להקפיא עם אמונה

"האם התחתנתי בזכות ההקפאה? יכול להיות. הייתי נינוחה, שידרתי פחות לחץ, הביצית היתה מוקפאת ואני יכולתי להפשיר", כך אומרת לי דבורה, בת 45.5, חרדית־לאומית משכונת הר נוף בירושלים. "החלום שלי היה להתחתן ולהקים משפחה גדולה. זה לא הצליח. בגיל 40 התעוררתי, הבנתי שבכל חודש אני שופכת חול על האש שבוערת בי להיות אמא. התחלתי תהליך לשימור פוריות, הקפאתי 14 ביציות. אחרי שנתיים התחתנתי. העובדה שהיו לי ילדים פוטנציאליים במקפיא תרמה לזה. ניסיתי להרות עם בעלי באופן טבעי ולא הלך, גם בהפריה חוץ־גופית לא הלך. אז הפשירו חמש ביציות, עשו הפריה לביצית אחת, ולפני שנה וחצי, בגיל 44, נולדה לי בת". 

•••



זה סיפור על חברה שנמצאת בתנועה. ככל ששיעור הרווקות עולה, מספרן של הנשים הדתיות והחרדיות שעוברות הקפאת ביציות נמצא בעלייה דרמטית. מדובר ברווקות בנות יותר מ־30, גרושות ללא ילדים, אלמנות ומסורבות גט שמבקשות "תעודת ביטוח רפואית" לגופן. בשנים הקודמות פנו בכל חודש נשים בודדות למכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה) בבקשה לקבל ליווי רבני ורפואי לתהליך. בשנה האחרונה מדובר בעשרות נשים בכל חודש ויותר מ־300 בשנה. 

עד 2011 הותר בישראל שימור פוריות רק לנשים שעקב סיבות רפואיות קיימת סכנה לפריונן, כגון טיפולים כימותרפיים. בעשור האחרון, באופן נדיר ביחס לרוב מדינות העולם, הותר בישראל גם "שימור פוריות סוציאלי": החוק מתיר הקפאת ביציות לנשים בנות 30 עד 41 שמעוניינות לשמר את פוריותן ללא סיבה רפואית, אך במימון פרטי של האישה. 

מספרן של הדתיות גבוה ממספר החילוניות, אומר מומחה לרפואת נשים שביקש להישאר בעילום שם: "חילוניות שהגיעו לגיל מבוגר ומעוניינות בילד נכנסות להסכמי הורות משותפת, או פונות לבנק הזרע, או מקפיאות עוברים מתורם. המטופלות הדתיות שלי לא יביאו ילד בלי בן זוג. זה לא מקובל חברתית ובעייתי מאוד הלכתית. מה שנשאר לרווקה דתייה זה להקפיא ביציות. זה מוריד ממנה חשש שלא תצליח להרות, וגם מאפשר לה מרווח בין ילדים: כשתתחתן בגיל מבוגר היא לא תהיה מכונת ילודה, תחת אימת השעון הביולוגי. אחרי הילד הראשון היא תוכל לעשות הפסקה. דתיות רוצות יותר ילדים. אחת המטופלות ביקשה שאאחל לה שהביצית שהקפיאה תהיה עבור הילד העשירי שלה".

"פחדתי שלא ירצו אותי"

מלבד אחת, הנשים שכינסנו לצורך הכתבה ביקשו להתראיין בשמות בדויים. הן נכנסות אל פגישת הזום, יפהפיות אחת־אחת, ומניחות את הלב והשחלה על השולחן. דתיות לאומיות, חרדיות ליטאיות, חרדיות מחסידויות סגורות. לאה, בת 34 מקריית יערים, גרושה ללא ילדים ("הייתי נשואה בגיל 17 והתגרשתי אחרי חצי שנה"), מזכירה בבית ספר לבנות, דוברת יידיש.

אלומה לב (36). "זה שחרר את הלחץ הביולוגי אבל לא שחרר את החוסר באהבה"

תפארת, רווקה בת 36 מבית שמש, עובדת סוציאלית. רותי, רווקה בת 40 מבני ברק, מורה ומדריכת מורים. מרים, בת 40 מירושלים, גרושה ללא ילדים, גננת. דבורה, בת 45, מנהלת חשבונות, עשתה שימור פוריות כרווקה, היום נשואה ואם לבת. שרה, רווקה בת 37.5 מירושלים, מטפלת במשפחתון. ואלומה לב, בת 36 מבקעת הירדן, כותבת ומלמדת שיטת ימימה. 

"היה לי ברור שאם גיל 35 מגיע ואני לא בקשר רציני, אני הולכת לעשות", אומרת אלומה. "יום אחרי יום ההולדת התחלתי. אני עדיין לא התחתנתי. אני לא עושה את זה כלאחר יד אלא מתוך שאלת חיי. אני ובעלי נהיה מאושרים שעשינו את זה. כשאת לבד במסדרונות בית החולים זה כואב. זה הכניס אותי לשיח של אימהות שאין לי עוד את המצע שלו".

ואת מסכימה להתראיין בשמך. 

"רחם זה הכי אינטימי בעולם. הכי עטוף. אבל זה בעבע בתוכי ועלה על גדותיו, אז כתבתי פוסט בפייסבוק. מישהי שהיתה חודש לפני גיל 40 אמרה לי 'את נתת לי את הכוח לעשות את זה. כבר ויתרתי ואת החזרת לי את החלום למשפחה'. אחר כך ביקשו ממני לדבר מול רווקות בכנס. להגיד 'תלכו לעשות' זו מצווה בעיניי". 

"זה לא משהו שאת מדברת עליו בחדר מורים", אומרת רותי. "מקביל לאישה שהולכת למקווה, זה עניין פרטי מאוד. הקושי הוא שאת לא יודעת מי עוד עשתה. לא ידברו על זה בבית הכנסת. אין ספסל בגן השעשועים. מאז שעשיתי את זה בעצמי, אני מלווה בנות אחרות לבתי חולים. החרדיות יותר לבד, הן לא בקבוצות בפייסבוק, לא מספרות למשפחה. אישה נכנסת לחדר ניתוח ואף אחד מהמשפחה לא יודע שהיא כרגע מורדמת. המשפחה לא תמיד תיתן תמיכה. ישאלו למה לא התחתנה ומה הייעוד שלה אם אין לה כיסוי ראש". 

לאה מהנהנת. "לא שיתפתי את המשפחה. תהיה להם ביקורת על זה שאני עוד לא נשואה ועושה דבר כזה". לאה נזכרת בשאיבה שעברה, הליך כירורגי בהרדמה מלאה, לבדה. "לפני הניתוח לקחו לי את המשקפיים. יש לי מספר מאוד גבוה. מהקבלה עד חדר הניתוח הלכתי לבד, ממששת את הקיר. האחות הלכה לידי ושאלה למה אני לא מתחתנת. 'במגזר שלך זו לא בעיה, תמצאי מישהו ותתחתני, או תעשי ילד מתורם'. אבל אצלנו זה לא עובד ככה. לא אביא ילד לבד, מה יהיה העתיד של ילד כזה במקום שבו אני גרה. אני מקווה שלא אצטרך את הביציות המוקפאות. מה שהיה לי חשוב זה לדעת שיש אישור וליווי של רבנים". 

אבל לעקירת שן לא מבקשים אישור רב. זה הליך רפואי. 

לאה: "חדש אסור מן התורה. כל דבר חדש צריך היתר". 

רותי: "לי היה חשוב לדעת שיש בתמונה רב שאני סומכת עליו. יש שאלה רוחנית, האם הקפאת ביציות היא מעשה של אמונה או מעשה של ייאוש. יש שאלה סביב קרום הבתולים, האם ההליך ישנה לי את המעמד, האם מותר לעשות אולטרה־סאונד וגינלי כשאני לא אשת איש. בהדסה עושים אולטרה־סאונד בטני למי שמגיעה דרך מכון פוע"ה. זו שאלה נפשית יותר מאשר הלכתית, כי הלכתית אני עדיין נחשבת בתולה אם הקרום נקרע במהלך הטיפול. כמו חוזרות בתשובה שעושות שחזור קרום בתולים מתוך תחושה של דף חדש, גם אני לא רוצה לבוא לנישואים כשאני לא בתולה פיזיולוגית. הליווי הרבני גם נותן השגחה שלא יהיו טעויות ברישום הביציות, שאלת היוחסין". 

שרה: "פחדתי שגברים יחששו לצאת איתי אם ישמעו שעשיתי דבר כזה. כששמעתי את הרב של מכון פוע"ה אומר 'זיגוג סגולה לזיווג' (זיגוג היא הטכנולוגיה שנותנת מכת קור לביציות מבלי לפגוע באיכותן; א"ע), נרגעתי. זה נתון שעוזר מאוד אצל השדכנית, מזיז אותי משבצת. אחת השדכניות אמרה לי, 'טוב שאמרת לי, בשבילי את בת 30, לא בת 37'".

זה מידע שמציגים לבחור בפגישות ראשונות? 

תפארת: "אני לא מצליחה לדבר על זה בפתיחות. היתה לי שיחה עם מישהו, ועניין הגיל עלה. רציתי להגיד לו שלא ידאג, אבל לא מצאתי את המילים. אמרתי שהיום יש פתרונות, שאם בחורה רוצה להקים בית, יש דרכים כדי להגיע לשם. נכון שזה לא משהו שצריך להתבייש בו, אבל אני לא רוצה שיבינו שזה מתוך מחשבה להביא ילד לבד חלילה. עשיתי את זה כדי שיהיו לי ילדים בריאים עם בעלי בעזרת השם". 

הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה: "מרגיז שמתייחסים למי שעברה את גיל 35 כאילו היא גמרה את החיים" // צילום: אורן בן חקון

לאה: "אני לא אומרת את זה בשידוכים. זה נותן תחושת ביטחון עבורי, לא החוצה. אני רוצה משפחה יפה. משפחה יפה זה אומר יותר מחמישה ילדים. ככל שהשנים עוברות יש לי פחות סיכויים. אז ההקפאה היא בשבילי. אני משתייכת לעדה החרדית הירושלמית. זה לא מקובל אצלנו. לא אגיד בשידוכים שעשיתי שימור פוריות, גם לא בפגישה שלישית או רביעית, כי אם עשיתי את זה מאחורי הקלעים, שהשם ישמור מי יודע מה עוד אני עושה בהיחבא. אספר את זה לבעלי רק אחרי החתונה".

מרים, מהמגזר החרדי־חסידי, חולקת עליה: "זה מידע חשוב. כולם רוצים ילדים. לא מעט משודכים לא רוצים לשמוע כששומעים את הגיל, וזה נובע מתוך בורות. אני רוצה להרות באופן טבעי אבל טוב שיש רזרבות מוקפאות. אני אומרת לקדוש ברוך הוא: עשיתי את ההשתדלות שלי, עכשיו תורך". 

"זה לא חלק מכרטיס הביקור אלא חלק מהנפש שלי", אומרת אלומה. "בדייטים שבהם היתה אוזן קשבת דיברתי על זה אבל מהצד של ההתמודדות, לא 'בוא תבחר בי כי יש לי תעודת ביטוח'. זה הרי לא באמת בידיים שלנו".

"כששדכנית שואלת אם הקפאתי, אני מרגישה חדירה לפרטיות. בא לי לשאול אותה בחזרה האם הבחור עשה ספירת זרע", אומרת רותי. "לא כל האחריות היא עלינו. לפי המחקרים זה 40 אחוזים פוריות של הגבר, ו־60 של האישה. אם זה יעלה תוך כדי פגישה עם הבחור, אני אגיד, אבל לא הייתי שמה את זה בדרכון שלי, ברשימת המכולת שרצה בחוץ, זה פרטי מכדי לפרסם". 

מרים מהנהנת בשלילה כשרותי מדברת. "אני שמה את זה בחוץ מכל הבחינות. אני מבקשת להציל את נפשי ואת עתידי. כן, אשאל את השדכנית אם הוא רוצה ילדים, אם הוא יכול להביא ילדים, אם יהיה מוכן לעשות הכל בשביל זה, כולל שישאבו ממנו זרע או ייקחו זרע תוך כדי המצווה ונביא את זה למעבדה. לא נעים לדבר על התיק הרפואי בפגישה הראשונה אבל על הדבר הזה בית יכול לקום וליפול. ולכן חשוב להעלות את הדברים כמו שני אנשים בוגרים לפני שמתעורר רגש. לדבר פרקטית ולא רק רומנטית". 

"הביטוח הכי יקר בעולם"

תפארת עשתה כבר שבעה סבבי שאיבה, שלא צלחו. בינתיים היא ממשיכה לצאת לדייטים. "אמא שלי מיילדת והתחילה לדבר איתי על הנושא בגיל 30. הרווקות זה ניסיון גדול בשבילי. אני שואלת את הקדוש ברוך הוא למה אני צריכה גם את הניסיון של הפוריות? סבב ועוד סבב. זה שובר אותי. הרופא ראה שיש לי תפקוד שחלתי נמוך אז אמר לי: זה מאוד פשוט, את צריכה רק ביצית אחת. תיכנסי להיריון באופן טבעי. השתתקתי. הייתי מאוד רוצה להיכנס להיריון באופן טבעי. 

"באחד הסבבים כוח עזר הוביל אותי לחדר הניתוח. במעלית הוא שואל בקול רם אם אני ל־IVF. התביישתי. אני עם חלוק בית חולים, רווקה. מה אתה צועק את זה פה. בשאיבה הראשונה נשכבתי על המיטה בתנוחת לידה, אני בתפאורה של אתגר זוגי אבל מאוד לבד, ונכנסתי להרדמה מתוך בכי. בשאיבה השנייה החלטתי להיכנס מתוך אמונה. נרדמתי כשאני באמצע לומר 'מזמור לתודה' מתהילים". 

רותי: "בהתחלה לא העזתי להחזיק ביד את המזרק. אמרתי להשם: פתחתי לך פתח כחודו של מחט, למה החתן לא מגיע? זה לעבור לבד את סערות הנפש ההורמונליות, את האכזבות כשמשהו לא מצליח, להסתכל לשמיים ולהגיד לו 'תראה כמה עשיתי. אני מטפסת על האוורסט'. בחסידות יש עניין לקנות עגלה לזוגות מעוכבי היריון, כסגולה, או רווקות שקונות טלית לחתן כסגולה. מבחינתי ההקפאה זה העגלה והטלית". 

לפני שנתיים יצאו מכון פוע"ה, המשלבים בין רפואה מודרנית להלכה בתחומי פריון, בקמפיין לרווקות. ראש המכון, הרב מנחם בורשטין, ערך חוגי בית ב"ביצות" הרווקים; 300 רווקות הגיעו לכנס שבו דיברה ציפי חוטובלי; והמכון השיג מחיר קבוצתי מיוחד בבתי חולים לנשים שעושות דרכו הקפאת פוריות. גיבוי רבני התקבל לאורך השנים מפוסקים כמו הרב מרדכי אליהו ז"ל, הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור, והרב אהרון ליכטנשטיין. בציבור החרדי ניתנים היתרים פרטניים, גם מאדמו"רי החסידויות הסגורות ביותר. 

התוצאה - קפיצה. "ככל שהתופעה מתרחבת, יש גברים ששואלים על שימור פוריות כתנאי לפגישה", אומרת ד"ר מוריאל ירחי, יועצת רפואה והלכה בפוע"ה, "אחד הגברים אמר לי: מבחינתי, אישה בת יותר מ־30 שלא הקפיאה - היא לא אחראית. אנחנו עובדים גם עם מסורבות גט. היא הרי מעוכבת כדי שלא יהיו לה ילדים שלא ממנו, שלא תספיק. כשהיא מקפיאה, היא מוציאה לו את העוקץ". 

"תמיד הרגיז אותי שמזלזלים בבחורה שעברה את גיל 35 כאילו גמרה את החיים", אומר הרב מנחם בורשטין. "אני לא כזה פמיניסט, אבל האפשרות של הקפאה היא ניצחון על ההתנשאות הגברית, אין יותר 'רווקה זקנה'. אני רואה בזה מהלך של כבוד האישה, שלא רואים בשידוכים רק פוטנציאל ילודה, רק רחם, אלא אדם". 

יגידו לך המתנגדים: הסרת את הלחץ ללדת - הסרת את המנוע הכי חזק לחתונה. יש טענות ששימור הפוריות מאפשר לנשים חופש, ולכן הן לא ימהרו להינשא. אולי פתרת את בעיית ההריונות אבל הרחבת את בעיית הרווקות. 

"הסטטיסטיקה אומרת בדיוק ההפך: אלה שהקפיאו מתחתנות יותר מהר. אולי נפשית הן משדרות משהו יותר רגוע, או שהבדיקות והמדדים מכניסים אותן להבנה שהזמן עובר, יש ביולוגיה, והן לא ממשיכות למרוח זמן. ההמלצה שלנו היא להתחיל בגיל 30. אני לא רואה שנשים מוותרות על זוגיות ואהבה בגלל זה".

"בניתוח קושרים לך ידיים ורגליים שלא תזוזי, זה מאוד סימבולי", מספרת שרה. "התגברתי על משהו שמאוד איים עלי. זה מביא למודעות על הגוף, לקבל אחריות על עצמי. ככל שאת נחשפת לידע את שומעת את השעון הביולוגי מתקתק. את רואה את הביציות שלך, את המדדים יורדים. המצווה של פרו ורבו היא על הבעל. המצווה שלי היא חובת השתדלות". 

"לפני שנה־שנתיים רוב הפונות היו בסביבות גיל 38-37", מוסיפה ירחי, "היום הן מגיעות בגיל 33-32. עצוב לראות אחר כך זוג שמגיע למכון, היא בת 39, לא מצליחה להיכנס להיריון, הרופאים מתייאשים ומפנים לתרומת ביצית, והיא אומרת לי 'אם רק הייתי יודעת בגיל צעיר יותר על האפשרות'. ליוויתי בבתי החולים נשים שנראות לא דתיות והרופא שואל אותן למה הן לא מקפיאות עוברים. הן מסתכלות עליו ועונות שהשאיפה היא להקים משפחה, לא להיות חד־הוריות". 

זו מהפכה זוחלת, דוממת, אין על זה שיחה בציבור הדתי. "חברה מהמגזר החרדי שסיפרתי לה שפטה אותי. אמרה לי, לכי תחפשי בעל, את מבזבזת זמן, הביציות הולכות לפח, מה הסיכויים שתוכלי להשתמש בהן", מספרת מרים. "דווקא נשים חילוניות, שהכרתי בקבוצות של תרופות למסירה, הן אלה שתמכו בי. ההורים שלי לא יודעים". 

"בשנה שעברה הוצאתי 30 אלף שקלים על שלושה סבבים. זו פוליסת הביטוח הכי יקרה בעולם. התרופות יקרות. נשים משיגות אחת מהשנייה, קצת כמו סחר בסמים", מוסיפה שרה. "אני מקווה שאם זה יהיה יותר מוכר ונפוץ, גם המחירים יירדו". 

כדי לבקוע את השקט, ולצד הפעילות של פוע"ה, תפארת ורותי מתנדבות ללוות נשים בשימור פוריות: ייעוץ, עזרה בביורוקרטיה, קניית תרופות, סיוע בהזרקות, תשומת לב. הן וחברותיהן שעברו את ההליך מקיימות ערבי הסברה אינטימיים בדירות שותפות כדי לשכנע עוד נשים. "אני לא רוצה להגיע לשלב שבו לא אוכל ואתחרט. אני שמה בצד את המחירים הכלכליים, הנפשיים והפיזיים, מנסה לנצל את חלון ההזדמנויות כמו שאומרים בתהליך המדיני", אומרת תפארת. "חילוניות נוטות יותר להקפאת עוברים או יביאו ילד לבד. אני לא יכולה לדמיין מציאות כזאת. זה חס ושלום אובדן החלום למשפחה. לא מוותרת על בית זוגי". 

•••

הסיפור של שרה מסתיים אחרת. אחרי הראיון היא מתקשרת להוסיף משהו. "עשיתי שאיבה, הקפאתי, ואחרי תשעה חודשים ליוויתי אישה לשאיבה. אותו בית חולים, אותו רופא. והרופא מתעניין מה איתי. קלטתי שיכולתי לצאת היום עם תינוק. זה שבר אותי. אמא שלי שאלה אם תצטרך לחפש את הנכדים שלה במקפיא של הדסה. אני רואה אמא מחבקת תינוק והלב שלי מדמם. אני גם רוצה.

"הלכתי לבקש ברכה מאב בית דין חרדי בירושלים. הוא שאל אותי מה אני רוצה. עניתי לו 'להתחתן, ולהיות אמא'. הוא שאל אותי למה אני קושרת ביניהם. אנחנו בחדר מלא ספרי קודש ואני מתה מפחד להוציא את המילים 'תרומת זרע' מהפה. קיבלתי ממנו היתר פרטי, לא פסק הלכה כללי, והתחלתי תהליך מול בנק הזרע, מתורם לא יהודי". 

אלומה לא שם. "אני מושקעת בחיפוש זוגיות כי ילדים צריכים לבוא מאהבה. לשם אני חותרת. זה שחרר את הלחץ הביולוגי אבל לא שחרר את החוסר באהבה. אני אספר לך משהו. הביציות שלי מחכות בבית החולים העמק ומולו יש מרכז קניות. אני מוצאת תירוצים להגיע לקניות דווקא שם, ובכל פעם משקיפה על בית החולים כמו משה מהר נבו. זה מקום של חיים שעדיין לא נגיש לי. אני עומדת מול בית החולים ומתפללת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו