ערב יום הזיכרון. אמי נהגה בכל שנה לכבות את הטלוויזיה קצת אחרי השעה שמונה, לאחר שהצפירה השמיעה את זעקתה, ופתחה אותה רק למחרת בערב, עם תחילת אירועי יום העצמאות. "הלב נחמץ", היתה מתרצת את הדממת הבית ומסבירה שקשה לה להכיל את הסיפורים העצובים על מותם של הטובים שבבנינו. "זה מעלה בי מחדש זיכרונות כואבים מהרגע ההוא", נהגה לומר. אז היתה הולכת בחרדת קודש למטבח ומדליקה נר נשמה לזכרם של אחיה ושל חברו. כפות ידיה היו פרוסות מעל הנר והיא היתה מבקשת מהם שישמרו על כל ילדי ישראל, ושאף אם לא תבכה עוד את ילדיה.
בכל שנה היתה מתחננת, אבל תפילותיה לא נענו. אימהות רבות הצטרפו למעגל השכול. אחר כך היתה מתכנסת בתוך אבלה על הספה ומוגיעה את עצמה בשאלות של מה היה קורה אילו. מדמיינת את הוריה, אחיה, אחיותיה וילדיהם; אחיה בולט שם מעל כולם כשלצידו אשתו ובניו. כל המשפחה נושאת עיניה אליו, אל גאוותם, שנושא במשרה ציבורית רמה במפלגתו של המנהיג הנערץ. אולם דממת האבל הדקה בבית ואורו של הנר הטיחו בפניה, שנה אחר שנה, את המציאות הכואבת. אז היתה מהדקת מטפחת מסביב לראש כדי לחנוק את הכאבים באיבם.
אני זוכרת שדממת האבל בבית הופרה לראשונה בערב יום הזיכרון .1970 הייתי אז בת ,6 וכבר ידעתי לקרוא משפטים פשוטים. אמי ישבה מול טלוויזיה גדולה וצפתה בסרט "הוא הלך בשדות". כשהסתיים, אמרה לי בעיניים נוצצות: "לא ידעתי שעשו סרט מהסיפור של אחי". אז גם טיפחה בקרבה את התקווה שגם לאחיה נולד ילד לאחר מותו שממשיך את שמו ואת זרעו, כמו אותו ילד שנולד למיקה לאחר מותו של אורי, גיבור הסרט. היא חיה בתקווה הזאת במשך כל חייה, ובכל פעם שיצאה מביתה חיפשה את שמו ופניו של אחיה בין העוברים ושבים, אפילו כשבאה לבקר אותי כשהיינו בשליחות בארה"ב.
היתה בה גם אמונה שאחיה עדיין חי, ויום אחד אף נשבעה לי שראתה אותו ממרפסת ביתי שבוושינגטון הרחוקה כשהוא מביט בה חסר מנוחה מבין סבכי העצים. מכיוון שלא נכחה בעת קבורתו, עבורה הוא היה חי. כך היא הסבירה לי, ואני לא מבינה איך הצליחה לטעת בי את ספקותיה ואת תקוותיה, גם כשכבר לא הייתי הילדה בת ה-.6 לא ידעתי שהייתי צריכה לומר לה לשחרר אותו כדי שגם היא תמצא סוף-סוף מנוחה.
הכרה מאוחרת
אמירתה של אמי גרמה לי במשך שנים להאמין שהסופר משה שמיר, שחצה את הקווים הפוליטיים והפך לאיש ארץ ישראל השלמה, כתב את ספרו המפורסם על אחיה, שנהרג כמו גיבור הספר בעת פיצוץ הגשרים לפני קום המדינה. חשבתי אז שהוא קרא לספרו "הוא הלך בשדות" במקום הוא הלך בגשרים, משום שדודי שימש במחתרת חלוץ שהלך לפני המחנה, וכשיצא לאסוף מידע לפני כל פעולה נאלץ להידמות לערבי ולחצות את שדותיהם של הכפריים הערבים. לא הבנתי אז שהסופר כתב את הספר לפני שחצה את הקווים הפוליטיים ובחר את שמו, לאחר התלבטות די רבה, מתוך השיר "האם השלישית" של אלתרמן.
עם השנים, כשלמדתי לקרוא גם משפטים מורכבים, התאכזבתי לגלות שרק אהבתם התמה למולדת של דודי ושל אורי מ"הוא הלך בשדות" ונכונותם להקריב עצמם למענה, יצרו להם גורל משותף. אבל הפער ביניהם היה עמוק, ושום דבר לא היה יכול לגשר אז בין איש הפלמ"ח מלח הארץ לבין איש מחתרת האצ"ל הרדופה. אורי ייצג אז את הצבר הישראלי יפה הבלורית והתואר, יליד הארץ, בן קיבוץ, ששורשיו נטועים עמוק באדמת הארץ, בוגר בית הספר החקלאי היוקרתי לבנים על שם כדורי. הוא היה התבנית של נוף מולדתו.
הדוד שלי היה זר ליהודי הארץ ודמה בתרבותו ובשפתו לערבים שבה. הוא הגיע מהעמק שבין הפרת לחידקל. מהמקום ששם ביטאו את שמו של הנדבן היהודי העיראקי - שכספו שימש להקמת בתי ספר בבגדד, בטול כרם וליד כפר תבור - ח'דורי ולא ›דורי. דודי לא היה איש אדמה, ושורשיו היו נטועים במשך 2,500 שנה בארץ שממנה הגיע אברהם אבינו ובה היו קבורים יחזקאל הנביא ועזרא הסופר.
הוא כבר נולד לדור סוחרים שהפסיק לקונן על נהרות בבל עד שרוחות רעות נשבו בעיראק, מאז קיבלה את עצמאותה ב-,1932 והזרעים שזרעו הלאומנים הערבים שהגיעו מסוריה יחד עם פייסל, מלכה הראשון של עיראק, והתועמלנים הנאצים בראשותו של פריץ גרובה, שגריר גרמניה בבגדד, ושל המופתי חאג' אמין אל-ח'וסייני, נבטו וצמחו לפרעות נגד יהודי בגדד בשבועות 1941 (ה"פרהוד"). אלה סללו את הדרך לעלייתם של רוב היהודים לישראל ולחורבנה של קהילה עתיקת יומין.
גם מיקה, חברתו של אורי מהסרט, לא היתה מכאן. היא הגיעה משם, מהמקום שבו בני אדם שרפו בני אדם אחרים רק משום שלא השתייכו לגזע שלהם. אבל כשהגיעה לכאן, בני היישוב לא רצו לשמוע את סיפורה. הם דרשו ממנה לשכוח הכל: את עברה, את זהותה, את ביתה ואת משפחתה שנכחדה בשואה. הם דרשו ממנה להידמות אליהם בדפוסי ההתנהגות, החשיבה והלבוש ולבטל את השימוש במילה "אני" ולומר במקומה "אנחנו". הדוד שלי הגיע מעיראק, והוא נער בן ,15 לאחר שזו הפנתה עורף לתושביה היהודים ופרעה בהם, רק משום שהם היו יהודים. וגם את סיפור ה"פרהוד", שבעטיו היגר לארץ
ישראל, בני היישוב לא רצו לשמוע, ובמשך עשרות שנים גם לא לימדו אותו בספרי ההיסטוריה. הדוד שלי לא רק שלא היה "מכאן", הוא גם לא היה "משלנו". הוא היה מה"פורשים", מאלה שחובה היה על בני היישוב להלשין עליהם ולהסגירם לידי הבריטים. יותר משלושה עשורים נדרשו עד שהמדינה שלחם למענה הכירה בו ובחללי האצ"ל והלח"י כחללי מערכות ישראל ושמם נכלל ב"יזכור" על בנינו הנאמנים והאמיצים שנפלו למען המדינה.
דודי עזרא רביע נהרג ב-3 אפריל 1946 במהלך תקיפת תחנת הרכבת בין יבנה לאשדוד ("ליל הרכבות והגשרים"), וחברו נאזם עזרא עג'מי נהרג ב-26 פברואר 1946 במהלך התקפה על שדה התעופה בקסטינה ("ליל שדות התעופה"). הם היו בני 20 במותם. שניהם עזבו את עיראק כשהבינו שאין להם עתיד במקום שבו נולדו, והגיעו לארץ ישראל כדי להקים מדינה ליהודים.
גורלם היה זהה במותם: שניהם נפצעו במהלך הפעולות ודיממו למוות תוך כדי נסיגת הכוחות. גופותיהם הושמו בצידי הדרך, והם נקברו ביישובים סמוכים בדרום: בבאר טוביה ובכפר ורבורג. שניהם נהרגו כשכל הארגונים בארץ איחדו כוחות ונלחמו יחדיו במסגרת תנועת המרי העברי, על אף המחלוקות האידיאולוגיות. אני מקווה שגם היום נצליח להבליט את המאחד בינינו, ולא רק ביום הזיכרון וביום העצמאות, כי יש לנו רק ארץ אחת.
סא"ל (מיל') ציונית פתאל-קופרווסר היא סופרת וחוקרת יהדות עיראק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
