עוד לא יבשה הדיו מן הקינות על הפילוג שכולנו צריכים להשתקם ממנו ועוד לא סיימנו להתרגש מקריאות הפיוס, ובשנייה שגוש הימין קטן מעט, ברגע שנפער צוהר זערורי והזדמנות לצאת למערכה חדשה נגד שלטון הימין ונתניהו - השמאל חזר לסורו. כי כמו תמיד, הם מפויסים כשהם עומדים להפסיד, הם כמהים לאחדות כשהם לא יכולים להקים ממשלה, והם דואגים לרצון העם רק כשהוא מייצג את עמדתם.
תמו הבחירות הדמוקרטיות, והחלה המערכה הלא דמוקרטית. ובמילים אחרות, התרגילים המפוקפקים שכל מטרתם לנסות לעקוף את החלטת הבוחר, במחיר שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, ובמידה רבה בכל מחיר - יצאו לדרך.
זה התחיל בפנייה המחודשת לבג"ץ, שכבר המתינה כתובה, ככל הנראה, כמו תחמושת בארסנל הממתינה לאות הירי, כך שמייד למחרת הבחירות כבר הוגשה. מה לא כתבנו ואמרנו על עתירות מעין אלה, על הניסיון לבטל דה־פקטו חוק יסוד ועל הדרישה הבלתי סבירה מבג"ץ להתערב בתפקידו של נשיא המדינה. אבל מעבר לעניין המשפטי, מעניין לא פחות הצידוק ה"מוסרי" שעלה פתאום כהנמקה, כלומר הצורך "לאזן" את החלטת הבוחר אל מול הצורך בשמירה על טוהר המידות.
במילים פשוטות, בבסיס הדרישה "לאזן" ניצבת ההנחה שבחירת העם אינה מאוזנת או הגיונית דייה, ובג"ץ נקרא להכריע בין ההחלטה הדמוקרטית לבין רצונו של מיעוט לכפות את תפיסת עולמו על הרוב. אותה קבוצת עילית שמחזיקה בידיה כדור בדולח ובו ההגדרה מהו טוהר מידות, לצד כללים חדשים שיש להפעיל לדעתה בשם אותה הגדרה, מניחה שמוצא פיה גובר על החלטת העם.
ואם חשבנו שכבר ראינו ושמענו הכל מבית היוצר האנטי־דמוקרטי של השמאל, צצה לה לפתע התחכמות חדשה. חברי הכנסת של כחול לבן שוקלים ליזום הצעת חוק, שתקבע באופן מיוחד שנתניהו לא יכול להרכיב את הממשלה הבאה. כלומר, הם, המתנגדים השכם והערב לחוקים פרסונליים (כמו החוק הצרפתי), מבקשים לשנות חוק יסוד במדינת ישראל, לצרכים פרסונליים, באופן רטרואקטיבי ומעוות, כדי לבטל, בפועל, את בחירתם של יותר מ־2 מיליון איש בנתניהו כמועמד מטעמם לראשות הממשלה.
לצורך כך הם בונים קואליציה מפוקפקת שנשענת בו בזמן על הנדל, האוזר, ליברמן, טיבי ויזבק. כי אין להם בעיה שמפלגה שמתנגדת לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי תקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא. בשם ה"מוסר", כמובן. ואף שהיה להם הרוב הדרוש לכך כבר בכנסת הקודמת, הם המתינו עם ההחלטה עד לאחר הבחירות, ובכך הונו למעשה את הציבור והסתירו מפניו את כוונתם.
מה חדש? אנחנו זוכרים שינויי חקיקה פרסונליים ורטרואקטיביים בהובלת השמאל. כך נהג רבין באוסלו (בעניין גולדפרב ושגב), כך אולמרט עשה לצורך מינויו של פרס כממלא מקומו. אבל הפעם השינוי הפרסונלי חמור עוד יותר, שכן הוא אינו רק מיטיב עם אדם זה או אחר, אלא הוא מרע עם חלק ניכר מן העם. הוא רומס ברגל גסה את החלטת העם הדמוקרטית בשם השנאה לאדם אחד.
