1 הסתכלתי על הכאוס המוחלט שהשתולל השבוע ברחובות הערים הגדולות של ארה"ב, וזה הזכיר לי קצת את מה שהלך אצלנו במושב בשבועות. אני מגזים כמובן, האזרחים האמריקנים יכלו בכל רגע נתון להימלט בחזרה לביתם הבטוח, ואילו אצלי בבית חיכו כל מיני דודנים מדרגה שנייה ושלישית בציפייה שאבוא לבדר אותם. באמת אין מה להשוות.
חגיגת השבועות המסורתית של המושב היתה קצת שונה הפעם, מסיבות מובנות, אבל עושה רושם שעדיין היה מדובר באטרקציה מבחינת קרובי המשפחה העירוניים שלנו. או שהם סתם חיפשו תירוץ לברוח מהבית, קשה לדעת.
בכל אופן, בשנים האחרונות חג השבועות היה חם יותר מהימים החמים ביותר של אוגוסט, כנראה סוג של מבחן אלוקי ברוח ימי המקרא, אבל הפעם היה לנו חג נוח יחסית. אז במקום להתבשל על המדשאה שליד הבריכה בחגיגת הקציר השנתית, עמדתי הפעם בנוחות יחסית בשולי הכביש שליד הבית שלי, צופה בשיירה אינסופית של טרקטורים, רכבי הצלה וסתם רכבים עמוסים בילדים שמנסים להרטיב לי את הבגדים.
מצעד הטרקטורים נערך במושב שלנו כבר יותר מ־70 שנה, ולמרות השינויים שנכפו עליו בשל הקורונה, הוא עדיין הצליח לשמור על ניחוח ריאליסטי מאוד. כלומר, חוץ מהעובדה שלא ראיתי אפילו תאילנדי אחד על הטרקטורים. יש משהו נוגע ללב בניסיון של המושב לשמר בכל מחיר את מסורת החג, וגם אני, שסולד מחגיגות באופן עקרוני ובייחוד מכאלה שמאדירות את הדת, את המדינה ואת המושב בכרטיס אחד, יכולתי קצת להעריך את הנאמנות לעיקרון.
אחרי שהבגדים שלנו ספגו כמה ליטרים של מים ואכלנו כמות עוגות גבינה בערך כמשקל גופנו, התיישבנו עם הקרובים בחצר, לקפה אחרון. הם התלהבו מאוד מהמרחבים שיש לנו ליד הבית, מהשקט, מהדשא, מהשמש. לי אישית נוח יותר בסביבה אורבנית, והמילה "שמש" נשמעת בעיקר כמו הכנה לסיוט, אבל דרך העיניים שלהם יכולתי בכל זאת לראות גם קצת מהקסם. פתאום נזכרתי גם שהודות למצב, לא צפיתי השנה בטקס הצגת התינוקות, וגם לא בכל שכבות הגיל של המושב רוקדות בזו אחר זו לצלילי הלהיטים הידועים של שבועות. בחיי שהחיים שלי היו יכולים להיות הרבה יותר גרועים.
2 בשבת שעברה היה לי אחד הרגעים הנדירים האלה, שבהם מחלחלת לעומק ההכרה שלאבהותך יהיו השלכות שישפיעו על חיי ילדיך במשך עשרות שנים, וכנראה גם על חיי ילדיהם.
כשהייתי בערך בן 6, בן דוד שלי שמוליק (פעם היה קטע במשפחות מזרחיות, שנותנים לכל הילדים אותו השם) לקח אותי למשחק של מכבי חיפה בקריית אליעזר, אמר לי "אנחנו זה הירוקים" ודן אותי ל־40 שנים של טלטלות רגשיות בלתי נגמרות. נעמה התחילה להיכנס לעניינים רק זמן קצר לפני תחילת הקורונה, ובשבועות הספורים לאהדתה היא ראתה את הקבוצה חוזרת מפיגור לניצחון דרמטי של השניות האחרונות שלוש פעמים ברציפות, כך שהיה נדמה לה שבדיוק כמו בסדרות האהובות עליה, גם בכדורגל הטובים תמיד מנצחים בסוף.
בשבת האחרונה, אחרי שבועות של בניית ציפיות שבהם צפתה בכמה תקצירים הרואיים ולמדה את כל שירי העידוד של היציע באמצעות יוטיוב, היא התיישבה לראות איתי את המשחק הראשון של מכבי חיפה אחרי החזרה מהפגרה. אירחנו את הפועל ת"א. לא היה קהל והמשחק עצמו היה די משעמם, אבל נעמה שרדה את כל 90 הדקות, לבד מכמה הפסקות קצרות שלקחה פה ושם. בסדר, לשרוד 90 דקות של כדורגל ישראלי זה לא קל גם עבור אדם בוגר ובעל ניסיון.
בכל אופן, הפועל עלו די מהר ל־1:0, ובמחצית השנייה הם שמו לנו גם את השני. מבחינת נעמה, כל זה היה לא יותר מהכנה למהפך הגדול, שצפוי להגיע בסצנה האחרונה. לרגע אחד, כשהבקענו איכשהו שער מצמק, גם אני התחלתי להאמין בסוף המופרך הזה. אבל בסופו של דבר, כמו שקורה בדרך כלל בחיים האמיתיים, לא היה שום סוף הוליוודי, אלא רק נחיתה איטית וכואבת אל קרקע המציאות. משהו שאליו כנראה לא באמת מתרגלים אף פעם.
הסתכלתי עליה, המומה כמו שאפשר להיות רק בפעם הראשונה, לבושה בחליפת הפסים הירוקה־לבנה שקניתי לה מחנות המועדון (מספר 10, כהוקרה לאגדת העבר המעט נשכחת ברוך ממן), מסתכלת עלי במבט שמבקש נחמה ושואלת: "אבא, נכון הם טעו וזה לא הסוף האמיתי?"
מובן ששיחקתי את המשחק והרגעתי אותה בעזרת כל השיטות הידועות, אבל עושה רושם שהילדה, בסך הכל רגע לפני גיל 6, עדיין לא לגמרי בשלה לאמת המרה. נכון, אני יכול ללמד אותה שיעורים טובים דרך ההפסדים האלה, אבל יהיה לה עוד מספיק זמן לחטוף כאפות בהמשך החיים.
אני יכול גם לחכות שתהיה לנו קבוצה מנצחת, אבל כמו שהדברים נראים כרגע, יכול להיות שעד שזה יקרה היא כבר לא תהיה בחזקתי החוקית. נראה לי שהכי טוב יהיה פשוט להוריד אותה כרגע מכל העניין הזה של הכדורגל ולהחזיר אותה לתוכניות שלה בדיסני ג'וניור. שם הם כמעט אף פעם לא טועים בסופים.
3 הלכתי השבוע להוציא את עודד מהגן. צלצלתי בפעמון ונשארתי מחוץ לשער, בדיוק כמו שביקשו בהנחיות, כשילד אחר יצא מהגן לקראתי.
"אתה אבא של עודד, נכון?"
"כן".
"נכון שאתה שברת את הקורונה?"
"מה?"
"אתה שברת את הקורונה, עודד סיפר לנו".
"אה, כן".
כמה שניות אחר כך יצא עודד. בדרך לאוטו שאלתי אותו למה הוא סיפר לילדים בגן שאני שברתי את הקורונה. "אבל אתה באמת שברת אותה", הוא אמר. "אני ראיתי".
תענוג. הילד שלי רואה בי גיבור על, חשבתי, והאסוציאציות שלי מייד נדדו לתקופת הסגר הקשה, לאיך שהצלחתי לתפקד בבית ובעבודה (מהבית) למרות סיר הלחץ הגועש, לאיך שהקפדתי שכולם ירגישו שהכל בסדר גם כשהרגשתי שאני עומד להתפוצץ מבפנים.
עודד העיר אותי מהזיותיי. "אבא, אתה שברת את הקורונה כי יצאת החוצה בלי מסיכה. זה אמא אמרה".
"אה כן. ואתה סיפרת את זה לילדים?"
"כן, וגם לגננת. והיא אמרה שזה אסור לגדולים".
"נו, מה עוד? תכף תגלה לה גם שאני שולח אותך לגן בלי לבדוק לך את החום. תמציא, התכוונתי. 'תגלה' אומרים כשמתכוונים למשהו נכון, 'תמציא' אומרים כשמתכוונים למשהו לא נכון".
"אבא, עוד פעם שברת את הקורונה?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
