בתחילת ימי הקורונה ראיתי שהאנשים ברחוב הולכים מהר. הגפיים דבוקות לגוף, מרפקים צמודים, כאילו הקורונה היא עוף דורס שיכול לחתור אל בין הזרועות. הפחד ישב אצל כולם בדרכי הנשימה. הלכנו רובוטית, דרוכים אל הדבר שיש לעשותו, בצעדי משימה, כאילו מישהו ירה אותנו אל הסופר.
היום האנשים הולכים רפוי. כמו הטרנינג שמותר להסתובב בו בחוץ. כמו חולצת הטריקו הגדולה והנוחה. הגפיים, רפוסות, משולשלות מהמִפרקים כמו נחשי גומי. ההליכה ברחוב נראית איטית, בלי חמדה למשהו שאליו אתה הולך. בלי השתוקקות. הנעליים לא מתרחקות הרבה מהמדרכה. המילה היא נרפים. האנשים נרפים. לא עברנו הרפיה בדמיון מודרך, לא הרפיה כזאת. עברנו הרדמה. וכשאנחנו נעים, השרירים הנרפים שלנו זזים רק אחרי שהעצמות זזות.
יצאנו להליכה נרפית כזאת, שוטטות אפשר לקרוא לה, בטווח החמש־מאות מטר. אנשים חבויי פה שטו על פנינו בדממה, קצת בעצב, ריבועי בד על הפנים מסמנים כיבוי. בצומת אורה עמד בחור עם מסיכה ביד ואצבעות נבוכות. שאל אם אנחנו יכולים לעזור. "הוא נדרס", אמר הצעיר והצביע אל האדמה. ליד הרגליים שלו היה צב.
ימי קורונה מזמנים לנו תמונות משונות. זה היה צב מקרי שחלף שם, לא צב מחמד. הוא נפצע כשנקלע תחת גלגלי מכונית. השריון שלו היה מפוצח כמו אגוז מלך, אבל היה ברור שהוא חי. הוא היה גדול מצבים אחרים שראיתי, ופחוס עוד לפני הדריסה. אולי סוג של צב מים שהתכוון להגיע לאיזה נחל ומצא את עצמו על הכביש בצומת אורה במצב בינוני עד קשה.
האינסטינקט החייתי שלי אמר לי להתחפף משם. לא מספיק בעיות יש לבני האדם, עכשיו לעזור לצב? לא חסרות צרות בשכונה שלי, שאכניס ראש בריא לצב חולה? לא מספיק לי הקורונה, אני צריכה לחטוף סלמונלה? אבל ליד האינסטינקט שלי עמד עוד משהו, שאמר בדיוק את ההפך. למשהו הזה קוראים שייקה. בן הזוג שלי, מושבניק בנשמה, מחבק קיפודים בהווייתו, הרים את הצב בעדינות מעוררת תימהון ובחן מקרוב את השריון הסדוק ואת מיץ הצבים שטפטף ממנו.
הבחור עם המסיכה ביד התברר כמשוחרר צה"ל טרי. היה ברור שהלב שלו טהור כמו כהן גדול ביום הכיפורים, ושאלתי את עצמי מי זאת אמא שלו, שגידלה ילד כזה רחום (אמא של שקד, בוגר פלס"ר שריון, משכונת קריית יובל: אני קדה לך). לא עובדת עליכם. הוא באמת שירת בשריון. חיבה לטבע או אחוות שריונרים גרמה לו לחפש, בעיניים לחות, מישהו שיכול להסיע את הפצוע המשוריין לבית חולים לחיות בר. דמיינתי אותו נוסע בטנק, במבצע צבאי, ובולם באחת כשהוא מזהה שממית על העפר. הגברים שלנו לא כאלה גרועים, חשבתי כשהסתכלתי על שקד ושייקה, שני יוצאי צבא, מתכופפים אל צב אנונימי ומנסים ליישר לו את הרגל המדממת. צב שמונה.
בית החולים לחיות בר נמצא ברמת גן. הימים הם ימי סגר. התקשרנו לווטרינרית מגן החיות התנ"כי. היא אמרה שבשעה הזאת אין שם אף אחד. התקשרתי לחובב טבע שאני מכירה. הוא בבידוד. מצאנו בגוגל שיטה להדביק שריון של צב, אבל נדרש לה כירורג פלסטי, שלא היה בסביבה. התקשרנו לצער בעלי חיים, למוקד רשות הטבע והגנים, אף אחד לא ענה.
העליתי תמונה של החיה הפצועה לקבוצת הווטסאפ של הקהילה שלי בשאלה מה לעשות. חברים היו בטוחים שהשתגעתי. אחרים כתבו שזה מעיד איזה אדם רגיש אני. התביישתי לספר שגורל הצב לא מעניין אותי. שהמחשבה לנסוע לספארי כדי להצילו מעוררת בי מחשבות על ריפוד האוטו. מדובר בצב מבית הרוס - שריון מבוקע לחלוטין - אבל גם הילדים שלי מבית קצת הרוס, ואני רוצה לחזור הביתה ולהכין להם פסטה. בסוף עבר מישהו ולקח אותו לווטרינר פרטי על חשבונו. אני לא יודעת מה קרה לו בסוף, מה המ־צב שלו. אני יודעת שהישראליות, הגבריות הישראלית, מעולם לא נראתה לי כל כך מפתיעה.
***
מה אתם עושים עם הברז כשאתם מסבנים כלים, סוגרים או משאירים פתוח? וכשאתם מסתבנים וחופפים את הראש, המים זורמים חופשי או שיש סגר בצנרת? אני מקפידה לסגור את הברז. לא כתוצאה מסדנאות החינוך של רננה רז, ולא קשור למשק המים. כתוצאה מסבתא אתי.
סבתא אתי היתה בכיתה ו' כשירושלים היתה תחת מצור במלחמת העצמאות, והם סבלו חודשים ארוכים ממחסור במזון ובעיקר במים. עוד מימי היבוסים היתה אספקת המים לעיר אתגר מורכב, אבל ב־48', כשהעיראקים הפסיקו את פעולת המשאבות, הירושלמים היו צמאים באופן חריג.
היו אלה אביב וקיץ חמים, וכל מה שהיה בעיר היו אלף בורות. גדוד "מחלקי המים" עבר משכונה לשכונה, רכובים על עגלות, וחילק מים לפי נפש: 2 גלונים (9 ליטרים) לאדם ליום. לשם השוואה, היום אנחנו צורכים 100 עד 200 ליטרים לאדם ליום. ההוראות הרשמיות דרשו להשתמש באותם המים לבישול, כביסה, שטיפת רצפה והדחת בית הכיסא. את המים המלוכלכים סיננו שוב ושוב לשימושים חוזרים. בשלב מסוים לא היה אפשר לכבס, וכולם הרימו ידיים והתהלכו בבגדים מטונפים. מאפריל ועד אוגוסט הירושלמים אכלו חוביזה, נלחמו במחלות וביצעו מקלחות בגיגית, עם זרזיף מים ממוחזר ואיטי שנשפך מתוך קערה, כשכל טיפה נשמרת.
***
אז סבתא אתי סוגרת את הברז כשהיא מסתבנת. וגם אני. אינסוף מקלחות היא קילחה אותי בילדות, עם שירים מצחיקים וכללי מקלחת שהתקבעו מגיל 3: מעט מים. לא נותנים למים לזלוג בלי שימוש. אפשר להסתבן שעות, אבל זרם מים - במשורה. כלל נקוט בידי הירושלמים: הדרך לזהות ירושלמי אסלי שנטוע דורות בעיר היא לשאול אותו אם הוא סוגר את המים כשהוא מסתבן.
טראומת המצור על ירושלים היא טראומה קטנה מאוד ביחס למה שעברו סבתות אחרות באירופה. כל סבתא צרבה כללים לדורות הבאים. בתים שבהם לא זורקים אוכל, בתים שבהם חייבים לחזור הביתה בשעה שסוכמה, בתים שבהם מתקלחים מהר. וכאן אפשר לשאול איזו שריטה אנחנו נצרוב בנכדים שלנו כתוצאה מימי הקורונה.
בשלג הגדול של 2013 חוויתי כוויית אסון טבע על הזרוע. היישוב שלי היה מנותק במשך יממות מחשמל, מים, קווי טלפון, קווי אינטרנט, אספקת לחם וחלב. הקור היה סכנת חיים לתינוקות ולחולים, ולא היה אפשר להזעיק עזרה רפואית גם במקרה חירום. כל מי שבנה בית בשומרון בשנים שאחרי האירוע הזה הטמין צנרת גז בקירות הבית: אם ייפול החשמל, ויהיה קר, נחמם בגז. הצינורות האלה, והברזים הבוקעים מהם באמצע הסלון והחדרים, נראים היום משונים. הטראומה ההיא חלפה מהר.
הקורונה נוטה להיות יותר דומה למצור על ירושלים, מאשר לשלוש יממות בשלג בלי חשמל ותקשורת. אני בטוחה שמשהו מההרגלים של היום יישאר לדורות. לקנות הרבה אוכל בכל ביקור בסופר? לחסוך בשימוש בביצים? לחטא משטחים? הנכדים בטוח יעשו משהו כמו שאני עושה היום, ויגידו: זה מסבתא שלי, מהקורונה.
emilya@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
