"אני לא מסוגל לפתוח את מדורי הכלכלה בשבועיים האחרונים", מקונן ד', מנכ"ל חברה מבוססת. "כשאני מסתכל על המספרים המופיעים בדירוגי השכר האלה, זה אוכל לי את הלב כמו חומצה". ולמי לא? מי אינו מקנא באלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי טפחות, שמביא הביתה יותר מ-1.5 מיליון שקל בחודש (כן כן, בחודש), או ב"ינוקא" אייל לפידות מהפניקס שקיבל אשתקד שכר בעלות של כ-18 מיליון שקל מהחברות בקבוצת דלק.
יונס, לפידות ועוד שורה ארוכה של מנהלים המאכלסים את צמרת דירוג השכר השנתי הם שכירים, ללא החזקת הון מהותית. לא הם יצרו את החברה שבראשה הם עומדים, לא הם הפכו אותה למה שהיא היום. בינינו, כנראה גם ששום דבר נורא לא יקרה לה ביום שבו הם ייפרדו ממנה.
מדוע, אם כן, לשלם סכום כה גדול, למי שכנראה היה מבצע את עבודתו באותם המרץ והכישרון גם בתמורה למחצית ואפילו לחמישית ממנו? ומה הנכונות של בעלי השליטה בחברות לשלם למנהלים סכומים כה מופרזים, אומרת על שיקול הדעת והתבונה שלהם עצמם?
כן, אנחנו מכירים היטב את ההסברים של אבירי השוק החופשי: "בשביל מנהל טוב צריך לשלם הרבה", "השכר הוא כסף קטן לעומת התרומה שלו לחברה", או "בשוק תחרותי שכר המנהל נקבע על-פי ביקוש והיצע". אבל האמת היא שרק על מעטים מקרב המנהלים המאכלסים את דירוג השכר השנתי של "גלובס" ניתן לומר שהם "עשו את ההבדל" עבור החברות שהם מנהלים באופן שמצדיק את מתן סכומי העתק הללו. בחלק גדול מהמקרים, מבנה המשק - שמכתיב ממילא רווחי עתק כמעט בכל תנאי לבנקים הגדולים, לחברות הביטוח והסלולר - הוא שאחראי לתוצאותיהן העסקיות של אותן חברות, הרבה יותר מאשר ביצועי העומדים בראשן.
במקרים אחרים, הייתה זו ההתאוששות המפתיעה של השווקים ב-2009 שהצדיקה מתן מענקים נדיבים, אופציות כיד המלך ושדרוגי שכר. זה קרה, כידוע, שנה לאחר בגידתם של אותם שווקים, רק שאז, מיותר לציין, איש מאותם מנהלים, שחתמו על הפסדים חסרי תקדים בהיקפם, לא נענש על כך בשכרו.
ואם ציפיתם להפקת לקחים ממשבר האשראי ומהפסדי הענק שחשפו חידלון ניהולי בחלק גדול מהחברות אם השליתם את עצמכם ששכר המנהלים יחזור בעקבות הטראומה של 2008 לפרופורציות הגיוניות, אתם מוזמנים להסתפק בשתי מילים: תשכחו מזה.
דירוג 100 המנהלים המרוויחים ביותר בתל אביב.
הערה: הדירוג לא כולל את בכירי אפריקה ישראל, שפרסמה את דוחותיה הכספיים ביום א' בערב.
לעיון בנתוני השכר של בכירי אפריקה.
