"היו ימים של בכי": המורות חזרו לשגרה בצל הביקורת הציבורית

מבחינת המורות והמורים משבר הקורונה עדיין לא נגמר. זה החל בהתמודדות עם פורמט הלמידה מרחוק שנכפה עליהם, ונמשך בביקורת ציבורית שעדיין נמשכת. יומיים חלפו מאז חזרה מערכת החינוך לשגרה מלאה, מאז חזרו יותר מ-1.5 מיליון תלמידים לכיתות ולגנים וגם כ-200,000 גננות, מורות ומורים ששבו אחרי תקופה לא פשוטה בלשון המעטה.

רינת מימוני, עם ותק של 17 שנה כמורה בתיכון, וגם דפנה טלבי, מחנכת כיתה ה' מרמלה, לא השתתפו במחאות ובהפגנות, אלא פשוט ניסו לאורך כל הדרך לשמור על אופטימיות ובכל זאת, שתיהן מודות שהחודשיים האחרונים של הסגר הקורונה היו הקשים והמאתגרים ביותר בחייהן המקצועיים. "אני עבדתי הרבה יותר ממה שאני עובדת ברגיל, ולכן אני מאוד שמחה לחזור", סיפרה מימוני, "אנחנו עשינו את הבלתי ייאמן, להכשיר ילדים לבגרות בתנאים האלה".

בעבור המורים זה לא היה רק הקושי הטכני לשלב בין עבודה עמוסה בפורמט שונה לילדים שבבית, אלא בעיקר הביקורת הציבורית, חוסר ההערכה שהיה מבחינתם לא פחות מסכין חדה בלב. מימוני התייחסה לביקורת וציינה כי "אנחנו באים משליחות וממקום אחר, בטח לא ממקום של שכר, אז בכל זאת רואים אותנו כאלה שאוכלי חינם?". טלבי הוסיפה כי "זה יצא נורא מכוער, היו ימים של בכי".

עכשיו, אחרי חודשיים של תוהו ובוהו, הן צריכות להביט קדימה אל תהליך החזרה לשגרה שגם הוא מציב אתגרים לא פשוטים. ואם זה לא מספיק, ישנן הבעיות הישנות, הקבועות, האלימות בכיתה וחוסר הכבוד מצד התלמידים ולפעמים גם מצד ההורים. כעת דפנה ורינת מנסות להתרכז בעבודה שנותרה לשנת הלימודים תש"ף, ובקרב המסתמן על החופש הגדול. ויש להן גם בקשה אחת ויחידה משר החינוך החדש ולא, היא לא קשורה למשכורת: "אני מבקשת ממנו באמת להעצים את המורה", ציינה מימוני, "שהאמירה של הציבור כלפי העשייה החינוכית תהיה אמירה חיובית. אנחנו מאמינים בדרך שלנו. אנחנו מאמינים באהבת הלומד. תנו לנו את הקרדיט על זה. אנחנו עובדים מאוד-מאוד קשה".