"ילדים עולים מבריה"מ לא מתחברים ליום השואה". שמעתי זאת לא פעם ממוריי בתיכון, בתגובה למה שנתפס על ידיהם, אולי, כחוסר עניין בטקסים ובפעילויות. אינני יודעת אם ניכור כזה אמנם התקיים, אבל תחושה אחת נצרבה היטב אצלי ואצל רבים מחבריי: ההרגשה שאנחנו פחות נוכחים בסיפור השואה כפי שהועבר בשיח הישראלי.
נכון, מרבית יהודי בריה"מ לשעבר התייחדו - ועדיין מתייחדים - עם זכר מלחמת העולם השנייה ב־9 במאי, המוכר בבריה"מ כ"יום הניצחון". אבל העובדה שמסיבותיו האידיאולוגיות המשטר הסובייטי הדגיש "ניצחון", לא הופכת את היום הזה לשמח במיוחד עבורם. ביום הזה יהודים יוצאי בריה"מ זוכרים את כל זוועות המלחמה, כאזרחי בריה"מ - אבל גם כיהודים.
הם זוכרים את 200 אלף החיילים היהודים שנהרגו במלחמה, לאחר שנשלחו על ידי סטאלין לעצור את היטלר בגופם, לעיתים ללא אוכל וללא נשק. הנאצים וההנהגה הסובייטית כתשו את האזרחים הסובייטיים משני צידי המתרס. לפחות אצלי במשפחה, ביום הניצחון "חוגגים" בעיקר את העובדה ששרדו. "המלחמה המקוללת" סבא שלי קרא לה.
אבל היהודים מתו במלחמה זו לא רק כחיילים. הם ניצודו ונרצחו על ידי הנאצים באינספור בורות ללא שם ורחובות של גטאות ועיירות; 10 אחוזים מכלל הקורבנות הסובייטיים, אף ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה פחות משני אחוזים. כ־2 מיליון ו־700 אלף יהודי בריה"מ הושמדו.
שואה זו נמחקה מהזיכרון על ידי השלטונות הסובייטיים, ולצערי, גם בשיח הישראלי היא אינה נוכחת. עד היום דומה שמפות השואה מפורטות בחלק המרכזי והמערבי של אירופה, וריקות בצד המזרחי שלה. אנחנו, הילדים, מכירים אותה רק מהסיפורים שעברו במשפחה.
סבא שלי, יצחק גלייזר, בילה במסיבת סיום התיכון בשעות הערב של 22 ביוני 1941, בזמן שמולוטוב הכריז ברדיו שהתחילה המלחמה. למחרת בבוקר כבר עלה על רכבת לבית הספר לקצינים בסיביר. הוא מספר שהאוקראינים ירדו מרכבת המתגייסים, בתקווה שהגרמנים ישחררו אותם מהרוסים. היהודים נשארו עליה. סבא נפצע בחזית הבלארוסית, אבל הסבל האמיתי נגרם מכך שבמשך ארבע שנים לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. השטייטל שלהם היה בשטח הכבוש, והוא היה בטוח שכל קרוביו נספו. בתום המלחמה גילה שרובם שרדו, אך מעולם לא התאושש משנות החרדה.
סבתא שלי, סימה לבית טבצ'ניק, היתה ילדה קטנה במלחמה, ונאלצה לברוח עם אמה ברכבות מזרחה, תוך הפצצות קשות. אחת לכמה שעות החלה הפצצה, הרכבת עצרה, והם רצו לשיחים כמו ברווזים במטווח. חלק אחר של משפחתה נשרף בחיים בגטו יהודי, שאת שמו איני יודעת.
זה כל הידוע לי על ההיסטוריה של משפחתי. את הטראומות והכאב של האנשים האלה אנחנו, הילדים והנכדים שלהם, מרגישים עד היום. על אלה נוספו טראומת החיים תחת שלטון טוטליטרי דכאני והאנטישמיות שספגנו כיהודים. שום כאב או טראומה לא טופלו באמת בשנות בריה"מ, שכן הכל הושתק, ובמיוחד גורלנו כיהודים.
לצערי, רבים מאיתנו חשים שסיפורם - שהוא גם סיפורנו - לא זוכה למקום הראוי לו גם בספרי הלימוד ובשיח הישראלי. דווקא השנה, כשאחרוני הווטרנים לא יצעדו ב־9 במאי, חשוב שנקדיש להם רגע וניזכר בשואתם.
ויקי אידזינסקי היא ממייסדי קבוצת דור 1.5, המנכיחה בציבוריות הישראלית את הסיפור של צעירים דוברי רוסית
