איך מתמודדים עם הסגר, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם, בצל הקורונה. והפעם: משפחת הר-טוב, מעזוז.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: עופר (58), גלי (57).
1 צפייה בגלריה
משפחת הר-טוב
משפחת הר-טוב
משפחת הר-טוב
(צילום: אסי חיים)
מה זה עזוז? עופר: "זה המקום הכי מבודד בארץ והרעיון היה להקים כפר קהילתי עם תעסוקה במקום. יישוב לא שיתופי ופלורליסטי והאידיאולוגיה היחידה שאנחנו לא באים להפריח את השממה, אלא לחיות את השממה. באנו כי אנחנו אוהבים את המדבר. הנגב בעיננו זה לא מחלה שצריך לרפא ובנינו יישוב שמשתלב בסביבה ודומה לבנייה הערבית".
כמה אנשים גרים בעזוז? גלי: "היום בעזוז יש 18 משפחות וזה לא מספיק לא למכולת לא לגן ולא לבית ספר. בסופו של דבר העיר הגדולה שלנו זו באר שבע שזה יותר משעה נסיעה לכל כיוון. פעם זה היה קשה אבל היום זה עולם אחר כי מגיע לפה אוטובוס פעם ביום, הדואר מגיע פעמיים בשבוע ואפילו הסופר עושה משלוח לפה. והכי חשוב - פתחו בקציעות חנות נוחות ואנחנו ממש מרגישים כמו בפריז הקטנה. מבחינתי זה לא סוף העולם אלא התחלת העולם".
הבית: גלי: "הגענו לעזוז ב-1988 ועופר התאהב והתחבר. הוא נהיה בדואי אמיתי". עופר: "החלטנו להקים פה את הבית שלנו ולא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות, אלא לבנות ואחרי זה לראות ממה מתפרנסים. התשתית פה הייתה בסיסית. היינו מביאים מים עם טרקטור והיו 2 גנרטורים שסיפקו חשמל. בשלב מסוים הבאנו קרוואן של 48 מטר, נולדו שני הילדים והחלטנו שצריך יותר אז הרחבנו ובנינו מסביבו מבוץ ועצים יחד עם הילדים".
ממה התפרנסתם? עופר: "בשנים הראשונות חשבנו להתעסק בחקלאות מדברית אבל לא היה לזה הרבה סיכוי. כשהילדים נולדו היה צריך לחשוב על משהו יותר רציני כי כל עוד זה גלי ואני - לחם וחמאה מספיק. מתוך זה נולד כל הרעיון של העסק שלימים נהיה חאן בארותיים אבל התחיל בטיולי חמורים".
טיולי חמורים? עופר: "כן. הייתי מסתובב עם הבדואים ומגלה איתם את המדבר והבנתי את העושר שיש פה. אנחנו על דרך מקראית עתיקה והייתה פה התיישבות לאורך כל ההיסטוריה כי יש פה שתי בארות עתיקות. והתחלתי עם טיולי חמורים של כמה ימים. קראו לי המשוגע עם החמורים".
אז איך הגיע הרעיון של החאן באמצע המדבר? עופר: "בטיולי חמורים היינו עושים הפסקה תחת עץ שיטה גדול שקברתי שם ארגז תחמושת עם כוסות, סוכר קפה ותה. היינו מביאים פיתות ועושים הפסקת אוכל. הקומקומים היו תלויים על עץ השיטה ויש חוק שמה שתלוי על העץ במדבר - אף אחד לא נוגע. ובאחד הטיולים הגענו לקראת שקיעה והחבר'ה אמרו, 'למה לא ישנים פה?' ובאותו רגע נזרע הזרע הראשון של החאן שקם מסביב לעץ השיטה".
גם אותו בנית לבד? עופר: "גלי הייתה עסוקה בגידול הילדים ואני בניתי את החאן בידיים. התחלתי לעשות חאפלות בדואיות, היה פה בדואי עם עדר כבשים והייתי שוחט כבש בבוקר ומגיש אותו לאורחים בלילה. היום היו עוצרים אותי על התנאים שבהם העסק עבד, אבל זה תפס והתחילו להגיע אנשים. האוהל שהקמתי הפך לסוכה והסוכה הפכה לבקתות בוץ.
"היינו בלי גרוש על התחת והיינו לוקחים חומרי בנייה מהבסיסים הנטושים ומיישרים מסמרים חלודים כדי לבנות. עם הזמן הצורך הפך לאידיאולוגיה וסיפרו לי שזה נורא אקולוגי ואני אפילו לא ידעתי. לא רציתי לא ג'קוזי, לא צימרים, לא בריכה ולא רקדניות באוויר. מי שרוצה לבוא בא למדבר וכך זה נשאר עד היום".
גלי: "החאן זה החיים שלנו. הכל עופר בונה לבד ולאט. הוא טוען שצריך לעשות את הדברים יותר לאט כי ככה לא עושים טעויות". עופר: "אנחנו נהנים מהדרך ולא מהמטרה, וזה משהו שהמדבר מלמד אותך. המקום זה היצירה שלי, ולראות את האנשים שנכנסים לחאן והלב נפתח זה מרגש אותי. לראות את הילדים כאן בלי קליטה לווי-פי ובלי מסכים, ואני שומר בקנאות שלא תהיה פה קליטה, ופתאום אנשים מגלים את המשפחתיות וזה היופי של המקום".
נפגעתם מהקורונה? עופר: "כמובן. היו שתי אפשרויות, או לבכות או לנצל את זה לשפץ. עכשיו אני בוכה שחוזרים לשגרה מהר מדי".
ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? עופר: "המיקום של החאן, סביב עץ השיטה הגדול באמצע המדבר. הכל זה העץ". גלי: "להתחתן עם עופר כי הוא מגשים לי את החלומות".
מינוס? עופר: "לא. חיים ממה שיש ולא ממה שאין".
חופשה אחרונה? גלי: "היינו בקירגיזסטן. לפני היינו במרוקו ובאיסלנד. זה מה שאנחנו אוהבים".