שחר של יום חדש

שחר גרינשפן (22) יושבת זקופה בכיסא הגלגלים שלה, שאליו מחובר מחשב נייד. "אני בעיקר נחה", היא כותבת לי, והקריינית המובנית משמיעה את מילותיה בקול. "אני גם משחקת הרבה בטלפון, ועושה חלק מהטיפולים. אפילו כתבתי שיר על הקורונה".

"קורונה מה את רוצה?

למה לי את מציקה?

אני רוצה להיות חופשייה.

כולם רוצים אוויר

לשאוף הרבה בלי מגבלה,

ללא כל דאגה.

ושתדעי

שעלי לא הצלחת ליצור רושם,

אני בריאה וחזקה

ויודעת לקחת הכל לטובה".

עשר שנים וחצי אחרי שנפצעה אנושות בראשה לאחר שנדרסה על ידי נהג שיכור ליד ביתה, שחר מדברת בקולה, כותבת, וגם מתראיינת, לראשונה בחייה. "היי, שלום", היא אומרת לי כשאנחנו נפגשים בביתה שבנתניה, מילה אחר מילה, במאמץ לא מבוטל ובדבקות מעוררת השתאות. וזה מפעים. בלתי נתפס. בפגישה הקודמת שלנו, שנתיים אחרי התאונה המחרידה, התקשורת איתה הסתכמה במצמוצי עיניים בלבד.

בהתחלה הרופאים לא נתנו לה אפילו סיכוי קטן לחיות. העריכו שלא תתעורר, וגם אם כן, שלא תוכל לתקשר. אבל שחר, לוחמת אמיצה ונחושה, בחרה בחיים מהרגע הראשון. אחרי תהליך שיקום נדיר, היא מדברת, מבינה הכל, כותבת שירים ואפילו צועדת על רגליה, בעזרת תמיכה. 

"אני רוצה עצמאות, ולא להתבייש", היא אומרת לי בקולה. הוריה, נחמה (57) וישראל (65), שמקדישים לה את חייהם מאז התאונה, מביטים בה באהבה גדולה. "עכשיו זה עולם אחר", נחמה מרשה לעצמה לחייך, אחרי כל השנים האלו, וישראל ממשיך אותה: "וכל הזמן אנחנו מחכים להפתעה הבאה שהיא תעשה לנו. הפתעה לטובה".

שחר מתבוננת בהם ומסמנת וי באצבעות יד ימין. אחר כך היא מתחילה לכתוב. "אמא, תַראי לו את השירים שלי".

נחמה מביאה קובץ שירים, ששחר כתבה בעצמה בחודשים האחרונים. אחד השירים, "להינשא להצלחה", נכתב בהדרכתה של הסופרת זוהר אביב. זה גם השיר הראשון שלה שהולחן ומבוצע על ידי אהרן רוני זרוק.

"לו רק אפשר, לו רק יכולתי 

להצלחה להינשא 

יהיו ילדה ואז עוד ילד

ואקרא להם בשם

שמחה ואושר ותקווה

ונס ענק שמתגשם

חיים שלי אותי הפתיעו

בואו יחד נתקדם".

"זה מרגש", אני אומר לה, והיא מתאמצת לענות בקולה: "תודה". אחרי כמה שניות של שקט, היא כותבת במחשב: "בעצם, מתי שאני לא מצליחה לעשות דברים, זה רק עייפות. נשבעת. אני יכולה הכל". 

סדר היום הרצחני שלה, שכולל אינספור טיפולים ופעילויות, השתנה בחודש האחרון. נחמה מספרת שמדי פעם הם יוצאים לחצר, וכמה פעמים ביום שחר מתחברת בזום לבית הגלגלים, מרכז שיקום בהרצליה, שבימים רגילים היא פוקדת בכל יום, עד הצהריים. "ברור שבתקופה הזאת יש לה פחות טיפולים, אבל אנחנו משתדלים לשמור על פעילות. יש לה טיפול פיזיותרפיה בבית, ריפוי בעיסוק מרחוק, דרך המחשב, וגם פגישות כתיבה עם הסופרת זוהר אביב".

•••

זה קרה ב־28 בנובמבר 2009, שבוע בלבד לפני חגיגת בת המצווה שלה. ילדה יפהפייה עם שיער שטני גולש וחיוך כובש, שיצאה עם חברה מביתה למפגש כיתתי בטיילת שליד החוף. לא רחוק מביתה, עמדו השתיים על אי תנועה וחיכו לאור הירוק ברמזור. לפתע הגיחה מכונית טרנזיט, עלתה על אי התנועה ודרסה את שתי הנערות. החברה נפצעה באורח קל. שחר נפגעה אנושות בראשה. מאוחר יותר התברר כי בדמו של הנהג נמצאה רמה גבוהה של אלכוהול.

"לקחו אותה לבילינסון", מספרת נחמה, "שם היא עברה ניתוח ראש מסובך, ואחר כך הועברה לבית החולים שניידר לילדים. כבר הכינו אותי להלוויה ולסידורים שצריך לעשות. אף אחד לא האמין שהיא תחיה. כל מה ששמענו זה כמה זמן ייקח עד שינתקו אותה מהמכשירים. אמרו לנו שהפציעה קריטית, שהיא לא תשרוד.

•••

אחרי שנה ב"רעות", קיבלו נחמה וישראל החלטה דרמטית: להחזיר את שחר הביתה. הם האמינו שבמקום המוכר לה ביותר, היא תוכל להשתקם בצורה מיטבית.

"ידענו שבבית הסיכוי שלה להתקדם גדול יותר", אומר ישראל, "בנינו לה מערך אינטנסיבי של טיפולים, וגם סיימנו די מהר את התביעה שלנו נגד חברת הביטוח של הנהג, בזכות עו"ד ענת (כהן) קאופמן, שייצגה אותנו (בהסכם הפשרה נקבע שחברת הביטוח תשלם 11 מיליון שקלים; ע"נ). כך שהיו לנו אמצעים כספיים להשקיע בהתקדמות של שחר".

לפני ארבע שנים הצטרפה שחר לבית הספר לחינוך מיוחד "און" בתל אביב, ולמדה שם במשך שלוש שנים, עד לתחילת שנת הלימודים הנוכחית. בבית הספר התגלה גם כישרון הכתיבה שלה, בשיעור "משוררים צעירים". בספטמבר האחרון היא הצטרפה לבית הגלגלים בהרצליה.

היא מנהלת שגרת טיפולים עמוסה מדי יום. "שחר עוברת טיפולי דיקור, שיאצו, פילאטיס, רכיבה טיפולית על סוסים בתל מונד", מספרת נחמה, "יש לה גם טיפולי ביו־פידבק ונוירו־פידבק בבית, קלינאית תקשורת, ואפילו פיזיותרפיה בשבת.

"היא נפגשת עם פסיכולוג, שאיתו היא מתקשרת בעיקר דרך הכתיבה במחשב. היא נפגשת עם יחיאל ועם זוהר אביב, והיא גם עושה שיקום מרחוק דרך המחשב, על ידי מְרפאה בעיסוק מבית החולים שיבא. עד משבר הקורונה היא היתה הולכת בכל שבוע לפעולות של 'כנפיים של קרמבו'. בלי המוטיבציה שלה, ובלי האמונה הגדולה של יחיאל והעבודה שלו איתה, זה לא היה יכול לקרות". 

שחר שומעת את השיחה וכותבת לי במחשב הנייד שלה: "אמרתי לך, אני כל הזמן עייפה. זאת בעיה, העייפות הזאת".

נחמה וישראל מקדישים לה את חייהם בעשר השנים האחרונות, במסירות אין קץ. יום ולילה, ללא הפסקה. ישראל יצא אחרי התאונה לחל"ת מעבודתו כימאי ב"צים", ואחרי שנה חזר לעבוד כחשמלאי בנמל חדרה. נחמה, שעבדה כמוכרת בחנות למלאכת יד, עזבה את העבודה כדי לטפל בבתה. כששחר למדה בבית הספר "און", היא חזרה לעבודה. לשחר שתי אחיות גדולות - נטע (31), דיאטנית במקצועה, ויעל (26), שלומדת תואר שני בבניית קהילות בינלאומיות.

"הפכנו את כל הבית ליחידת טיפול", מספר ישראל, "בשלוש השנים הראשונות עדיין לא היתה לנו מעלית בבית, אז אני נאלצתי בוקר וערב להוריד ולהעלות אותה על הידיים שלי מהקומה השנייה. הגב שלי היה גמור. מהרגע שהתקינו את המעלית, זה נעשה קל יותר".

לפני ארבע שנים, באחד הטיפולים עם יחיאל, שחר התחילה לצייר ביד ימין. אחרי זמן קצר היא גם התחילה לכתוב.

"ביקשתי ממנה שתכתוב לי משהו לאבא, לאמא ולי", מספר יחיאל, "ושחר לקחה את יד ימין שלה וכתבה שלושה משפטים:

'אמא הכי טובה בעולם'.

'אבא הכי טוב בעולם'.

'יחיאל עוזר לי מאוד'.

"זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בפגישות שלנו לאורך השנים.

"התחלנו גם לתרגל הוצאת קול, דרך שירים. שרתי לה את 'השפן הקטן', והיא היתה צריכה רק להגיד את ה'לה, לה, לה'. בהתחלה הלשון שלה היתה תפוסה, וחיזקנו רק את ההברות. והיא הצליחה. בכל פעם בחרנו עוד שיר ועוד הברה. בהתחלה גרוניות, ואחר כך שפתיות.

"בחנוכה של שנת 2017 קרה לנו הנס. באחד המפגשים שחר אמרה לי, בקולה, ככה, בפשטות: 'יחיאל, טוב לב. יחיאל טוב לב'. ואז היא אמרה לאמא ולאבא שלה: 'אמא הכי טובה בעולם', 'אבא הכי טוב בעולם'. כולנו התרגשנו עד דמעות.

"אני ידעתי. ידעתי שהיא יכולה. וזה הכי מרגש שיש: לקחתי את שחר מאפס, כשכל התחזיות לגביה היו קודרות, וראיתי מייד שיש משהו חי בקופסה הזאת. במוח. שיש בה חיים, ושהיא מבקשת שיעזרו לה". 

שחר התחילה לדבר. משפט, ועוד משפט. 

"ההתקדמות הגדולה שהיא עשתה הפתיעה אותנו", אומר ישראל, "מי חשב שהיא תדבר? תכתוב? שהיא תכתוב שירים? מי חשב שכך תדבר? לא היה גבול להתרגשות שלנו. לא ידענו מה מתרוצץ לה בראש".

•••

שחר המשיכה להתקדם. יחיאל אומר שסיפור השיקום שלה הוא "קייס סטאדי ענק ל'אני יכולה'".

"בניתוח שהיא עברה אחרי התאונה הוציאו לה את רקמת המוח בצד ימין, שאחראית בעצם לתפקוד של צד שמאל. בעזרת הטיפול שלנו ממש בנינו רשת נוירונים חדשה במקום אחר במוח, וזה מוכיח עד כמה המוח גמיש. לפני שנתיים היא גם התחילה לצעוד על שתי רגליה. כלומר, גם רגל שמאל זזה, למרות החוסר של הרקמה בצד הימני. היום אני הולך איתה עם תמיכה גם עשרה צעדים רצוף. גם את אצבעות יד שמאל היא מתחילה להפעיל".

נחמה: "זה באמת מפעים, העבודה שלה עם יחיאל. שחר קמה מהכיסא והולכת, גם עם הפיזיותרפיסט, ובפילאטיס, ואתה צריך לראות אותה ברכיבה הטיפולית על הסוס. בעבר היא היתה שמוטה, היום היא יושבת זקופה. זה מרגש אותנו כל כך. אנחנו כל הזמן מצפים להתקדמות נוספת, לעוד משהו ששחר תעשה ויפתיע אותנו".

לאן אתם חולמים שהיא תגיע?

נחמה: "אני חולמת שהיא תוכל לתפקד בכוחות עצמה".

זה יכול להיות?

ישראל: "הכל יכול להיות. גם מה שיש היום, מי חלם שיהיה? אנחנו מקווים".

יחיאל אופטימי, כהרגלו. "מבחינתי היא יכולה להגיע להכל. גם להיות מתכנתת מחשבים. זה קטן עליה. אני רוצה שהיא תהיה עצמאית. מבחינה קוגניטיבית, אין לה שום בעיה.

"בשנה שעברה לקחתי אותה לבית ספר בנתניה, לשיחה עם תלמידים על השיקום שלה. היא ישבה על כיסא רגיל, לא על כיסא הגלגלים שלה. הם שאלו שאלות, והיא ענתה. בחלק מהזמן אני השלמתי אותה.

"אחרי שהקורונה תסתיים, אני חושב שהיא צריכה להתחיל להגיע למפגשים כאלה גם בצבא, באוניברסיטה, בכל מקום. היא דמות של השראה. שכל אחד שנמצא במשבר ישמע וילמד את סיפור השיקום שלה, ויגיד: גם אני יכול לצאת מזה".

•••

הנהג הדורס, מרק פטריק, הורשע ב־2012 בבית המשפט לענייני תעבורה בפתח תקווה, במסגרת הסכם טיעון. בית המשפט הטיל עליו עונש של עבודות שירות בהיקף של 600 שעות, קנס של 1,000 שקלים ושלילת רישיון לשש שנים, שהסתיימו מזמן. המשפחה עתרה לבג"ץ נגד העונש הקל, אבל העתירה נדחתה, והעונש נשאר על כנו.

"עד היום אנשים שאני מדבר איתם נדהמים מהעונש המגוחך הזה", אומר ישראל, "העונשים המצחיקים האלה נמשכים גם היום, לצערנו. כבר אין לנו כוח לעסוק בזה, זה לא ישתנה". 

שחר יושבת ומקשיבה לשיחה שלנו. אני שואל אותה מה משמח אותה.

"בעיקר אהבה משמחת אותי", היא כותבת לי, והקריינית במחשב מקריאה את דבריה. "אהבה של אנשים בכללם". 

ההורים שלך מאוד אוהבים אותך.

"זו אהבה הדדית". 

יש לך חברות?

"יש לי חברה, שהיתה החברה הכי טובה שלי לפני התאונה. קוראים לה אוֹרי. אני אוהבת אותה מאוד".

נחמה: "הן בקשר עוד מהימים שהלכו יחד לגן. אורי באה לבקר את שחר מדי פעם. שחר לא מדברת על מה שקרה אחרי התאונה, אלא רק על החיים שלה עד התאונה. היא כאילו תקועה בגיל 12. זאת ההגנה שלה על עצמה".

אני שואל את שחר אם היא רוצה להגיד לי משהו על התאונה. "לא היתה תאונה", היא כותבת.

מה החלום שלך?

"להצליח. אבל זה גם מתקשר לבושה ולעייפות".

•••

את הכתיבה מתרגלת שחר עם זוהר אביב - סופרת, מרצה ומטפלת בכתיבה, שהחלה להעביר לה שיעורי כתיבה יוצרת לפני כשנה. 

"מאוד מרגש אותי להיות שותפה להתפתחות ולהתקדמות העצומה שלה", אומרת זוהר, "בהתחלה היא כתבה דברים כלליים. למשל, חששות שלה שלא יהיו לה חברים מבית הגלגלים. עבדתי איתה על האנשה. להתקרב לעצמה, לדברים האישיים יותר. כיסא הגלגלים שלה, הכרית שלה.

"וזה עבד. היא התחילה לכתוב את התחושות שלה, רגשות. פרץ ממנה עולם שלם דרך השירים שהיא כותבת, שבעזרתו היא מתקשרת עם ההורים שלה, איתי ועם כל שאר האנשים בחייה. יש הרבה כאב ועומק בשירים שלה, היא מאוד אמיתית בהם". 

את מסייעת לה בכתיבה?

"אני רק מדייקת מילה פה, מילה שם. לפעמים גם מתאימה חרוזים. השיר הוא שלה, והוא נוצר דרך העבודה המשותפת שלנו. פתחתי קבוצת פייסבוק שבה אני מפרסמת את השירים שלה, והתגובות מאוד מרגשות. אני מראה לה, והיא צוחקת בהתרגשות. 

"כתיבה היא דבר מאוד מרפא, מעצים. אני רואה עד כמה שחר מתקדמת, והכוונה שלנו היא להוציא ספר שירים שלה, וגם שילחינו את שיריה".

שחר אומרת לי שהיא הכי אוהבת את השיר "סליחה": 

"אמא

מכיוון שעבורי את הכי חשובה בעולם

רציתי לבקש ממך סליחה

סליחה על כל הקושי והמאמץ

ועל כך שלפעמים 

אני זאת

שאשמה

בזה שאת עייפה.

אני רוצה שיהיה לך רק טוב

לפעמים אני עושה לך עיסוי בגב

אך זה לא מספיק

לא די

לו הייתי יכולה, אני נשבעת

ואת יודעת

שהכל בשבילך הייתי נותנת

הייתי יותר מתאמצת,

הייתי הולכת

גם מדברת

הייתי זזה, הייתי רוקדת

הייתי עוזרת

מטפלת

אז שוב אבקש סליחה, אמא יקרה".

נחמה מתרגשת. "הכתיבה שלה מאוד התפתחה בעזרת זוהר. בשירים היא מתקשרת איתנו ומביעה ופורקת את הרגשות שלה בצורה הכי חזקה. זה לא תמיד קל לנו לקרוא. יש שם עומק ועצב, ובעיקר את האמת, מנקודת מבטה של שחר. אנחנו שמחים שיש לה מקום מבטחים כזה, שבו היא יכולה לבטא את עצמה".

ישראל אומר שהמצב בבית הרבה יותר קל היום, ויש גם לא מעט נקודות אור. "אני עובד כחשמלאי של גוררות ואוניות פחם בנמל חדרה. זה טוב לי, נותן חצי יום שבו אני בחוץ. בבית יש הרבה יותר שמחה. עד הקורונה היינו יוצאים למסעדות, לפעמים כל המשפחה ולפעמים רק אני ונחמה. היינו בחו"ל עם שחר פעמיים - פעם אחת במדריד ופעם אחת במסע של 'כנפיים של קרמבו' לפולין".

שחר מצטרפת לשיחה ואומרת: "אנחנו מתכננים לטוס ללונדון". ישראל מתקן: "לא, לא עכשיו... עכשיו הכל קורונה בארץ ובעולם". שחר, אגב, מודעת היטב לנעשה בארץ. היא מקשיבה באופן שוטף לחדשות.

"ואנחנו גם סבא וסבתא כבר!" נחמה קורנת, "לנטע, הבת הבכורה שלנו, נולד ילד, איתי, הוא בן שנה ושלושה חודשים. לפני ההסגר הייתי איתו בכל יום, שמרתי עליו וטיפלתי בו כשהיא ובעלה היו בעבודה. בשבתות היו לנו ארוחות משפחתיות משותפות עם כולם. אני כל כך מקווה שזה יחזור בקרוב".

•••

הערב יורד, ושחר כבר עייפה. עוד יום טיפולים מתיש מסתיים. ישראל הולך להוציא את הכלבים לטיול קצר סביב הבית. נחמה מסדרת לשחר משהו במחשב. היא מראה לי שיר נוסף ששחר כתבה.

הכל לטובה 

"אמא ואבא, אל דאגה

הכל לטובה הכל לטובה

את כל מה שאתם עושים 

אני אוספת אל ליבי כמו יהלומים

ורוצה לתת בחזרה

אך לא מצליחה

העולם ממש תקוע

כך אני מרגישה

פשוט אין שיתוף פעולה

בבקשה אבא ואמא

אל דאגה

הלב שלי מתמלא כל יום באהבה

יש לי בקשה

קחו ממני קצת מנוחה

תשנו עוד שעה

אמא ואבא

אל דאגה

הכל לטובה, הכל לטובה".

להינשא להצלחה

"כמה קשה לי, כמה קשה

קשה כל כך ומתסכל

הוא כאן איתי ולא עוזבני

הייאוש מתגבר

מה הוא רוצה, חוצב ממני

תיתן מנוח, רק תיתן

רגליי כל כך רוצות ללכת

לו רק יכולתי לדבר.

בדמיוני

האדמה אומרת לי

כפות רגליים, חסרתן לי

אוהבות, חמימות ונוגעות בתוך נפשי.

בדמיוני

מזמר הכיסא שלי

הוא רוצה לסלק אותי

שאקום ואלך ואמצא

לי את דרכי

לו רק אפשר, לו רק יכולתי

להצלחה להינשא,

יהיו ילדה ואז עוד ילד

ואקרא להם בשם

שמחה ואושר ותקווה

ונס ענק שמתגשם.

חיים שלי אותי הפתיעו

בואו יחד נתקדם".

erannavon9@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו