מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. כי הרי ברור שהשנה זה יהיה פסח שונה. בלי הילדים, בלי האחים, בלי האחיינים ובלי ריקוד משותף עם השכנים בשירת 'לשנה הבאה'.
בימים הבאים ישנה הזדמנות עבור כל אחד מאיתנו לבחון את עצמו ביחס לחג הפסח. בכל שנה, עת הפרחים הראשונים של האביב עפות להן ברוח ואדי הנקיונות עולים מכל עבר, המוח היהודי מתחיל לעבוד. את מי נזמין, מי ישיר 'מה נשתנה', האם כל הילדים הנשואים יבואו לחג ראשון או שמא רק לחג שני.
ה'סדר' עצמו נערך בצורה מפוארת וגדולה. עשרות מבני המשפחה יושבים סביב ששולחן ערוך כל טוב. סב המשפחה בראש, הילדים והנכדים מסביב, מסתכלים בהערצה כלפי סבם האהוב. אין תחושה טובה מזו. חירות, חירות אמיתית.
אך השנה, השנה הכל יהיה שונה.
אתמול בלילה בשעה מאוחרת, עברתי על סרטונים שנשלחו בקבוצות השונות וברחבי הרשת. סרטון אחד שבה את ליבי: שולחן המתאים לעשרה אנשים עמד שומם עם רק 2 מקומות ערוכים - הסבא והסבתא. "היינו אמורים להיות 48 אנשים בליל הסדר", כתב הבן שהעלה את הסרטון.
במבט ראשון, הלב נצבט. כואב, לא פשוט. אך לאחר כמה רגעים עלתה בי מחשבה.
נכון, זה לא נעים ואפילו קצת עצוב, אבל היי, יש פה הזדמנות למשהו אחר שעד כה לא נחשפנו אליו. הפעם 'ליל הסדר' הוא רק שלי, רק שלך, רק שלהם. אין אורחים, אין משפחה ואין נכדים. אבל יש אותך, כאן אנחנו נבחנים.
אם מידי שנה ישנו קמצוץ קטן של 'שלא לשמה' - להרשים, להתפאר או אולי רק להרגיש טוב עם עצמנו, לדעת ש'עשינו את זה'. הפעם אפשר - וצריך - אחרת.
זו בדיוק ההזדמנות לעשות את הפסח רק בשביל דבר אחד: הפסח עצמו, בשביל עצמי. אין שום 'עזרים חיצוניים'; דודים, אחיינים ומשפחה. זה רק אתה - מול הקב"ה, מול יציאת מצרים. המבחן שלנו הוא האם אנחנו מצליחים להתחבר באמת לחג החירות, לגאולה השלימה. להבין לעומק מה מהות הפסח.
הערפל הפסטיבלי אליו אנחנו רגילים בכל שנה - הערפל הזה (והוא לא דבר רע) לא קיים השנה. אנחנו נשאל את עצמנו מה נשתנה, ואנחנו גם נצטרך לענות ל'אני' שבתוכי - 'עבדים היינו'.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, או שמא חייב אדם לראות בעצמו, ע"י עצמו, רק הוא לבד, כאילו הוא - יצא ממצרים.