בזמן שכולם עסוקים בניחושים ותרחישים שונים בהם נתב"ג וחברות התעופה יחזרו לפעילות ונוכל לחזור לטוס לחו"ל, ישנן מספר בודד של טיסות שעדיין ממריאות, רובן של חברת ישראייר שמפעילה את הקו לאילת וכשתי טיסות יומיות ליעדים בחו"ל שנועדו להחזיר ישראלים מיעדים שונים באירופה. "טיסות חילוץ" אם תרצו. בזמן הקרוב יש טיסות כאלה ליעדים כמו בוקרשט, ברלין, מוסקבה ופרנקפורט. אני הצטרפתי לאחת הטיסות לרומא.
אחרי לא מעט המתנה, ברגע האחרון קיבלתי אישור לעלות לטיסה תחת כללים נוקשים של ריחוק מנוסעים ומיגון מתאים, בדיוק כמו שצוות הטיסה מחויב בהם בימים אלה. הוצאתי את הדרכון מהמגרה, ניקיתי ממנו את האבק ויאללה, טסים לחו"ל.
לא לגמרי ידעתי כמה זמן לפני הטיסה נהוג להגיע לנתב"ג בימי הקורונה. מצד אחד, התגעגעתי לאווירה של שדה התעופה ואפילו לשאלה "האם ארזת לבד?" ורציתי קצת להתענג על זה לפני שאמריא. מצד שני, לוח הטיסות ריק ולא צפויים תורים. כשהפעילות בשדה תחזור לשגרה הנוסעים יאלצו להגיע ארבע שעות לפני ההמראה, אך כרגע זה עדיין לא קורה ונתב"ג מתנהל במתכונת מצומצמת.
כך זה נראה: הגעתי שעתיים לפני ההמראה. במחסום הכניסה לשטח של נתב"ג, הבודק ביטחוני וידא שהגעתי למקום הנכון ושאני יודע שהטיסות לאיטליה הם לא בדיוק הדבר הכי מהנה בימים אלה; בכניסה לאולם ההמראות, שהיה ריק יותר מכפי שיכולתי לדמיין, מדדו לי חום; השאלון של "האם ארזת לבד" ו"מישהו נתן לך להעביר משהו" היה מהיר מתמיד; גם הצ'ק אין עבר מהר מהמצופה ואחרי עוד שתי דקות גם הבידוק הביטחוני היה מאחורי. הגעתי לדיוטי פרי ונשארו לי שעה ו-55 דקות לשרוף עד להמראה. איך זה תמיד קורה?
רק בית קפה אחד היה פתוח בדיוטי פרי ואפילו את המזרקה רוקנו. המראה של נתב"ג במצב הזה הוא אמנם מהפנט אבל מאוד עצוב: האולם הענק היה שקט וכמעט שומם מאדם, רוב מי שהתהלך בשרוולים השונים אלה אנשי הביטחון, מנקים ואנשי תחזוקה ונראה שכולם מחכים שהמצב יחזור כבר לשגרה. אנחנו שונאים כשנתב"ג צפוף והכל לוקח הרבה זמן, אך זה בהחלט עדיף על האווירה השוממת שלו בימי הקורונה.
מתכוננים לטיסת החילוץ
אחרי שיטוט בכל אחד מהשרוולים הריקים, במטרה להעביר עוד קצת זמן, הגעתי לשער העלייה לטיסת ישראייר לרומא. כמעט כל הנוסעים, 34 בסך הכל, כבר המתינו שם. לא נראה שיצטרכו לכרוז כאן למישהו שמאחר.
נמצאים כאן מספר ישראלים שגרים באיטליה והחליטו שהגיע הזמן לחזור לארץ המגף, אחרי שבתחילת הקורונה הם מיהרו לטוס לארץ. אחת הנוסעות סיפרה שלפני חודשיים היא הגיעה לביקור משפחתי של עשרה ימים ומצאה את עצמה "תקועה" בישראל, הרחק מבעלה שנשאר באיטליה. היו גם יהודים איטלקים שהגיעו לביקור בארץ הקודש ו"זכו" בחופשה ארוכה מהמתוכנן. כל הנוסעים חוזרים לאיטליה אחרי תקופה לא קצרה וכולם מרגישים שהם חלק ממשהו גדול ושמחים לשתף בסיפור הקורונה שלהם.
האווירה הנעימה והחברית לא לגמרי מתיישבת עם הכותרת של "טיסת חילוץ". אין אווירה ש"יורים עלינו", להיפך, הכל התנהל בצורה נעימה ומאוד רגועה, אך העובדה שאנשים חוזרים הביתה אחרי שלא יכלו לעשות זאת במשך זמן רב, מעניקה לטיסה הזו את השם המפוצץ. לכולם ברור שקורה כאן משהו לא רגיל. מיוחד.
באותו הזמן הצוות נערך לקבלת "המחולצים". המטוס עבר חיטוי וכל העובדים עולים עם חליפות מיגון מלאות ומסכות פנים ומתמקמים בקדמת המטוס על מנת להיות בהפרדה משאר הנוסעים. כדי לא להיכנס לבידוד ולשמור על בריאותם, לכל אנשי הצוות אסור לעזוב את המטוס עד שיחזרו לארץ ואסור להוריד את ציוד המגן בשום שלב. ההוראות הללו חלות גם עליי כמובן.
צוות המטוס כולל שתי דיילות מקסימות שמצליחות לשמור על מצב רוח מרומם למרות שחליפות המיגון מסורבלות וחמות בצורה בלתי נסבלת; שני צוותים של טייסים, אחד להלוך ואחד לחזור; טכנאי מטוסים ואנוכי. זה לא דבר שגרתי שטכנאי מצטרף לטיסה, והוא מסביר לי שהסיבה לכך היא בגלל שאין מטוסים נוספים שניתן להקפיץ אם יש תקלה, וצריך לוודא שהכל יעבור חלק מבחינה טכנית. מסתבר שבטיסה בימי הקורונה יש דברים שהם דווקא בטוחים יותר.
כשהנוסעים עולים, הם מתפזרים במטוס עד כמה שניתן. בתדרוך הבטיחות של הדיילות הם מתבקשים לא להוריד המסכות במהלך כל הטיסה ולהימנע משיטוט מיותר במעברים. למרות שהחוקים נשמעים נוקשים, כולם ממלאים אחרי ההוראות בצורה מופתית. האווירה הנעימה ממשיכה כל הזמן, על אף שכל הנוסעים יודעים שאחרי חודשיים שהיו רחוק מהבית, הם טסים כרגע לעבר בידוד לא פשוט של 14 ימים. הלוואי שכל טיסה תהיה באווירה כזו, גם של הצוות וגם של הנוסעים.
נוחתים באיטליה
כשהמטוס נוחת, אף אחד מהנוסעים לא נעמד במעבר לפני שהאור של חגורות הבטיחות כבה והדיילות מאשרות. עוד שינוי מרענן. אחרי שכל הנוסעים יורדים יש 45 דקות עד שממריאים בחזרה לארץ. בזמן הזה מנקים את המטוס בצורה יסודית, טכנאי המטוסים בודק שהכל תקין וצוות הטייסים מתחלף. מחוץ למטוס יש לא מעט אנשי צוות איטלקים וישראלים שמתקתקים את הטיפול. גם הם מתרגשים מכל טיסה שנוחתת ומעניקים לנו יחס וי.איי.פי. בכל הזמן הזה אף אחד מהצוות לא מוריד את חליפות המגן אפילו לא לרגע, בדיוק על פי ההנחיות. כבר ציינתי כמה זה לא נוח?
10 נוסעים עושים את דרכם מאיטליה לארץ. הסיפורים שלהם די דומים לאלה שטסו בהלוך, רק בכיוון ההפוך. יש כאן זוג איטלקים שגרים בארץ ו"נתקעו" באיטליה אחרי שקפצו לביקור מולדת, שתי ישראליות שעבדו בארץ המגף, פוטרו מעבודתן וכעת חוזרות לארץ וסטודנט שסיים את המבחנים (דרך המחשב מהבית) וכעת ממתין לפתיחת הסמסטר הבא, אך בגלל שלא לגמרי ברור לו מתי זה יקרה, הוא מעדיף לחכות בארץ. גם הנוסעים מאיטליה לישראל שמחים לשתף ולכל אחד סיפור קורונה מוזר משלו.
כשאנחנו נוחתים בחזרה בארץ יש הרגשה של שמחה, וזה בכלל לא משנה שרק בבוקר המראנו מכאן. חזרנו הביתה. אחרי שהנוסעים יורדים, כל אחד בדרכו לבידוד, אנחנו מקבלים אישור להוריד את חליפות המיגון ואפשר לחזור לנשום אחרי 13 שעות. חלק מהצוות משובץ כבר ביום למחרת לטיסה דומה לגיאורגיה ואחרים משובצים לטיסות אחרות שישראייר מפעילה בתקופה הקרובה.
כשאנחנו יוצאים אל אולם מקבלי הפנים, אף אחד לא מחכה לנו, לא מוחא כפיים, או מחלק פרחים. מה הם לא שמעו שחזרנו מ"טיסת חילוץ"? המשימה הושלמה - אפשר לחזור לשגרה. הטיסה הבאה תהיה רק לבטן גב ביוון.
