החלטתו של הרב אלימלך פירר לבטל את אירוע ההתרמה עבור עמותת 'עזרה למרפא' שבראשותו, בעקבות הסערה התקשורתית החילונית נגד ההחלטה שנשים לא ישירו במופע, ממשיכה לעורר סערה.
הבוקר, ישראל פרידמן, עורך 'יתד נאמן', מפרסם מאמר מערכת, בו הוא מגדיר את מה שנעשה לרב פירר, כ"פיגוע טרור ליברלי", אשר לדבריו, "הוא הסלמה נוספת במלחמה של העם הישראלי בעם היהודי". לרב פירר, כך כותב פרידמן, "אין זמן להתעסק עם רשעי לב טורדניים ומררתם, אין לו דקה פנויה כי אנשים שזקוקים לו מחכים".
"אי אפשר להתעלם מהעובדה שהכפייה החילונית הסתערה והעלתה את רף הדורסנות חסרת תקדים על אזרחי ישראל", נכתב במאמר המערכת, "כבר תקופה ארוכה ננעצים שיני הדחפור הרוחני באורח החיים של תושבי ארץ הקודש. מה שהחל ביללות בכייניות של חתול שורט "אכלו לי, שתו לי, מדירים אותי", הפך לשיניים מושחזות של אריה דורס. בסיוע מערכת משפטית בעלת אג'נדה שמנסה לעקור את כל קודשי ישראל מחיי העם היושב בציון, הם מנסים לכפות לגיטימציה לאורח חיים אנומליים ולהרס הבית היהודי".
לפי פרידמן, "מדובר במערכת טרוריסטית של ממש שבאיצטלה של נאורות ובתמיכה של תקשורת מגוייסת, הם אינם חדלים לשיר את שירי הארס. מי שאיננו מוכן לשיר איתם, אחת דתו. מי שאינו מוכן לענות אמן בעל כורחו, מוקע על עמוד הקלון התקשורתי ומנודה מתוך קהלם וחברתם".
בהמשך המאמר, כותב פרידמן כי "אנשי הטרור הליברלי שבונים את מגדל בבל המודרני כדי להילחם בקב"ה, פועלים בדיוק כמו דור הפלגה של אז. יש להם אג'נדה מעוותת שבדו לעצמם והם מנסים לכפות אותה באלימות חברתית. הם מפעילים משטרת מחשבות, ומי שמעיז לחשוב ולהתבטא אחרת מהם, דינו לשריפה במדורת האוטו-דה-פה של דעת הקהל. גם אם אתה הוא הנורמלי שחושב בדיוק כמו שחשבו אבותיך ואבותיהם, אתה חייב להצהיר בפומבי שאתה לא. אנשי תקשורת חוששים להשמיע את קולם ומעקמים קו. פוליטיקאים מפחדים לבטא את דעתם. זמרים רבים, כמו במקרה של הרב פירר שחוג הידידים שלו החליט לקיים עבורו אירוע התרמה שיסייע לו להמשיך בפעילות החסד העניפה שלו, ללא שירת נשים, מפחדים להתייצב כחומה מול הטרור הליברלי, מחשש לפגיעה ב"תדמית הכביכול הנאורה" שהיא תרמית, ומחשש לאובדן פופולריות".
באשר למעשה החסד של הרב פירר, כותב פרידמן כי "אמנם גם בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, רואים ביטויים חיצוניים של אלטרואיזם, זולתיות, עשייה עניפה למען הזולת. פעמים מדובר באנשים טובי לב, שעושים טוב כי הם נולדו עם רצון להטיב. אבל לא מדובר באידיאולוגיה, לא בעבודת מידות אלא בתכונה מולדת. אמנם, לעתים, מדובר בעשייה גדולה וחשובה, אבל מקור ההערכה של הציבור למעשים אלו, כמו גם המנוע המפעיל אותם, שונה בתכלית. העשייה הזו למען הזולת, נובעת מצורך פסיכולוגי בנתינה, כמו שקובע מידרג המניעים של מאסלו".
לעומת זאת, כותב פרידמן, "ארגוני החסד הגדולים של הציבור החרדי שמעניקים את שירותיהם ללא הדרה וללא אפליה לכל המגזרים, זכו להכרה של מדינת ישראל שהעניקה להם את פרס ישראל. אבל ההכרה הממסדית בחסד של הרב פירר, על מעשיו הדגולים ומפעלו הכביר, אינה מכירה בחסד האמיתי שבו, שלא זכה לשום הכרה גם בעת הענקת הפרס. ההכרה שלהם נובעת כתודה על שהוא נותן, כהוקרה על שיש ממי לקחת. הנתינות שלהם הן לקיחה, כדי לעודד, כדי שיהיה מי שיושיט יד במקרה הצורך, ח"ו.
"מי שרוצה להכיר ולהוקיר את החסד של הרב פירר, צריך לזהות את הדלק המפרנס את מעשיו. הוא צריך להבין שפעולותיהם הבלתי נשכחות של הד"ר רוטשילדים זצ"ל ויבדלחט"א הפיררים והצ'ולקים, הם חלק ממכלול, מפאזל רב חלקים. הם עושים את מה שהם עושים, לא לשם מטרה, אלא כחלק מייעוד. זה לא הומניזם, זו מצווה והידבקות במידותיו של הקב"ה. ישראל גומלי חסדים הם - אבל זה רק פן אחד מהמכלול: מי שמוקיר את החסד הזה, חייב להוקיר גם את מה שהרב פירר עושה בשעה 7.00 בבוקר כשהוא עטור בטלית ותפילין. מי שמעריך את החסד של ארגוני החסד, חייב לבטא הערכתו גם למה שהם עושים ונזהרים ביום שבת קודש או כשהם קובעים עתים לתורה ולהפנים שזו שירת חייו של הרב פירר גם כשהוא מדיר שירת נשים! זה אותו מנוע שמניע, זה אותו נתיב המראה רוחני אל על. החסד הוא רק פן נוסף, גם אם רחב ידיים, חובק זרועות ושופע אהבת אדם, מבית היוצר של 'ישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים'".
פרידמן מוסיף וכותב במאמר המערכת כי "אי אפשר לבודד רכיב אחד מהפאזל, כדי להוקיר איש חסד. אסור לתלוש דף אחד, מתוך הפרוטוקול השלם, זה עיוות. כשהעניקו בעבר את הפרס לרב פירר, הוא לא זכה להערכה על מה שהוא באמת. הם לא מעריכים את הרב פירר בגלל מה שהוא מייצג, אלא בגלל מה שניתן לקבל ממנו! בסערה הצבועה והמלאכותית של הדרת שירת הנשים באירוע של אגודת ידידי "עזרה למרפא", המיליטנטיות העומדת מאחורי הטרור הליברלי הוכיחה בצביעותה שאפילו כשסוף סוף יש להם הערכה ואהבה לחרדי אחד, גם היא באה מאינטרס, ממקור נמוך וממקום כדאיניקי, הערכה ואהבה שתלויים בדבר. מה ביני לבין אחי!
"דבר אחד בטוח: שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים היא מחלת נפש חשוכת מרפא. הויכוח בסוגיה הפיקטיבית של "הדרת נשים" באירוע של ידידי עזרה למרפא, לא שייכת למחלקת הפילוסופיה אלא למחלקת הפסיכיאטריה! אם הרב פירר היה יכול, הוא היה מטפל גם בה. אירוע מתקיים, אירוע מתבטל, שנאת ה"ואנשכנו" לעולם עומדת. רפואה שלמה.".