בלרינה בטריבונה

עבור שחקני כדורגל הכינוי "בלרינה" הוא מכינויי הגנאי הגרועים ביותר. שחקן הזוכה מהקהל לכינוי שכזה נחשב לרכרוכי, לכזה שעושה הצגות על המגרש, ל"לא גבר". אבל למרות כינויי הגנאי מעולם המחול, חלק מהכדורגלנים הגדולים בעולם, ולפעמים גם כאלה המשחקים בליגה המקומית, מראים ביצועים שעליהם אפשר לומר כמחמאה שהם "רוקדים על המגרש".

הניגוד הקוטבי - שבמבט עמוק יותר מתגלים לצידו גם קווי דמיון לא מעטים בין עולמות הכדורגל והמחול - בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיוחד מתחת לטריבונות של אצטדיון טדי, שם פועלים ב־12 השנים האחרונות בית הספר ולהקת המחול "בלט ירושלים". את בית הספר והלהקה הבוגרת הקימו נינה טימופייבה ז"ל, רקדנית בעלת שם עולמי שהיתה פרימה בלרינה בתיאטרון הבולשוי במוסקבה ונפטרה בשנת 2014, יחד עם בתה נדיה (47), גם היא רקדנית מקצועית בעברה, המנהלת את המקום היום.

מבט מרתק לעולם הסוריאליסטי, שבו פועלים זה לצד זה אצטדיון כדורגל של אחת הקבוצות האהודות בישראל - שהתנהגותו של חלק מהקהל שלה נחשבת לשנויה במחלוקת, וזה בלשון המעטה - לצד סטודיו לבלט קלאסי, מספק הסרט החדש "אנדרגראונד בלט" של היוצרת הוותיקה לינה צ'פלין. הסרט, שיוקרן בחול המועד סוכות בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־35 בחיפה (21-12 באוקטובר) ובקרוב גם ב-HOT8, נפתח כשהמצלמה מלווה את אחת הרקדניות בבית הספר כשהיא בדרכה לסטודיו, מוקפת באלפי אוהדי כדורגל הנוהרים למשחק באצטדיון. במהלך שיעור הבלט תקרת הסטודיו רועדת, הקולות מהמגרש חודרים, אך הרקדניות ומורתן נדיה כאילו מבודדות מהמציאות שבחוץ. מבודדות - אך גם לוקחות חלק בלתי מבוטל בה.

"עליתי לארץ בשנת 1991, יחד עם אמא וסבתא שלי", מספרת נדיה, "אמא, שהיתה רקדנית מפורסמת ובתקופה שאחרי שלטון סטלין היתה פרימה בלרינה בבולשוי, קיבלה הזמנה מהאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים לבוא ולקדם את הבלט הקלאסי בארץ. 

"להקת הבלט של הבולשוי היתה אחת הגאוות הלאומיות הכי גדולות של בריה"מ, ואנחנו הגענו לארץ עם משימה - לקדם את הבלט הקלאסי בישראל. כשעלינו לארץ גם אני כבר סיימתי את האקדמיה של הבולשוי במוסקבה, ובמשך 12 השנים הראשונות שלנו כאן אמא ואני לימדנו בלט באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. 

"כשאמא הגיעה לגיל פנסיה אמרו לה 'תודה רבה, לא צריך אותך יותר', וברגע הזה אמרתי לה שאנחנו חייבות להתחיל להיות עצמאיות. ככה פתחנו את בית הספר שלנו אבל תחילת הדרך העצמאית היתה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית. שכרנו אולם בשכונת רחביה, אבל השכירות היתה יקרה ועוד לא היו לנו הרבה תלמידים. 

"תשוקה למקצוע". אוהדי בית"ר ירושלים בטדי // צילום: אלן שיבר

"אחרי שנתיים אמא אמרה לי, 'די, נדיה, קשה ללמד, אני אתמוך בך מבחוץ'. בזמן הזה החליטו לפתוח באצטדיון טדי מרכז ספורט וקיבלנו הזמנה לעבור לשם, בשכירות נמוכה פי שניים מזו ששילמנו ברחביה. אמרתי, יאללה, אני הולכת על זה, ומאז ועד היום בית הספר והלהקה הבוגרת פועלים מתחת לטריבונות של טדי".

איך היחסים שלכם עם קבוצת הכדורגל? 

"כמו שרואים בסרט, אנחנו 'גרים' ממש מתחת לטריבונות וזה לא קל. בימים של משחקים באים אלפי אנשים, יש רעש עצום וצעקות והקירות של הסטודיו ממש רועדים, אבל זה לא מפחיד אותי כמו שזו פשוט מציאות מאוד סוריאליסטית. אני לא יכולה להגיד אם אני אוהבת או לא אוהבת כדורגל, כי אין לי קשר אליו חוץ מהמיקום של הסטודיו. אני לא עוקבת בכלל. מה שכן, בלט זו אמנות שיש בה חלק ספורטיבי בלתי מבוטל ולחלק הזה יש בהחלט קשר לכדורגל. גם בבלט יש אימונים קשים ותחרותיות וכמובן גם פציעות ונפילות".

רוך וקושי

גם במאית הסרט, לינה צ'פלין, שמאחוריה עשרות שנות יצירה עלילתית ודוקומנטרית ("חצוצרה בוואדי", "קולות מהבודקה", "היה או לא היה"), שעל חלקה זכתה בפרסים, הגיעה לעשייתו מתוך הניגוד שראתה בין הכדורגל לבלט. למרות זאת, ביצירתה הסופית בולטים מאוד קווי הדמיון בין השניים. 

"אני הבמאית הכי זקנה בארץ", היא צוחקת, "אני בת 85 וחיה בישראל משנת 1976. עשיתי הרבה סרטים, חלק עם בעלי סלאבה ז"ל וחלק לבד, גם בארץ וגם בבריה"מ, שם חיינו בסנט פטרבורג. למרות הגיל עדיין לא משעמם לי".

את החיבור והאהבה לבלט, אומרת צ'פלין, שיצרה את הסרט יחד עם המפיקה דניאלה רייס רזון, העורכת והתסריטאית ברכה זיסמן כהן והצלם איציק פורטל, הביאה באמתחתה מבריה"מ. "כשהגענו ארצה כבר הייתי במאית קולנוע וברוסיה צילמתי די הרבה בלט, אפילו את ברישניקוב", היא מספרת, "אני מאוד אוהבת בלט, כי הוא מתנגד לחיים של כל אדם ואדם. יש בו שאיפה ליופי טהור, כשהחיים עצמם הם הרבה יותר קשים ואכזריים. כל אדם שואף למקום שאליו הוא יכול לברוח מהקושי של החיים, והבלט הקלאסי מעניק לו את המקום הזה. הבלט משקף בעיניי את השאיפה האנושית המובנית למשהו שכמעט לא קיים בעולם, השאיפה ליופי טהור". 

"הבלט מתנגד לחיים היומיומיים. יש בו שאיפה ליופי טהור, כשהחיים עצמם הם יותר אכזריים". לינה צ'פלין // צילום: מוטי קיקיון

לבית הספר של נינה ז"ל ונדיה היא הגיעה "מתוך היכרות מוקדמת עם שתיהן. כשהן הגיעו לארץ צילמתי סרט על הבלט הקלאסי בישראל ונשארנו בקשר. כשראיתי את בית הספר לבלט מתחת לטריבונות של טדי חשבתי שיש בזה סמליות, כי כביכול זה המקום הכי לא מתאים לסטודיו לבלט קלאסי. מדובר בשילובים בלתי אפשריים שמצליחים להתקיים יחד בהרמוניה. בתחילת העבודה על הסרט הכוונה שלי היתה לומר שהחיים עצמם הם כמו כדורגל - המוני, פופולרי, אולי אפילו גס - והבלט הוא ההפך מזה, הרבה פחות פופולרי ויותר עדין. אבל כשהתחלתי לצלם ראיתי שיש הרבה דמיון ושאפילו שחקני הכדורגל לפעמים רוקדים על המגרש. אבל הדמיון העמוק יותר הוא בעיניי בתשוקה למקצוע, שהיא מאוד עמוקה גם בבלט וגם בכדורגל.

"איך נדיה אומרת בסרט, 'זה כמו סם'. השילוב הסוריאליסטי הזה מסמל לפי דעתי את הסוריאליזם בחיים שלנו, שגם בהם הכל הולך יחד, למשל יופי וטוב לב עם אלימות וגזענות".

"'המטבח' של האמנות"

באחת הסצנות המרגשות בסרט, שבה נראה היטב הקושי הפיזי והנפשי שאותו עוברים הרקדנים בבית הספר, אומרת המורה נדיה לתלמידיה ש"בלט זו מלחמה נגד הגרביטציה". מהסרט כולו עולה שגם הקמת בית ספר לבלט וניהולו הם מעין מלחמה יומיומית נגד כוח המשיכה. "ברוסיה יש מסורת של בלט", אומרת נדיה, "אנשים שם מאוד אוהבים בלט והוא מוכר ומכובד גם ברמת המדינה ונחשב לאמנות שהמדינה מאוד מתגאה בה. כשאני הייתי בבית הספר של הבולשוי היו מביאים אלינו תמיד אורחים מחו"ל, שהיו באים לראות את 'גאוות המדינה'. 

"בישראל, שהיא מדינה צעירה, אין עדיין מסורת של בלט וזה אחד הדברים שאני מנסה לשנות. זו גם התקווה הגדולה שלי, לבנות מסורת של בלט ולהגיע למצב שבו אנשים יבינו כמה זה טוב ללמוד בלט - גם אם לא מצליחים להיות פרימה בלרינה בבולשוי. בלט זה משמעת, כוח רצון, התגברות על קשיים וניצחון. בכל יום ובכל רגע שבו לומדים ורוקדים צריך להתגבר על הקושי הנפשי והפיזי, אבל מקבלים הרבה ערכים ותכונות טובות".

כמה תלמידים ותלמידות יש לך היום? 

"יש לי הרבה תלמידים, בערך 100 בכל שנה, שחלקם כמובן ממשיכים משנה לשנה. הם מגיעים גם ממשפחות של יוצאי רוסיה, אבל יש גם מהרבה עדות אחרות ויש אפילו קבוצה של בנות דתיות. התלמידים מגיעים אלי אחרי בית ספר, כשהם כבר קצת עייפים, אבל למרות זה הם צריכים לגלות כוח רצון ומוטיבציה ולהתאמן שלוש־ארבע שעות".

כשהיא נשאלת על המשמעת הקשוחה שנהוגה בעולם הבלט, נדיה משיבה כי "ברוסיה המשמעת התבססה על כוח ופחד, אבל אצלי אין דבר כזה. מי שמגיע אלי קודם כל בוחר אותי, את שיטת העבודה ואת ה'שיגעון' שלי. התלמידים שלי וההורים שלהם יודעים שאני כן אוהבת לעבוד ולהשיג תוצאות, בין השאר כי גם אני קיבלתי חינוך כזה וגדלתי בין אנשים שאמנות הבלט היתה כל חייהם ואני יודעת שבלי כל כוח הרצון אי אפשר להשיג את המטרה, אבל אני נותנת גם מקום להומור ולהתפרקות".

איך את מסתדרת היום מבחינה כלכלית? 

"אנחנו מקבלים תמיכה מהעירייה וממנהל התרבות, וכדי לעמוד בקריטריון אנחנו חייבים להעלות לפחות 20 הופעות בשנה, כדי לעמוד בסטטוס של להקה קטנה שמגיע לה תקציב. כדי למכור מופע אנחנו חייבים להיות מאוד מעניינים, כי מאוד קשה למכור מופע בלט 20 פעמים. בשנה האחרונה עלתה הלהקה הבוגרת עם מופע גאלה של בלט קלאסי, ובמקביל עם המופעים 'כנר על הגג' ו'אילוף הסוררת'. לאחרונה יצאנו עם המופע החדש 'ממנטו', היו לנו בכורות בתל אביב ובירושלים ואנחנו מתחילים להריץ אותו בכל הארץ".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"אני יודעת שבניית מסורת של בלט היא תהליך שיכול לקחת גם שנים רבות, אבל הייתי רוצה לקדם את האמנות הזאת ולחשוף אותה לאוכלוסייה רחבה יותר. מהבחינה הזאת אני חושבת שהסרט של לינה הוא נס כי נוסף על אמנות הבלט רואים בו גם את 'המטבח' של האמנות הזאת, את האנשים שעובדים כדי להגיע לתוצאות.

"אם רקדני בלט נראים לפעמים לא אנושיים, אז הסרט מציג את הצד האנושי שלהם ושל הבלט". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו