסתה רוני להיכנס להיריון, ואז החליטו היא ומיכאל להתחיל בטיפולי פוריות. היא עברה טיפולים במשך שנתיים, ללא הצלחה. "דיברנו בינינו מה אנחנו יכולים לעשות כדי להביא ילדים לעולם, ואז החלטנו לקחת ילד באומנה. זה תהליך קצר יותר מאימוץ, ומההתחלה ידענו שיהיה אופק לאימוץ. אני זכרתי היטב שבתקופה שלי בפנימייה היו שם ילדים שאין להם לאן ללכת בסופי שבוע. אין להם בית".
הם פנו לעמותת "אור שלום" והתחילו את התהליך, תוך כדי טיפולים. "נפגשנו עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, עברנו מבחני אישיות, וגם קורס הורות, שבו פגשנו אנשים כמונו, שרוצים להפוך למשפחות אומנה.
"בסיום הקורס החלטנו שאנחנו רוצים שני ילדים לאומנה, כי הבנו שיש לא מעט אחים שזקוקים לבית חם, ובגלל שהם שניים, הרבה פחות לוקחים אותם. חיכינו לטלפון שיבשר לנו שיש ילדי אומנה שזקוקים לנו".
כמו הר געש שהתפוצץ
ביום חמישי לוהט בחודש אוגוסט קיבלו רוני ומיכאל את שיחת הטלפון המיוחלת מהעובדת הסוציאלית של העמותה. היא בישרה להם שיש שני אחים שהוצאו בצו חירום מביתם, ומחפשים להם בדחיפות בית חדש וחם: ילדה בת שנה וארבעה חודשים, ותינוק בן חמישה חודשים. בית המשפט הורה למצוא להם משפחת אומנה לחצי שנה, שאחריה תיבחן מסוגלות ההורים הביולוגיים לקלוט אותם בחזרה.
"הייתי אז במשרד. היא אמרה לי שבתחילת השבוע הם יכולים להגיע אלינו הביתה. מרוב התרגשות נפלו לי דברים מהידיים. היא ביקשה שניקח כמה שעות ונחליט. התקשרתי בהתרגשות למיכאל ואמרתי לו שיש לנו בערך שעתיים להחליט. הוא אמר: 'מי צריך שעתיים? תגידי מייד כן'. אמרתי לו: 'אבל הבית לא מוכן', והוא ענה: 'אז נכין אותו'.
"התקשרתי לעובדת הסוציאלית. אמרתי לה שאנחנו לוקחים את הילדים. הלכתי לבוסית שלי בעבודה ואמרתי לה: 'בשבוע הבא אני בחופשת לידה'. היא התרגשה בטירוף.
"היינו בלחץ מטורף. דיברנו עם אחותו של מיכאל. לא ידענו אז את כל מה שצריך בשביל ילדים, בשביל תינוק בן חמישה חודשים. איזה סוג של אוכל הוא אוכל? היא באה אלינו הביתה לעזור לנו. הלכנו לסופר־פארם, ואני חושבת שקנינו את כולו. כל סוגי המוצצים, הבקבוקים, החיתולים, אבקות החלב. הקופאית הלכה למנהל מרוב הלם מהעגלה שלנו. משם הלכנו וקנינו מיטת תינוק ומיטה לילדה קטנה. ביום שישי בצהריים הבית שלנו כבר היה מדוגם.
"אבל אז המחשבות תקפו אותי. חשבתי על ההורים של הילדים. מי הם? מה הילדים שלהם עברו, שהם באים להיות הילדים שלי? 7,000 מחשבות על ההורים האלה.
"ביום ראשון הלכתי לחנויות בגדים והעמסתי. הייתי בטירוף. קניתי הכל, הכל. אמרתי למוכרת באחת החנויות: 'יש לי תינוק בן חמישה חודשים וילדה בת שנה ורבע, תתחילי להביא לי את כל החנות'".
ביום שני בצהריים זה קרה. שתי עובדות סוציאליות פתחו את דלת ביתם של רוני ומיכאל עם שני תינוקות על הידיים. רוני אומרת שממש ברגע הזה, לא שנייה אחרי, היא הרגישה אמא, בפעם הראשונה בחייה.
"הכל התפוצץ. הר געש. בום מטורף. אתה קם בבוקר, יום בהיר אחד של אמצע הקיץ, והדופק שלך מזנק מאפס ל־200. לאישה בהיריון יש תשעה חודשים לעכל, פה זה בא ברגע אחד. אבל מייד הרגשתי שאני הכי אמא בעולם. שאלה הילדים שלי.
"בלילה הראשון בכלל לא הלכנו לישון מרוב התרגשות. כל הלילה ישבנו והסתכלנו עליהם, יצאנו למרפסת לדבר, היינו נרגשים מאוד. אבל מהר מאוד התחיל הלחץ המטורף. אתה מתחיל לעכל שיש לך שני ילדים בבית. והם היו בהלם. לא תקשרו.
"מיכל היתה אפאטית לגמרי. זה היה מטורף ברמות. היא לא הוציאה מילה, ציוץ. הם היו כמו רובוטים. נתתי להם בקבוק, לקחו. כמו בובות. ויונתן הקטן, שהיה בן חמישה חודשים, לא הפסיק לבכות. 24 שעות ביממה, במשך חודש.
"זה היה ממש מטורף. עשינו תורנות ליד המיטה שלו. בכל שלוש שעות החלפנו. היו ימים קשים, קשים מאוד. רק רצינו עבורם את הכי טוב בעולם, וזה באמת קרע אותנו. למזלי, יונתן לקח בקבוק מטרנה ואכל.
"אחרי שלושה ימים קרה דבר מדהים. אמרתי 'בוקר טוב' למיכל והרמתי אותה מהמיטה שלה - והיא עמדה, ואז התחילה ללכת. ואני צרחתי: 'הילדה הולכת! הילדה הולכת!' אני ומיכאל חיבקנו אותה ורצנו איתה מייד לחנות נעליים, לקנות לה נעליים".
עם הזמן, הילדים יצאו מההלם. "לא היו לנו הרהורי חרטה אפילו לרגע אחד", אומרת רוני, "גם ברגעים הכי קשים היינו הכי שלמים עם ההחלטה שלנו והכי אבא ואמא שאפשר.
"אבל עם ההתנהגות הזאת מתחילות שאלות. מה, אני לא מספיק טובה בשבילם? למה זה ככה? מה לא בסדר אצלי? אתה נהיה משוגע מזה. ואז בכי גדול. ועייפות תהומית. והסתגרות. ולא מדברת עם אף אחד. רק רוצה שלילדים שלי יהיה טוב. בסוף סיפרתי לאמא שלי. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שזה טבעי.
"אחרי חודשיים המצב התחיל להשתנות. הם נרגעו, התרגלו, והיו לנו ימים רגועים מאוד ומשמחים".
מפגש בלב כבד
ואז התקיימה הפגישה הראשונה של ההורים הביולוגיים עם הילדים, במרכז קשר. "זה היה בדיוק בתקופה שנכנסנו לאיזו שגרה בבית, ואני הייתי בלחץ היסטרי איך זה יעבור, איך הם יכילו את זה. הבטן ממש התהפכה לי.
"יש הנחיות מדויקות מאוד למפגש כזה. ההורים הביולוגיים מגיעים ראשונים, נכנסים למרכז הקשר, ואז אנחנו מגיעים ברכב, ועובדת סוציאלית באה אלינו לאוטו ולוקחת את הילדים למפגש.
"הילדים בכו ולא רצו ללכת, ואני ומיכאל נשחטנו ממש. הלכנו לכל חנות אפשרית בסביבה וקנינו לילדים הכל. רצינו להסיח את דעתנו מהמחשבה על המפגש שלהם עם ההורים הביולוגיים. קנינו להם צעצועים, נעליים, בגדים. רוקנו את החנויות.
"הילדים חזרו ברגרסיה. זה היה נורא ואיום. הילדה משכה לעצמה בשערות, דפקה את הראש בקיר. לקח להם יומיים־שלושה להירגע. אבל לפי ההסדר שקבע בית המשפט, הם היו אמורים לפגוש את הוריהם בכל שבוע. אז זה חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי, ואנחנו שוב נקרענו.
"אחרי הפגישה השנייה העובדת הסוציאלית החזירה לנו את הילדים לאוטו ונתנה לנו מכתב מההורים הביולוגיים. אפילו עכשיו, כשאני מספרת לך, יש לי צמרמורת מזה. הם כתבו לנו: 'תודה רבה. הילדים מאוד מטופחים. זה מרגש אותנו'. הם גם ביקשו שלא נספר את הילד עד גיל 3.
"כשקראתי את הדברים שלהם, בכיתי. כל הזמן חשבתי על האמא, כמה זה קשה מה שהיא עוברת".
כשהילדים נכנסו למעון, חזרה רוני לעבודה. אבל החשש שהם יילקחו ממנה לא הרפה. "בכל פעם בית המשפט האריך את צו האומנה בחצי שנה, ולמעשה נתן להורים הביולוגיים עוד צ'אנס להשתקם. בכל פעם אמרו לנו שזו חצי השנה האחרונה, ואז זה קרה שוב, ושוב.
"ובכל פעם, מתח. ייקחו לנו את הילדים המדהימים האלה? את הנסיכים הקטנים שלנו, שהכי נקשרנו אליהם בעולם? שחווינו איתם הכל - רגעים של צחוק, רגעים של אושר, רגעים קשים, כמו משפחה? לפעמים דמיינו שאם בית המשפט יחזיר את הילדים להורים הביולוגיים, לא נוותר ונאמץ גם את ההורים, שיגורו אצלנו. רק שתבין לאיזה מצב הגענו".
כמה שנים חלפו, ובאחד הימים ביקשה העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד להיפגש עם רוני ומיכאל. "היא באה אלינו הביתה ואמרה שהם ימליצו לבית המשפט שנאמץ את הילדים. קפצנו מאושר. אבל גם אחרי ההמלצה בית המשפט החליט לתת עוד צ'אנס של חצי שנה להורים הביולוגיים, ואחרי חצי שנה האריך שוב את תקופת האומנה בעוד חצי שנה".
בינתיים, הקשר בין רוני למיכאל התרופף, והם החליטו להתגרש. "התקשרנו להודיע לעובדת הסוציאלית, והיא היתה בהלם. אמרה לנו: 'אתם צוחקים עלי? זה עלול להיות לרעתכם בהחלטה על האימוץ'.
"ואז קרה משהו מדהים. יומיים אחרי השיחה איתה, היא צלצלה וסיפרה שההורים הביולוגיים הודיעו לה שהם התגרשו. לא ייאמן. לא ידענו מאיפה זה בא.
"המשכנו את תהליך האימוץ, במקביל לגירושים שלנו. סיכמנו בינינו מראש שלמרות המצב החדש והמורכב, אנחנו לא מוותרים על הילדים".
אחרי גירושיה החליטה רוני לנסות שוב להביא ילד לעולם. "בשלב הזה לא רציתי פרטנר בחיים שלי והחלטתי ללכת על תרומת זרע. נכנסתי לאתרים שונים, ובסוף מצאתי 'תורם פתוח' מחו"ל. אתה לא יכול ליצור איתו קשר, אבל מקבל את כל המידע עליו - מראה, נתונים פיזיים, רקע משפחתי, עיסוק וכו'. היה חשוב לי שיהיה לו דמיון פיזי לילדים שלנו.
"עברתי את הטיפול. אחריו היו לי תחושות שונות מאלה שהיו לי בתקופת טיפולי הפוריות. היתה לי הרגשה שזה קורה. אחרי שבועיים הלכתי לבדיקות דם בקופת חולים. עוברות שלוש שעות, אני בישיבה בעבודה, ואז מצלצל הטלפון. האחות מקופת חולים אומרת לי: 'הצלחנו! הצלחנו!'
"התחלתי לצעוק, 'אמא'לה! אמא'לה! יש! יש!'. כולם שאלו, 'מה קרה? מה קרה?'. אמרתי להם שהתקדמנו עוד צעד עם הילדים. אף אחד לא ידע שאני מנסה להיכנס להיריון, לא חשבתי שזה נכון לספר.
"בתוכי געשתי. התפוצצתי מהתרגשות. במשך שבע שנים לא נקלטתי, ידעתי רק אכזבה ועוגמת נפש. והנה, זה קורה. אני, בהיריון. צמד מילים שרק חלמתי עליו", דמעות עולות בעיניה.
"ההיריון לא היה קל. היו לי בחילות קשות, כאבים חזקים, ושני ילדים מקסימים בבית, ואני לבד. אבל הכי רציתי את זה בעולם, להיות בהיריון משלי. אחרי בדיקת הדופק הראשונה, כשראו שהכל בסדר, סיפרתי בעבודה. כולם היו בשוק".
לא ניפרד לעולם
דפנה נולדה בחנוכה. "נס גדול ופרטי שלי", עיניה של רוני נוצצות, "מתנה מאלוהים. אנשים אמרו לי שרק כשאלד בעצמי, כשזו תהיה הילדה הביולוגית שלי, אבין מה זאת אהבה אמיתית לילד. התחלתי לפחד מזה. מה, אני אוהב אותה יותר מאשר את הילדים שאימצתי, ושאני הכי אמא שלהם בעולם?
"אז זהו, שזה לא קרה. הרגשתי אליה אהבה עצומה, אבל לא גרם אחד יותר מאשר לשניים הקטנים שלי. גם דאגתי כל הזמן שהם לא ירגישו שהם מקבלים פחות תשומת לב כי אמא שלהם עסוקה עם תינוקת חדשה. ליונתן היה קשה בהתחלה, אבל הוא התרגל לנוכחות של אחותו הקטנה".
אחרי לידת בתה הודיע משרד הרווחה לבית המשפט כי המלצתו לאשר לרוני ולמיכאל את האימוץ עומדת בעינה. לפני חודשים אחדים אושרה ההמלצה על ידי בית המשפט. השופט קבע כי ההורים הביולוגיים יוכלו לראות את הילדים כמה פעמים בשנה, במרכז של משרד הרווחה.
"זה היה אחד הימים המאושרים בחיי", רוני קורנת, "אני לא יכולה אפילו להסביר לך את האושר הזה. מהשנייה שהילדים המדהימים שלי נכנסו אלי הביתה, הרגשתי שהם שלי, שאני אמא שלהם. אבל באישור הרשמי הזה היה משהו סופי. מוחלט. הם שלנו. הם לא יעזבו אותנו לעולם, ואנחנו לא נעזוב אותם לעולם, והם הכי איתנו בעולם, ושום דבר לא יכול לקחת לנו אותם.
"לא ראיתי את עצמי חיה בלי הילדים האלה, ולא חשבתי שאוותר עליהם אי פעם. אבל ההורים הביולוגיים נאבקו לקבל אותם בחזרה, ואני מאושרת שהוחלט שהם יישארו איתי. הם כל חיי, הם מדהימים, ואני אוהבת אותם בטירוף".
לא חששת מהמפגשים שלהם עם ההורים הביולוגיים?
"לא. זה טוב, לא רציתי שהם יגדלו עם חור שחור. אלה ההורים הביולוגיים שלהם, והם לא נעלמו מהחיים שלהם. אנחנו מתפללים כל הזמן שהם לא ייעלמו. אנחנו מדברים עם הילדים על ההורים שלהם. אנחנו לא נגדם, חלילה.
"הילדים קוראים להוריהם הביולוגיים בשמות הפרטיים, ולנו הם קוראים 'אמא' ו'אבא'. הם גדלים במשמורת משותפת. זה נדיר שבני זוג שהתגרשו קיבלו היתר לגדל יחד ילדים מאומצים. יש כאלה שאימצו ואז התגרשו, אבל פה זה היה להפך".
עכשיו רוני מתכננת הרחבה נוספת של המשפחה, מאותו תורם. "אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני חושבת שאסור לוותר על חלומות", היא אומרת, "אסור להרים ידיים, כי האושר וההצלחה מגיעים בסוף. היו לי כל כך הרבה תחנות שבהן יכולתי לוותר, אבל זו לא היתה אופציה עבורי. וזכיתי. זכיתי להיות אמא, וזכיתי ללדת וזכיתי לגדל ילדים אהובים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
