יחד, על ספינת גירוש

לפני כמה ימים צלצל הטלפון הנייד של עופר ברונשטיין. המספר שהופיע על הצג לא היה מזוהה אצלו, אבל הוא נראה לו מוכר. הוא נזכר שכבר ראה אותו מצלצל כמה פעמים בתקופה האחרונה. מכיוון שברונשטיין מתגורר בחו"ל, הוא נמנע בפעמים הקודמות מלענות לשיחות, אבל בפעם הזאת היא הגיעה כשהוא שהה בביקור בישראל, והוא החליט לענות.

"שלום, שמי אריה איתמר", אמר לו הקול מהצד השני. "אבא שלך היה במקרה על האקסודוס?"

ברונשטיין איבד נשימה. "כן", השיב.

"אני מחפש אותו כבר 70 שנה. תגיד לי בבקשה שהוא חי".

"הוא חי".

***

שרלו (צ'רלס) ברונשטיין נולד בתוניסיה ב־1927. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא עבר לצרפת, שם הצטרף לקבוצת הכשרה של נוער שהתכוננה לעלות לארץ. שנתיים אחר כך, כאשר הגיעו אנשי ארגוני ההגנה והחלוץ לצרפת במטרה לסייע לשורדי מחנות הריכוז וההשמדה לעלות לישראל, הם ביקשו מחברי הקבוצה של ברונשטיין לסייע להם.

ביולי 47' קיבלה הקבוצה הוראה ממפקדת ההגנה בארץ להצטרף לעולים שתוכננו להעפיל על סיפונה של האונייה אקסודוס. הם היו חריגים בנוף: שחומי עור ודוברי צרפתית, ולכן כונו "הקבוצה המרוקאית". רק לימים למדו הפליטים ש"המרוקאים" היו למעשה ערב־רב של צעירים משלל מדינות: מרוקו, כמובן, אבל גם תוניסיה, אלג'יריה ומצרים.

אוניית אקסודוס עוגנת בחיפה // צילום: פרנק שרשל,לע"מ 

האקסודוס נרכשה כמה חודשים קודם לכן בחשאי בארה"ב, כדי שתשמש לעלייה חשאית של יהודים מאירופה. במלחמת העולם השנייה היא שימשה להעברת כוחות ופצועים בין אנגליה לצרפת, ולאחריה לא היה בה עוד צורך. רגע לפני שעמדה להימכר לסוחרי ברזל, נרכשה האונייה בידי המוסד לעלייה ב', והועברה לצרפת.

התוכנית היתה שספינת המעפילים תטעה את הבריטים ותגיע לארץ מדרום, מכיוון מצרים, ותנחית את העולים בחשאי סמוך לחופי עזה.

רב־החובל של הספינה היה אייק אהרונוביץ', מפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל, ולצידם צוות מצומצם מאוד של 11 אנשים נוספים, שהתקשה לטפל ביותר מ־4,500 הפליטים שהועלו על הספינה, שיועדה במקור ל־1,000 נוסעים בלבד. "הקבוצה המרוקאית" גויסה בדיוק לשם כך: כדי לסייע בהפלגה, ובמידת הצורך גם כדי להיאבק בבריטים אם ינסו להעפיל על האונייה.

ב־11 ביולי עזבה אקסודוס, בניגוד להנחיות השלטונות הצרפתיים, את נמל סט, סמוך למארסיי. מפציץ בריטי וספינות משמר ליוו אותה בכל מהלך ההפלגה, עד ששבוע לאחר מכן - יממה לפני שהיא היתה אמורה לעגון בארץ - נגחו בה שתי משחתות בריטיות, ובלמו אותה כ־20 מייל מחופי עזה.

הבריטים, שהשתמשו בפצצות עשן ורימוני גז מדמיע, הצליחו לעלות לסיפון, אבל נתקלו בהתנגדות עיקשת של הצוות והנוסעים, שהתכוננו לקרב הזה במהלך כל ימי ההפלגה. מאחר שנאסר עליהם להחזיק נשק באונייה, נרגמו החיילים בתחמושת שהוכנה מראש - בעיקר קופסאות שימורים ומוטות עץ וברזל. הבריטים נאלצו לפתוח באש, ומהירי נהרגו שלושה: שני מעפילים וקצין בריטי. כמה נוסעים נפצעו, ובהם שרלו ברונשטיין, שנורה ברגלו.

אחרי שהשלימו את ההשתלטות חיפשו הבריטים אחרי צוות האונייה, כדי לעצור אותו. גם "המרוקאים" היו ברשימה. ברונשטיין נמסר שם למשפחה צעירה שמקורה ברוסיה, ונאמר לה לטפל בו ולשמור עליו. אבא, אמא ושני ילדים צעירים, הם דוברי רוסית ויידיש והוא דובר צרפתית וערבית, שמצאו את עצמם בסירה אחת, תרתי־משמע, תלויים זה בזה.

אריה איתמר (בן 81) נולד באודסה, אז בברית המועצות והיום באוקראינה. אביו היה חובש קרבי ששירת כקצין בצי הסובייטי, ואמו היתה מנהלת חשבונות במפעל לייצור נעליים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית מול הגרמנים, וגם אמו גויסה כדי לסייע במאמץ המלחמתי. אריה נשאר עם סבתו לבד באודסה, שנלכדה אז במצור של הצבא הרומני.

הסבתא הצליחה לחלץ אותו ברכבת האחרונה שיצאה מאודסה מזרחה. הוא חבר לאמו, ואז נודע להם שאביו נפל בקרב. הצבא הרוסי סירב כל השנים למסור פרטים על נסיבות מותו של האב, והסתפק בתאריך המוות: 18.1.42. רק בשנים האחרונות נודע לאיתמר שאביו נהרג בחזית מוסקבה, ונקבר בקבר אחים. בעקבות מאמץ של היסטוריונים הסכימו השלטונות הרוסיים למסור את נקודת הציון שבה נקבר האב; במאי הקרוב ייסע לשם איתמר עם משפחתו, כדי לחרוט את שם אביו על האנדרטה.

אמו של אריה נישאה במהלך המלחמה ליהודי פולני, והמשיכה במסע ההימלטות מהתופת בסיוע עמותת "הבריחה". גילו של בנה זויף כדי שייחשב לבנו הביולוגי של אביו המאמץ. רק כאשר נחשפו המסמכים שנגעו לאביו גם למד איתמר את גילו המדויק.

קרב עם הבריטים. שרלו (מימין) // צילום רפרודוקציה: יהושע יוסף

בתום מסע ממושך הגיעה המשפחה - שבינתיים נולדה לה גם בת, אחות לאריה - לגרמניה, והמשיכה משם לצרפת, כדי לעלות על האקסודוס. בספר "ערפילים ערפיליים" שפרסם, מתאר איתמר את העלייה לאונייה מנקודת מבטו של ילד צעיר: "ירדתי מן המשאית, וגבולות הדמיון שהיו לי באותם הימים לא היו מסוגלים להכיל את התמונה שנתגלתה לעיניי: מולי השתרע ים כחול ובהיר, מים ללא סוף, ללא הפסקה עד לקצה האופק... על החוף, קשורה למזח ארוך, עמדה אונייה שנראתה בעיניי כמפלצת ענקית מן האגדות. שלוש קומות היו לאונייה, שלושה סיפונים, שלוש מרפסות הקיפו אותה סביב, חלונות ללא ספור, ארובה ענקית במרכז, חבלים, כבלים, סירות הצלה צבועות לבן וגלגלי הצלה...

"משאיות באו בזו אחר זו ופרקו את המטען האנושי. המון אדם הסתדר בזה אחר זה, והנחש האנושי הארוך והרוגש התפתל על המזח. מאות אנשים נרגשים צעדו בטור מאופק ובסדר מופתי עד לדופן האונייה... צעדו שם גברים, נשים וילדים, רבים מהם חניכים של תנועות הנוער וקבוצות גדולות של ילדים חסרי הורים מבתי יתומים. כולם צועדים ושרים ללא הפסק שירי תקווה, שירי גבורה, שירי מלחמה ומאבק... ואני - הילד הקטן והנרגש - עומד על המזח מאזין, מתבונן, קולט רשמים, ועדיין איני יודע שאני עד חי ונושם לאחת מן העלילות האנושיות הגדולות והמרגשות בכל הזמנים".

איתמר מפרט על ההפלגה, על החששות ועל התקוות שבכל זאת תצליח האונייה לפרוץ את המצור של הבריטים, ועל הקרב הקשה שהתחולל. "קולות הנפץ, הרעש והירי הזכירו לי שוב את ליל הבריחה מאודסה מזרחה. האם כך נראית מלחמה? שאלתי את עצמי. וכיצד נגמרת מלחמה כזו? האם נחיה או נמות? אי ודאות שררה בכל.

"הזעזועים תכפו והלכו. עוד גז מדמיע חדר, עוד ירי. פתאום ראינו אנשים מגואלים בדם, חלקם חבושים בכל חלקי הגוף, זורמים לסיפון הפנימי. בחורים עם אלונקות רצו הלוך ושוב עם פצועים קשים יותר. הורדתי מדי פעם בפעם את הממחטה מן העיניים, ובאחת הפעמים ראיתי איש גבוה, שחום ושרירי, רץ לאורך המסדרון. פניו היו מגואלות בדם, חולצתו קרועה, תחבושת מקיפה מחצית מראשו, והוא רץ וזועק: 'להילחם! להילחם! לא להיכנע!'"

השבוע נזכר אריה שבמהלך ההשתלטות ניגש אליו חייל בריטי והגיש לו סוכרייה. "זרקתי לו אותה בחזרה בפנים. הרגשתי גיבור".

"אף אחד לא ידע כלום"

לאחר ההשתלטות על אקסודוס הועברו המעפילים לשלוש ספינות. אריה ומשפחתו הועלו על ה"אמפייר ריוול", יחד עם 1,500 איש נוספים. "קיווינו שייקחו אותנו לקפריסין כמו שעשו עד אז עם כל המעפילים, אבל החליטו להחזיר אותנו לצרפת", הוא מספר.

"היינו על ספינת הגירוש כאשר הגיעו שני מפקדים מהפלמ"ח, גד וסימה. הם מסרו לנו בחור אחד שהיה פצוע, ואמרו לנו להשגיח עליו כי הבריטים חיפשו אחריו כדי לשפוט אותו על כך שנלחם בהם. נאמר לנו להגיד שהוא בן דוד של אמא.

מסע לחופש. אריה ומשפחתו // צילום: רפרודוקציה: יהושע יוסף

"לקחנו אותו אלינו. הוא היה בחור נחמד אבל לא יכולנו לדבר איתו אלא רק בתנועות ידיים. אמי טיפלה בו, והוא רצה לשעשע אותנו אז הוא היה עושה לנו עם הידיים צלליות על הקיר. זה מה שזכרתי מההפלגה הזאת: את האיש המצחיק שהיה עושה לנו צלליות".

במהלך ההפלגה התחיל שרלו לשיר בלדינו. אמא של אריה קפצה בהפתעה: היא היתה בעבר גננת מתנדבת של ילדי פליטים מספרד, ודיברה קצת ספרדית. מאותו הרגע היא הצליחה לתקשר עם "המרוקאי". אריה מאמין שהיא אפילו התאהבה בצעיר השחום והחסון שהפליג עימם, אבל אחרי כמה ימים שבו אנשי הפלמ"ח ולקחו אותו.

האקסודוס לא הורשתה לעגון בצרפת, והמשיכה לגרמניה. הפליטים הושמו במחנות מעצר, ורק כעבור חודשים הורשו לעלות לארץ. משפחתו של איתמר עלתה בדצמבר 1947, ומאז לא הפסיקה לחפש את שרלו. "כל הזמן דיברנו עליו. לא ידעתי איך קראו לו, ולא היה מישהו שלא שאלתי. אף אחד לא ידע כלום".

אמו של אריה נפטרה בשנת 2000 בלי שפגשה את שרלו, אך הוא המשיך לחפש. גם הספר שפרסם לא סייע לאתר את הבחור האלמוני, שאותו הוא תיאר בספר כך: "למרות קשיי השפה התיידדנו איתו מאוד. הוא היה עושה הצגות והעוויות שהצחיקו אותי ואת אחותי. הבחור היה רווק צעיר ומרושל, ואמי היתה מתקנת עבורו בגדים וגרביים, בעוד הוא ניסה, ללא הצלחה, ללמד אותנו צרפתית".

לפני כשלוש שנים התגבש "צוות אקסודוס" כדי לטפל במורשת של האונייה שהפכה להיות הסמל של העלייה לארץ, לקראת אירועי 70 שנה להפלגה (שהיו ב־2017). אריה פגש כמה מחברי "הקבוצה המרוקאית", אבל גם הם לא ידעו במי מדובר.

באחרונה החל הצוות להיערך להבאתה לישראל של קבוצה גרמנית בשם march of life. מדובר בקבוצה שהתארגנה בעיר טיבינגן - שהיתה מעוז קשוח של הנאציזם - שמבוססת על צאצאי הנאצים שהתארגנו כדי לחשוף בגלוי את עברם ולהתנער ממנו. חברי הקבוצה נאבקים באנטישמיות ותומכים במדינת ישראל, ומדי שנה מקיימים את "מצעד החיים", תגובת־נגד ל"מצעד המוות" שערכו הנאצים בשלהי המלחמה (רק שבמקום לצעוד אל מחנה הריכוז דכאו, כמו שעשו הנאצים אז, הם צועדים מהמחנה החוצה, אל החופש).

חברי הקבוצה הזאת גם מעלים מחזה בשם "אקסודוס". בראשית כל הצגה עולים כמה מהם, ומספרים על עברה של משפחתם. אחת מספרת על סבה שערך ניסויים בבני אדם, והאחר על סבו שבנה תאי גזים. "זה מטלטל", אומר אריה, שכחלק מחיפוש אחר מקורות מימון להבאת הקבוצה לארץ פגש עשרות צאצאים של יוצאי האקסודוס.

בין השאר דיבר אריה עם דורית מרטין, בת להורים שהיו גם הם חלק מ"הקבוצה המרוקאית". כאשר שאל אותה על האדם שחיפש, היא אמרה שיש לה רושם שהיא יודעת במי מדובר. אז הוא גם למד לראשונה על שרלו, וקיבל את הטלפון של בנו, עופר, שחי בצרפת.

בצניעות, ללא פחד

בשבוע שעבר נפגשו שרלו ואריה לראשונה אחרי 72 שנים. שניהם היו נרגשים מאוד. אריה זכר הכל לפרטי פרטים, שרלו זכר פחות. "זה הגיל", הוא התנצל. "שכחתי את הכל". לבני משפחתו הוא סיפר במשך השנים על ההפלגה. הצפיפות, האוכל שניתן להם במשורה, התנאים הקשים, המחלות. את הקרב עצמו הוא תיאר לפרטים. בהיעדר נשק, הם נאלצו להילחם בידיים חשופות. את רגלו הימנית מעטרת עדיין צלקת, זכר לכדור שפגע בו במהלך הקרב עם הבריטים. "זרקנו עליהם קופסאות שימורים", הוא מציין בגאווה.

אורלי, בתו, זוכרת שסיפר על אישה ושני ילדים שקלטו אותו. הסיפורים ששמעה כעת מאריה הסתדרו לה בדיוק עם האבא שהכירה: שטותניק, תמיד מצחיק. כשעלה לארץ, הצטרף לפלמ"ח ולחם בקרבות העצמאות. ביתו עמוס בתעודות הוקרה ועיטורים. "הוא היה גיבור אמיתי, אבל כמו הדור שלו הוא נותר צנוע, לא פחד ולא התלונן. רק אמר שהיה קשה", היא מספרת.

בשנות ה־60, אחרי שהתגוררה במשך שנים בבאר שבע, עברה המשפחה לצרפת. שרלו עבד שם כתאורן בתחנת טלוויזיה. ב־1980 הוא חזר לארץ. אביו, שנותר כל השנים בתוניסיה, עלה לארץ בסוף שנות ה־80, בגיל מופלג. הנכד עופר - פעיל שלום ותיק - נשלח להביאו, לאחר שביקש למות ולהיקבר בישראל.

כיום מתגורר שרלו בגבעתיים. אחד משניים, אולי שלושה, מאנשי צוות האקסודוס שנותרו בחיים. הזיק הממזרי שאותו זכר אריה מההפלגה עדיין מרצד בעיניו. "היו תקופות", הוא אומר בחיוך.

אריה, שעבד כל השנים כגיאולוג, אומר שלא האמין שיצליח לסגור את המעגל הזה. "חשבתי שאולי הוא מת. שאולי הוא לא נמצא בארץ", הוא אומר. "אין בן אדם שהגעתי אליו ולא שאלתי אותו על הבחור הזה. הייתי מיודד עם אייק בשנותיו האחרונות אבל הוא לא ידע, וגם אחרים לא יכלו לסייע לי. חשבתי שלא ניפגש עוד לעולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו