זאת המסיבה שלה

אלטע־זיכרונות שעובר ברחוב עם בנו וקונה זיכרונות ישנים; הילדה נונה שמקבלת מקלון להפרחת בועות סבון, שדרכו היא קוראת מחשבות, וגם מחק אוויר, שאפשר למחוק איתו מילים שמתחרטים עליהן.החומרים הפלאיים שקשרו כתרים לעצמאות הרגשית של ילדים, ושמהם עשויים ספרי הילדים של אורית גידלי, מזכירים מסיבת יום הולדת עם כובעי קונפטי. זאת, גם הודות לאיורי הקולאז' המוצלחים של איה גורדון נוי בספרים "נונה קוראת מחשבות" ו"נונה ומחק האוויר".

אווירת החדווה שהשרו הספרים קיבלה חיזוק משמעותי בדמות הספר "חד־קרן מסוג קרנף" (כנרת זמורה) שראה אור לאחרונה. במרכז הספר מסיבת יום הולדת על טהרת חדי־הקרן, שניצלת ממפלה בעקבות תושייתה של עפריקי, שנחרדת לגלות שבמקום חד־קרן - טעות בהזמנה מהאינטרנט תקעה אותה ואת חברותיה עם קרנף מגושם. אבל אף אחד - גם לא אחיה, שמתעקש לחשוף את המשגה - לא יצליח להרוס לה את המסיבה.

מבחינת גידלי, הספר החדש, באיוריו הנפלאים של עמר הופמן ("הוא ברא נרטיב משלו, מאייר מחונן עם תזמון קומי") הוא נדבך משמעותי בניעור הבון־טון שהיא שואפת אליו בכתיבה שלה לילדים, שיח שלטענתה "מדיר חומרים פוזיטיביים, שלא נחשבים ניוז". 

בשיחה עימה, היא טוענת שבספרי ילדים "כל כך קשה להיות מאושר, במובן העמוק של המילה. עפריקי לא חיה ב'לה לה לנד', אלא היא בוחרת לבנות מהמציאות את מה שהמציאות יכולה לתת שהוא טוב ומיטיב. היא באה לחגוג, אז היא תחגוג. אין מה לעשות, בחיים האלה אנחנו נזמין חד־קרן ונקבל קרנף, אבל אז צריך להתחיל את המסיבה. אם היינו מקבלים חד־קרן, זאת היתה הבנאליה במיטבה. אבל קיבלנו קרנף, ועם זה צריך לעבוד".
כמו שאת כותבת, "היא הבינה טוב מאוד מה אמא הביאה לה, אבל לפעמים זה טוב מאוד לא להבין הכל טוב מאוד".
"בדיוק, אני רוצה להידבק בשמחה, בווירוס חיובי. הילדה מבינה שהיתה כאן פאשלה קולוסאלית, אבל כמו שעפריקי אומרת: 'אם זה לא בדיוק משהו אחד, אז זה בדיוק משהו אחר'. או כמו ב'אנשים נגעו בירח', הזקן שמוכר את הזיכרון שלו מאהובתו ואז מתחרט; הוא יודע שהאהובה שלו לא תחזור, אבל מי שאהב ואיבד יודע ש'יש לו'. כמו בפרידה רומנטית, הזוגיות מתה אבל היחסים חיים".

מי מפחד ממילים של שבת?

כך מתנהלת השיחה עם גידלי, במעברים נלהבים בין מוות ואובדן לצחוק גדול. תשוקתה למילים ולדרמה ניכרת בכל תו, ודחיפות ממלאת את האוויר. היא ילידת 1974, משוררת מוכרת ומוערכת, בוגרת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ותואר שני במסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן גוריון. מאחוריה שלושה ספרי שירה - "עשרים נערות לקנא" (2003), "סמיכות" (2009) ו"ערש" (2015). היא לימדה שירה באוניברסיטת ת"א ומלמדת כתיבה כ־20 שנה, ולפני שש שנים ייסדה את "סדנאות הבית", בית ספר לכתיבה, יחד עם הסופר אשכול נבו. היא נשואה למשורר אלכס בן־ארי ומגדלת איתו את ארבעת ילדיהם.

גידלי ראתה בעשור האחרון מגוון של ישראלים בסדנאות שלה, ונפגשת גם עם כותבים בני דור המילניאלס. עם זאת, היא נזהרת לתת בהם סימנים דוריים. "אני חושבת שהתשוקה לכתוב נשארה זהה", היא אומרת, "הרצון להבין דרך התיאטרון של הסיפור משהו שבסופו של דבר אפשר להבין רק בקירוב - מה זה להיות אנושי, מה זה לאהוב, מה זה להיפגע, מה זה להרגיש בודד, מה זה לשחק. אנחנו עדיין מחפשים הד לחוויה האנושית שלנו. לגבי השינוי בקשב, הכותבים באמת התרגלו לפידבק מיידי בגלל לולאות תגובה קצרות ברשתות החברתיות, אבל בסופו של דבר, כדי להעמיד יצירה משמעותית, צריך לצלול לתהליך יצירה ארוך, בלי הפרעות". 
אז מה כן השתנה?
"מידת הנאמנות וההזדהות עם השפה העברית, שלתחושתי ירדה מאוד בחוויית הזהות הפנימית שלנו. זה בולט גם בהסכמה לקרוא לילדים בשמות לועזיים, וגם באיזשהו חוסר נחת ביחס למילים יפות. כיוון שאנשים קוראים פחות, אז השדרה הראשית של השפה מצטמצמת מאוד. ואז מילים שהיו נחלת הכלל מוגדרות פתאום כ'מילים יפות', 'מילים של שבת', שמה פתאום שנשתמש בהן ביום חול. אין לי איך להוכיח את כל זה, אבל אני מרגישה שחוסר הזדהות עם העברית הוא נגזרת של חוסר הזדהות רחבה יותר, יותר בושה וניתוק ממי אנחנו, פחות קרבה חסרת גבולות וחסרת שיפוט בינינו לבין המילים".
איך זה שלא הוצאת עד היום רומן?
"אם אני יכולה לתמצת את מה שאני רוצה להגיד בחמש מילים, אני לא רואה טעם לכתוב חמש מאות. לדייק ולצמצם זה קשה יותר".

"לגאות מרוב שמחה"

את קוראי הבלוג של גידלי לא באמת הפתיעו המנות הגדושות של בצק הסוכר, השוקולד ועוגות חד־הקרן שמופיעות בספרה החדש. פעילויות קונספט מוכרות היטב בבית בן־ארי־גידלי, שמעלה באתר שלה צילומים מיום הולדת "האגם הקסום", יום הולדת "רובוטים", יום הולדת "פיות" ויש גם צביעת מצות, פצצות אמבטיה הום מייד, משקה אותיות שוקולד ומה לא, עם שלל טיפים ותובנות. בפירוט עמלני ונטול מאמץ מפזרת גידלי אבק חד־קרן, קצת כמו הגיבורה שלה עפריקי, על שגרת גידול הילדים.

"אני זוכרת שכאמא צעירה הייתי בשוק מזה שזה משעמם אותי", מודה גידלי, "הזמן לא זז - אני מנדנדת את הנדנדה והיא מתנדנדת. הולכים למגלשה ומתגלשים. אוכלים תפוח. נטרפתי. אז אחרי כמה פעמים שתפסתי את עצמי בוהה בשעון, קמתי ואמרתי - 'יאללה, מי בא לבנות איתי בית בובות?' מאז וב־15  השנים שאחרי היה כיף. הפסקתי להכחיש את הילדיות שלי, בא לי לעשות מסיבה - אז יאללה. הגיע הזמן שאני אשקר ביחס לגיל הביולוגי שלי ואפסיק לשקר ביחס לגיל המנטלי שלי, לא? ובכלל, העונג של ההורה חשוב ממש".

ב"ערש" היא נפרדה מאמא שלה, שנפטרה ממחלת הסרטן. גם אז בלט העיסוק בכוח החיים מול סופיות המוות. "המוות עזר לי להתמודד עם המוות, איבדתי את אמא שלי אבל עדיין נשארה לי אמא, מכיוון ששכנעו אותי מספיק מוקדם שיש מישהו שאוהב אותי. המוות דווקא נתן לי את התכונה שלי שהכי מסבה לי אושר ־ היכולת לגאות מרוב שמחה. אני יודעת שהכל תכף ייגמר, אז אני מחזיקה חזק יותר את היד של החיים".

כשהיא נשאלת מה בין כתיבת שירה למבוגרים לספרי ילדים, עיניה נדלקות. "אני לא רואה הבדל בין כתיבה למבוגרים לבין ילדים, זאת פיקציה שאנחנו המצאנו. במיטבם, מבוגרים הם ילדים, וכולנו אוהבים לגלות ניצוץ של מבוגר בתוך ילד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו