בדף המסרים הקלישאתי של שחקני ומאמני כדורגל, בחלק המוקדש לתגובות בעקבות הפסדים, ממורקרת ההתנצלות בפני האוהדים. בין ביקורת מקצועית לכאורה וסתמית למעשה ("לא היינו חדים בפעולה האחרונה") להודאה המשתמעת בכך שיש דברים שעומדים בפני הרצון ("השחקנים רצו, שיחקו כמו גברים, נתנו הכל"), איש הכדורגל מחויב גם להודות לקהל על התמיכה שאינה תלויה בדבר, כשהיא איננה מניבה דבר. "אני רוצה להתנצל בפני האוהדים שלנו" הוא כמעט משפט חובה בצ'ק ליסט של ראיונות אחרי משחק.
שלשום, אחרי כישלונה של מכבי חיפה להעפיל לחצי גמר גביע המדינה, המאמן מרקו בלבול התייצב מול המצלמה כדי – כפי שמכנים זאת בתקשורת הספורט – לסכם את ההפסד. הוא ניתח את המשחק בבנאליות השגורה ("לא היינו מספיק טובים עם הכדור"), הדהד רגשות טריוויאליים ("הפסד כואב מאוד"), ובשולי הדברים סיפר שהוא מאוכזב – עבור המועדון, וגם עבור האוהדים.
ההבדל בין "מאוכזב עבור האוהדים" ל"מתנצל בפני הקהל" נשמע סמנטי, אבל הוא משמעותי. זה ההבדל בין הפגנת אמפתיה (הכרה ברגשותיו של אחר) ונטילת אחריות (הכרה בחלק שלך בקיומם של הרגשות הללו). בלבול לא התעלם מתחושת האוהדים, ואפשר גם להניח שברור לו מה חלקו בזה (ואם לא, הוא מוזמן להיכנס לקבוצות הפייסבוק הרלוונטיות). אבל ברגע החפוז של ראיון אחרי משחק, הוא פשוט שכח מקלישאת ההתנצלות המקובלת בפני הקהל. הסיבה לכך היא פשוטה: הקהל הזה לא היה במגרש.
מה מייקל ג'ורדן היה עושה?
בשרשרת ההולכת ותופחת של קורבנות הקורונה, עולם הספורט עדיין נמצא במעמד פריבילגי: לא מחוץ למעגל הנזק, אבל גם לא בטבעת הצפופה והחמורה באמת של המשבר הבריאותי, שעולה בחיי אדם, והמשבר הכלכלי, שעלול לרסק מדינות שלמות.
יורגן קלופ, מאמן ליברפול, ארגן כראוי את סדר העדיפויות כשענה לשאלת עיתונאי בשבוע שעבר באשר לדעתו על הקורונה; "אני לא אוהב שדעתו של מאמן כדורגל נחשבת בנושא רציני מאוד", אמר קלופ, "אנשים עם ידע ידברו על כך ויגידו לעשות כך ואחרת. לא מאמני כדורגל, אני לא מבין בזה".
אז קלופ מקשיב לאנשים עם הידע, והאנשים האלו אומרים כעת לו ולעמיתיו לשחק כדורגל בלי קהל, רגע לפני שייאלצו לא לשחק כדורגל כלל. באנגליה, נכון לרגע זה, עדיין משחקים מול אוהדים, אבל עולם הספורט הולך וסוגר את עצמו בבידוד.
זה החל כמובן במדינות אסיה שעמדו בסמוך למוקד ההתפרצות ונאלצו פשוט לבטל אירועי ספורט לחלוטין (ערן זהבי, למשל, שוהה בישראל בשעה שפתיחת הליגה הסינית נדחתה עד אפריל לכל הפחות, ואפילו אולימפיאדת טוקיו כבר עומדת בסכנה). את המגמה האירופית מובילה איטליה הטבוחה, שכבר לפני שבוע הכריזה שכל אירועי הספורט במדינה ייערכו ללא קהל.
מאז המצב החריף, והסגר שהוטל על האזרחים שלשום הוביל להשבתת הסרייה א', הליגה הבכירה במדינה, עד להודעה חדשה. ההתאחדות הספרדית יישרה קו והודיעה שמשחקי שמינית גמר ליגת האלופות בברצלונה ושמינית גמר ליגת אופ"א בסביליה ייערכו ללא קהל, וכך גם מחזורי הליגה הקרובים.
אופ"א שוקלת את סיום ליגת האלופות וליגת אופ"א כבר בשלב זה, משחק ליגת האלופות בפריז הערב ייערך ללא קהל, ושרת הספורט של צרפת הכריזה שלשום כי כל משחקי הליגה ייערכו לעיני לא יותר מאלף צופים עד אמצע אפריל לפחות. הפועל ירושלים תשחק הערב באתונה מול יציעים ריקים בעקבות הוראת ממשלת יוון. באוסטרליה נערכים לקיום ליגת הפוטבול ללא אוהדים, ואפילו בארה"ב הטראמפיסטית והשאננה החלו להיערך למשחקי כדורסל, פוטבול ובייסבול לעיני מושבים מיותמים.
לברון ג'יימס לא אוהב את הרעיון הזה. לא אוהב זה אנדרסטייטמנט; ג'יימס הבהיר בשבת, בשיחה עם כתבים, שמבחינתו זה מצב "בלתי אפשרי", לא פחות. "אני לא משחק בלי אוהדים בקהל", אמר, "עבורם אני משחק" (אתמול הוא כבר הבהיר שיפעל בהתאם להנחיות). ובכן, זה לא מדויק: ג'יימס משחק גם עבור חבריו לקבוצה; הוא משחק עבור המועדון שמשלם לו יותר מ-37 מיליון דולר בעונה; והוא משחק עבור מיליוני אוהדי הלייקרס ועשרות מיליוני אוהדי הכדורסל ברחבי העולם – שהם הרבה יותר מהאלפים הבודדים שמאכלסים את המושבים היקרים (ממוצע מחירים של 171-2,515 דולר לכרטיס) בסטייפלס סנטר.
אבל ג'יימס גם מבטא מוסכמה ספורטיבית מקובלת: ספורטאי צריך קהל. ספורטאים שואבים מהקהל לא רק כסף, שזורם דרך חנות המזכרות אל חשבונות הבנק שלהם, אלא גם כוח (ולפעמים, מול קהל עוין – כוח התנגדות). קריאות עידוד, צעקות בוז, מחיאות כפיים, שלטים, המנונים, גל של ידיים – זה דרייב. זה אדרנלין אנושי. וכשהקהל חסר, הספורטאים מתרוקנים לפעמים כמו סופרמן ליד קריפטונייט. אף אחד לא אוהב לשחק לעיני אף אחד.
אבל גם זה לא מדויק. תחשבו, למשל, על מייקל ג'ורדן, כנראה הספורטאי הכי תחרותי שנראה אי פעם. האם אפשר לדמיין אותו אומר משפט כמו "אני לא משחק בלי אוהדים"? האם הוא היה מוותר על משחק, על האפשרות לנצח יריב, בגלל סגירת יציעים? האם הוא היה מוותר אפילו על סל אחד רק בגלל שאף אחד לא עומד בצד ומוחא כפיים? ג'ורדן אהב את מערכת היחסים עם האוהדים לא פחות מאף ספורטאי אחר – הוא אולי האתלט הפופולרי בכל הזמנים - אבל הוא לא שאב את התשוקה למשחק מהקהל. הוא שאב אותה מהניצחון.
התרופה לחרדה
הניצחון הוא לא חזות הכל בספורט (אלא אם אתה מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט או שמעון מזרחי). אבל ודאי שגם נוכחות הקהל איננה חזות הכל. מובן שמבאס לשחק ללא קהל. מבאס אפילו לצפות בספורטאי משחק ללא קהל. מובן שעדיף לראות את ג'יימס יורד מהמגרש אחרי משחק שיא כשהוא זוכה לסטנדינג אוביישן, ולא כשהוא זוכה לשפשף מרפקים עם המאמן. מובן שעדיף לראות את כריסטיאנו רונאלדו חוגג שער מול אוהדים מקניטים ולא מול שלט פרסום דומם. מובן שעדיף לראות קבוצה חוגגת העפלה לרבע גמר הגביע מול יציע משולהב ולא מול האפסנאי. אבל זה עדיין לא הופך את הספורט ללא-ספורטיבי. היעדרות קהל לא מוציאה את העוקץ מהמשחק; היא רק מקהה אותו מעט.
כל ילד או ילדה ששיחקו אי פעם במגרש בית הספר יודעים את זה. אף אחד מהם לא חשב שהמשחק חסר ערך משום שאין לא צופה בו, בדיוק כפי שהם לא חשבו שהמשחק חסר ערך משום שאיש לא מעניק טבעות אליפות בסיומו. הם – אנחנו – פשוט נהנו מהמשחק. זה היה הערך הספורטיבי.
לרעיון ש"אין ערך לספורט ללא קהל" אין אחיזה כמעט באף אחת מארבע הרגליים שעליהן עומד הספורט: יש פעילות גופנית בלי קהל; יש משחק, שהוא פשוט פעילות פנאי שכל מטרתה היא הנאה, בלי קהל; ויש תחרות בלי קהל. הדבר היחיד שאין בלי קהל זה בידור.
ואם כבר, הבידור הוא בדיוק הסיבה שבגללה חייבים להמשיך לשחק בימי קורונה. דווקא הזמנים המייאשים, המפחידים והמדכאים הללו, שבהם מיליארדי בני אדם חרדים לבריאותם, למשפחותיהם ולמקומות העבודה שלהם, הם בדיוק הזמנים שבהם תעשיות בידור מיומנות ואפקטיביות כמו ליגות הספורט המקצועני צריכות למלא את תפקידן. ובעידן הדיגיטלי, הבידור הוא כבר מזמן לא נחלת עשרות/מאות/רבבות האוהדים שנמצאים ביציע; הוא גם נחלתם של המיליונים שצופים במשחק בבית, ברכבת או בפאב.
ללברון ג'יימס, שלא מוכן לשחק בלי אוהדים, יש כמה עשרות אלפים מהם מדי משחק בסטייפלס סנטר; אבל יש מיליוני אוהדים ברחבי העולם. הוא עדיין יכול וצריך לשחק עבורם. הוא צריך לעשות את זה תמיד; ועכשיו, כשהעולם על סף פאניקה, הוא צריך לעשות זאת יותר מאי פעם.
בין קלישאת ההתנצלות בפני האוהדים לקלישאת אובדן הערך הספורטיבי, יש עוד קלישאת ראיונות משומשת היטב: "הקהל דחף אותנו". כך ספורטאים מסבירים ניצחונות דרמטיים, מהפכים מפתיעים וקאמבקים הרואיים. זו לא רק קלישאה; הקהל באמת יכול לנסוך בוסט של אנרגיה בספורטאים, לעודד אותם ברגעי לחץ, להרים אותם מהפרקט במצבי מצוקה, לדחוף אותם להתעלות ולנצח.
זה מה שאוהדים במגרשים ברחבי העולם עושה כמעט מדי שבוע. בזמן הקרוב, כשהאוהדים האלו ישבו בבית, יכססו ציפורניים באשר לבריאותם ולעתידם, ויזפזפו ממהדורת חדשות אפוקליפטית לערוצי הספורט, זה בדיוק מה שהם יחפשו שם. זה בדיוק הזמן עבור הספורטאים לתת לקהל שלהם דחיפה בחזרה. זה יהיה, באמת, ספורט בעל ערך.