את הרגע שבו הודיעו לי על נפילתו של תומר אני זוכרת כאילו התרחש אתמול. כל פרט ופרט חקוק בזיכרוני. למרות שיש המאמינים שהזמן עושה את שלו ולמרות התיאור של אברהם חלפי, דמעותיי עדיין לא התאבנו והן ממשיכות לזלוג.

בערב חורפי בשנת תשע"ז המשפחה הייתה ספונה בבית ונשמע צלצול הפעמון; צלצול שקרע את השקט שהיה בבית בשעה שמטח גשם ירד בחוץ. כמה סמלי. בשורה שהביאה סערה לחיינו בערב סוער! בשורה שהתפרצה לחיי 

כהתפרצות הר געש. תחילה בוכים, אחר כך הבכי מתאבן אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד את נפילת הבן

אברהם חלפי

 


הימים שאחרי לא היו קלים כלל וכלל. ימים של יגון עמוק ושיטפונות של דמעות. אחר – כך ימים בהם חשבתי לעצמי: מה הלאה? איך ממשיכים מכאן?

החלטתי, למרות הקושי התהומי, לצקת משמעות לתוך חיי. החלטתי שאובדן בני, שהביא לחיי משמעות טרגית וכואבת, יהפוך לאירוע שיצמיח אותי מעלה. הבטחתי שאהיה חזקה למענו, למען משפחתי ואולי גם למען הורים שכולים אחרים!

כך, ארבעה חודשים בלבד לאחר לכתו של תומר, החלטתי להקים סניף של "יחד למען החייל" במועצה האזורית מרחבים. החלטתי שדווקא הקושי לראות חיילים במדים יהפוך מעתה לחוזק שלי – לתת לחיילים. הרגשתי ואני ממשיכה להרגיש בכל יום שאני מעניקה לחיילים את מה שלא אוכל להעניק יותר לבני.

הסניף פועל כבר קרוב לשלוש שנים ומונה כיום כ-35 מתנדבים תושבי המועצה ובשבילי הוא הרבה יותר מבית. יש לצידי עוד בני משפחות שכולות וכולנו הבנו שזו דרך ההתמודדות שלנו. אני תמיד נמצאת בעשייה, כל פעילויותינו נעשות באהבה גדולה וברצון לדאוג לרווחת החיילים ולשמחתם כשאני רואה אותם מחייכים אני מוצאת בזווית הפה של כל חיוך את תומר שלי.

ההתנדבות הפכה לחלק מאוד גדול מחיי. כמעט בכל רגע תמצאו אותי מוקפת בחיילים: מסיבות חנוכה ופורים, ערב הוקרה לחיילות, חלוקת משלוחי מנות וחבילות שי לאורך כל השנה, התנדבות במוצבים באוגדת עזה ובשטחי התכנסות, דאגה לפינוקים ושתיה, ימי כיף בבריכות אצלנו במועצה ועוד. המוח כל הזמן עסוק בלחשוב. מה עוד אפשר לעשות? העיסוק הזה הוא גם קו השפיות מה שמחזיק אותי.

הרבה שואלים מאיפה הכוחות ואני משיבה שאת הכוח העז שבי אני מוצאת בחיילים אותם אני פוגשת. את כנפי הנשרים האבירים שיעלו אותי מעלה, מצאתי בהענקת תשומת לב ואהבה לחיילים.

כשאני יוצאת מביתי במבועים שבדרום, עם חבילה המיועדת לחייל שמשרת ביחידה ברמת הגולן בצפון, והוא מחבק אותי חיבוק עז ואומר לי: "ננסי, תודה! זה לא מובן מאליו מה שאת עושה עבורנו", אני מתחזקת. מילים אלה הן לא תחליף לתומר ואין בהן להחליש את הכאב, אבל הן העוצמה החדשה בחיי.